וואלה, שאלות גדולות שאלת
על כל אחת נכתבו ספרים. אין הבדל בין "רוק" ל"רוקנרול"; בביטוי "רוק" החלו להשתמש באמצע שנות השישים, למיטב זכרוני, כקיצור לרוקנרול, או כדי להבחין בין מה שנעשה אז, לבין השנים הראשונות של הרוק, בשנות החמישים. כיום במקומות מסויימים תראה התייחסות ל"רוקנרול" כמשהו שנעשה בשנות החמישים בלבד. הביטוי "רוקנרול" נשמע קצת מיושן. תולדות הבלוז על רגל אחת: תרבות הבלוז היא עתיקת שורשים, ותחילתה עוד במאה ה-19. שורשיה הם בגוספל השחור בשדרום ארה"ב: אלו שירי הדת ששרו העבדים השחורים, ובהם חלמו על שחרור מעבדותם (באמצעים דתיים). דרום ארה"ב נשאר אזור נחשל ועני, ולמרות זאת היה עשיר לפחות בדבר אחד: מוסיקה. הדרום הוא ערש התרבות המוסיקלית האמריקאית. מכאן באו הקאנטרי, הקייג'ן, הבלוגראס, הג'אז והבלוז - שעליהם נבנו הסגנונות המאוחרים יותר (כגון R'n'B, סול, רוקנרול, ראפ וכד'. הבלוז היה בראשיתו מוסיקה אקוסטית, אותה ניגנו השחורים בדרום, בעיקר באזורים הכפריים. הוא התפתח לקראת סוף המאה ה-19. כלי הנגינה העיקרי היה גיטרה. אמני הבלוז היו המקבילה האמריקאית לטרובדורים: זמרים-נודדים, שעברו ממקום למקום והופיעו בפני המקומיים, כשהם שרים שירים על חיי היום-יום, אותם חיברו בעצמם (או ווריאציות על שירים של אחרים, כפי שהיה מקובל במוסיקת-עם, מימים ימימה). הם למדו לנגן בכוחות עצמם, או אחד מהשני (רבים היו "שוליות" של אמני בלוז וותיקים מהם). הכלים בהם ניגנו היו לעיתים קרובות מאולתרים, כמו גם המקומות בהם הופיעו. קהלם היה שחורים אחרים, כפריים ועניים כמותם. בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל תיעוש מואץ בארה"ב. שחורים רבים עברו לגור בערים, ואמני הבלוז החלו להקליט בצורה מסודרת. בגלל ההפרדה הגזעית, אמנים שחורים לא הקליטו בחברות "לבנות". היו להם לייבלים נפרדים משלהם, וגם התקליטים שלהם - שנמכרו תחת השם הגנרי race records (היינו, תקליטי גזע) - שווקו לקהל שחור בלבד. בשנות הארבעים, החלה הגירה מאסיבית של שחורים לערים בצפון ארה"ב - דטרויט, שיקגו וכד'. קהילות המהגרים האלו הביאו את הבלוז אתם לצפון. הם ניגנו במועדונים משלהם, והקליטו בלייבלים משלהם. בשלב הזה אימצו חלק מאמני הבלוז את הגיטרה החשמלית, והשפעות מסווינג וג'אז, וכך נוצר הריתמ'נ'בלוז, שכשמו כן הוא: קצב ובלוז. הבלוז במקורו הוא איטי, וקיצבו משקף את רוח הנכאים ששרתה על מרבית שירי הבלוז ("בלוז" פרושו "דיכאון"), ושהיתה נחלתם של השחורים המדוכאים. העליה ברמת החיים שלהם, עם המעבר לצפון, השתקפה גם במוסיקה שהפכה לקצבית, תוססת ושמחה יותר, ושילבה כלים נוספים: כלי הקשה, נשיפה ופסנתר. המעבר לצפון הביא לשינוי נוסף: צעירים לבנים נחשפו, לראשונה, למוסיקה שחורה. בצפון ההפרדה הגזעית לא היתה נוקשה כמו בדרום. הלייבלים הצפוניים של הריתמנבלוז (שחלקם נוהלו ע"י יהודים, אגב), שיווקו את התקליטים לכל מי שהיה מעוניין להאזין. התקליטים האלו גם הגיעו לדרום, והחלו להיות משודרים בתחנות רדיו "לבנות" - ולצבור תאוצה. הרוקנרול, שצמח מהריתמנבלוז, היה גרסה דרומית לבנה של הריתמנבלוז בשילוב של קאנטרי (שהוא סגנון לבן). זה בדיוק מה שאלביס פרסלי, למשל, עשה - והוא גם היה לבן, צעיר וחתיך, מה שהביא לחשיפה מהירה של הסגנון החדש, בכל רחבי ארה"ב. כמו הבלוז והקאנטרי, גם הרוקנרול שיקף בשיריו את חיי היומיום של קהלו. אבל זה היה קהל אחר מזה של הקאנטרי והבלוז: קהל צעיר, לבן, ברובו מהמעמד הבינוני. לכן השירים עסקו ברומנטיקה (בת פוגשת בן וההפך) ובסקס (באופן מרומז, אמנם, אבל הרבה יותר בוטה מאשר היה מקובל בחברה הלבנה, עד אז), בחיי בית הספר, ביחסים עם ההורים. השירים היו אופטימיים (לעיתים רבות הומוריסטיים), וקיצביים (שכן מטרתם היתה להרקיד את הקהל). הם סיפקו לקהלם תחושת שחרור ושמחת חיים, שלא היתה נחלת דור הוריהם (לבנים או שחורים). ההצלחה של הרוקנרול לא עברה חלק: בדרום היא נתקלה בהתנגשדות של גורמים שמרניים וגזעניים, שחששו מההשפעה ה"רעה" של מוסיקה שחורה על הצעירים הלבנים, וניסו לעצור - ממש כך - את השמעת המוסיקה ומכירתה. זה לא עזר להם... המהלך החשוב השני ברוקנרול הוא התפתחות הרוק הבריטי. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים אמצו צעירים בריטים רבים, מסיבות לא ממש ברורות, את הבלוז, הריתמנבלוז והרוקנרול האמריקאיים. רוברט פלאנט נשאל על כך ישירות בראיון שנתן לאחרונה ל-Uncut הבריטי. הוא אמר שהסיבה לכך היא שהצעירים האנגלים נחשפו, לראשונה, למוסיקה שדשיברה אליהם "בגובה העיניים", על החוויות שלהם, על הרגשות שלהם. אף כי היה מדובר במוסיקה ממדינה אחרת, מחברה ותרבות שונות, היה מכנה משותף (ולא רק השפה האנגלית) שחיבר בינם לבין המוסיקה הזו: גם הם רצו להשתחרר, לחיות על פי ערכיהם ולא על פי ערכי הוריהם, לבטא את עצמם שלא בהתאם למצופה מהם על פי המסורת של החברה ממנה באו, ולתת ביטוי לרגשות האותנטיים שלהם. הדור הראשון של הרוקרים הבריטיים החלו כחקיינים של הסגנונות האמריקאיים, אולי באופן טבעי. בהדרגה, הם החלו להביע את עצמם בדרכם, במילים שלהם ובמבטא שלהם, תוך שהם מכניסים למוסיקה איכויות חדשות, מקוריות, משלהם. ג'אז זה סיפור קצת אחר. מקורו גם כן בתרבות השחורים בדרום ארה"ב, אבל מדובר בסגנון שצמח בערים - ספציפית, ניו אורלינס. בניגוד לבלוז הג'אז היה "מתוחכם" יותר: שימוש בכלים רבים יותר, ובמבנים מוסיקליים מסובכים יותר. על תולדות הג'אז נכתבו אלפי ספרים, שלא ניתן לתמצתם כאן, בגלל שהג'אז הניב ענפים רבים ושונים במשך שנות הזוהר שלו, ובכלל במאה השנים האחרונות. בגדול, הג'אז היה מוסיקה "עממית" גם כן, עד המחצית השניה של שנות הארבעים. אך אמנים לבנים השתלבו בג'אז - לעומת הבלוז - ולכן הוא נחשב לסגנון יותר "מעודן" ומתאים לקהל לבן מהמעמד הבינוני. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים חלו שינויים מרחיקי-לכת בג'אז. במקום התזמורות הגדולות של שנות השלושים, החלו לנגן ג'אז מתוחכם בהרבה (יותר "מורכב"), באנסמבלים קטנים. הג'אז הפך גם לאינסטרומנטלי בעיקרו, כאשר הקול האנושי נהיה בו כלי משני, אם בכלל. אמני הג'ז של אותה תקופה נחשבים לחשובים בז'אנר: וירטואוזים, ששליטתם הטכנית בכליהם, ויכולתם להעביר רגש, לא נפלה מזו של הוירטואוזים במוסיקה הקלאסית. אבל שינויים אלו הביאו גם לדחיקתו של הג'אז לשולי התרבות הפופולרית. מאז ועד היום, הוא נחלתם של יודעי ח"ן בלבד, ואינו חלק מהמוסיקה הפופולרית - הפופ - כפי שאנו מכירים אותו. וזה הסיפור, על רגל אחת. וכל מי שרוצים להוסיף, הרי זה משובח.
