חבל להיות מחרץ כל כך לגבי דברים שאין לך מושג
בהם. אני לא מנסה לזלזל בדעתך, אני חושבת שהבסיס שלה אחלה ולראיתך מגיע מלא לרצות להיות שוביניסט (אם קלטתי נכון), ואתה מונע כאילו מהגיון בריא. אבל מה לעשות, שההגיון כאן הוא לא דרך המלך לפנות לסוגיה, אלא מניעים רגשיים סבוכים, של דימוי עצמי בתוך מערכת דיכוי מגדרית. למרות הכוונות הטובות שנראה לי שיש לך, הפסקנות שלך נראית לי ילדותית, מכלילה ולא הוגנת.
ועכשיו אני אסביר. כשאתה נותן כללים פסקניים מדי על איך אישה צריכה להתנהג ומה כל שטות אומרת על האופי שלה, אתה לא מבין את מערכת הכוחות החברתית ואת הציוויים המגדריים שמוטלים על נשים. טיפוח ומראה, לצערנו, מעצבים לא רק את שגרת היום של אישה אלא גם - וזה באמת נורא - את הערך העצמי שלה בעיניי עצמה. אישה שאינה מטופחת זוכה לסנקציות שאתה יכול להמעיט בחשיבותן רק כי אינך אישה. אפשר להיות מאלה שפרשו מהמירוץ ויש מעט שעשו זאת לגמרי (בעיקר בגילאים מתקדמים), אבל הסנקציה החברתית גדולה מאד לנשים הללו, ומנגד, היתרונות שמצמיח מראה מטופח יותר מפתים (אם כי גם הן מגיעות עם הסתייגויות גדולות).
הציוויים החברתיים על נשים, החוויה הנשית, מאופיינים בשלל מלכודים ומסרים סותרים: אסור להיות מוזנחת, כי אז איזו מן אישה את? חבל שאת מבזבזת אויר; כדאי להיות יפה נורא, ואז החיים שלך יהיו מושלמים; מה שכן, דעי לך שאם את מטופחת מדי, את ריקנית, והאמת היא שאם את יפה מדי, את גם טיפשה ולא כדאי לקחת אותך ברצינות. תלכי בעקבים כי זה נשי ונהדר, אבל אל תלכי בהם כי בחורים איכותיים יחשבו שאת לא איכותית וכו'. זה לא נגמר.
אתה יכול לומר דברים כמו "אני רוצה שהבחורה שאתי תהיה חסינה למה שאומרים עליה" או ש"אין שום קשר בין מה אומרים עליה וגיבוש הערכה עצמית, ואם יש, אז היא חלשת אופי!". אבל כל הדברים האלה מכוונים את החצים, את האצבע המאשימה, כלפי הנשים עצמן, כאילו הן הוזות ויש להן ג'וק בראש שהמראה שלהן נורא חשוב. אבל זו עצימת עיניים וסוג של האשמה של הקרבן. זה לא הוגן. כל החברה מגויסת כדי לומר לנו כמה אנחנו צריכות לשאוף למושלם, וגם כמה אנחנו רחוקות ממנו. חוסר הבטחון שיש לאישה צעירה ממוצעת הוא גדול מאד.
ואז לכל זה אתה נכנס ומתחיל לדרג ולחלק פעולות "מאושרות" ו"פסולות", מסביר לנשים עד איפה לגיטימי להיות מטופחת, ומתי זה כבר לא ב"נורמה", וכמובן שגם אין כל כך מקום לחוויה סוביקטיבית, הרי כל הנשים צריכות לרקוד לאותו חליל (על נעליים שטוחות). סלח לי, אבל זה ממש לא הטריטוריה שלך, ובסיכוי גבוה אתה תכליל ותטעה. נראה לך שאי נוחות בנעליים היא נורא נורא קריטית, אבל מה עם אי הנוחות שבלהרגיש אישה נמוכה וחלשה שלא שמים לב אליה? האם זו חוויה שמוכרת לך? האם אתה מכיר את ההרגשה של ללכת עם עקבים, ולמרות שקצת לא נוח, מתמלאים בטחון? האם אתה רגיל להיכנס לחנות נעליים ש-80% מההיצע בה עבורך הן נעליים לא נוחות, ולראות דימויים גרפיים בכל מקום של רגליים ארוכות ורזות בנעלי עקב, שמיועדות להיות דוגמא לאיך אתה צריך להיראות?
הכוונה שלי היא לא לבוא ולומר "אתה אף פעם לא תבין נשים כי אתה גבר, נשים מנוגה וגברים ממארס!!1" אלא שבחוויות נשיות מובהקות כמו בטחון עצמי תלוי מראה, דימוי גוף, מיתוס היופי – הפסקנות שלך לא מבוססת כמעט על כלום, חוץ מאיזו הכללה שטחית שאדם מבחוץ יכול להגיע אליה.
אני יכולה להעיד על עצמי שבשנים עברו דימוי הגוף שלי גרם לי להרגיש חסרת ערך, הביא אותי להפרעות אכילה ולגילומים שונים של פחד חברתי. אני פמיניסטית, אני ממש מרגישה עם עצמי בסדר כרגע, ריקנית מעולם לא הצלחתי להיות גם אם רציתי - אבל כמה שאני שונאת את זה, גם היום אני לא יכולה לומר שאני יכולה להתנתק מפידבקים של החברה על המראה החיצוני שלי. בחירות יומיומיות בהן אני מחליטה (מבין שלל אופציות גרועות) לשתף פעולה דווקא עם עולם הטיפוח/אופנה לא גורעות מהפמיניזם שלי. אני לא חיה לבד בעולם, אני חלק מחברה, ומנסה למצוא את הויסות שאני יכולה לחיות איתו.
כל אישה שאני מכירה חיה בתוך מערכת הצוויים והמלכודים האלה. לא מצאתי עדיין אישה שהצליחה להוציא עצמה מהכלל, וכאמור, כל בחירה, תהא מה שתהא, מגיעה עם סנקציות, בין אם מנסים להגיע לאידאל המגדרי או מנסים להתנגד אליו. כולנו חיות עם מצבינו הנשי המורכב, ומנסות להתמודד איתו כמיטב יכולתנו וראותנו. אני מציעה לך, ומקווה, שתוכל להסתכל על בחירות קטנות וטיפשיות שאין להן חשיבות אמיתית, כמו איפור או נעלי עקב - לא מתוך עמדה שיפוטית, אלא מתוך אמפתיה.