איזה שרשור מרתק!
כן ולא לדעתי.כשאתה יושב מול הפסנתר, או עם הגיטרה, (או לא משנה איזה כלי ) ואתה מנסה לכתוב שיר ולמצוא לו את המוזיקה המתאימה- זה תמיד מתחיל מהתחושה שאתה רוצה להעביר איזשהו סוג של מסר, אחרת למה לטרוח? המסר הזה לא חייב להיות "מחתרתי" או פוליטי. לפעמים המסר הזה יכול להיות: "החתול שלי ברח מהבית, דג הזהב שלי התאבד ועצוב לי." אבל הכוונה היא להעביר איזשהו הלך רוח, רגש מסוים, אווירה, או מסר פוליטי-חברתי.זה לא משנה. אבל אף אחד לא יושב לכתוב שיר בלי לחשוב עליו קודם ועל משהו שחשוב לו (או לה) לומר דרך המוזיקה/ מילים, כולל המלחינים והתמלילנים של בריטני ספירס שיוצרים בעצם תרבות ומאד מודעים לעצמם.זה שהמסר רדוד לדעת כמה אנשים- זה משהו נפרד לגמרי. לגבי הצד השני, של מי שמאזין - זה באמת כבר יותר מורכב כי יש מכונה גדולה שממסכת את כל הסיפור: יש תדמית של אומן שאפשר להזדהות איתה, ויש יחסי ציבור ויש כל מיני דברים לא רלוונטיים אחרים חוץ מהמוזיקה.
כן ולא לדעתי.כשאתה יושב מול הפסנתר, או עם הגיטרה, (או לא משנה איזה כלי ) ואתה מנסה לכתוב שיר ולמצוא לו את המוזיקה המתאימה- זה תמיד מתחיל מהתחושה שאתה רוצה להעביר איזשהו סוג של מסר, אחרת למה לטרוח? המסר הזה לא חייב להיות "מחתרתי" או פוליטי. לפעמים המסר הזה יכול להיות: "החתול שלי ברח מהבית, דג הזהב שלי התאבד ועצוב לי." אבל הכוונה היא להעביר איזשהו הלך רוח, רגש מסוים, אווירה, או מסר פוליטי-חברתי.זה לא משנה. אבל אף אחד לא יושב לכתוב שיר בלי לחשוב עליו קודם ועל משהו שחשוב לו (או לה) לומר דרך המוזיקה/ מילים, כולל המלחינים והתמלילנים של בריטני ספירס שיוצרים בעצם תרבות ומאד מודעים לעצמם.זה שהמסר רדוד לדעת כמה אנשים- זה משהו נפרד לגמרי. לגבי הצד השני, של מי שמאזין - זה באמת כבר יותר מורכב כי יש מכונה גדולה שממסכת את כל הסיפור: יש תדמית של אומן שאפשר להזדהות איתה, ויש יחסי ציבור ויש כל מיני דברים לא רלוונטיים אחרים חוץ מהמוזיקה.