בוא ונראה
"החיים הם קיום חסר סיבה" לא ברור מה אתה מנסה לומר כאן. אבל אנסה ללבן את העניין בכל זאת. מבחינת סיבתיות (קאוזואליות) החיים הם תהליך שמזין את עצמו , כמו האש שמזינה את עצמה, בהנתן תנאים מספקים. אם כן סיבה בדרך כלל יש, כלומר החיים של היום הם תוצאה של החיים אתמול. ההורים הם סיבת הילדים. הילדים הם תולדת ההורים. וכך מדור לדור. מבחינה גנטית וגם תרבותית אם מדובר בבני אדם. אולי אתה מתכוון לתכלית, מבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. אני חושב שבני אדם אינם יכולים לחיות ללא תחושה של תכלית. לפחות אלו הם אינם חיים אלא אומללות (ראה למשל בפורום תמיכה נפשית בתפוז). "אבל מתנהל בהם תהליך של המשכיות תורשתית" ובכן, זה נכון חלקית. הגנים ממשיכים, בני האדם לא. בני האדם נפסקים ברגע שהם מאבדים את ההכרה, או את התודעה. הם יכולים לחזור בחזרה, או שהם לא חוזרים. ואז הם טכנית מתים, או כאשר מפסיקות פעילויות חיוניות בגוף הם רשמית מתים. "מי שפועל למען המשכיותו, המשכיותו נמשכת.. וגו'" משפט סתום. "אם בילויים היא השיטה אז העמלים ייעלמו אם עמל הוא השיטה אז הבליינים ייעלמו ." נו, אתה מביא דברים לקצה. או שיש הכל או שאין כלום? האמנם? נזיר בודהיסטי אחד החזיק פרח ביד אחת וכיכר לחם (או לפי גרסא אחרת קערת אורז) ביד שניה. שאלו אותו - מה זה? ענה - מזה אני חי, ובשביל זה אני חי.