הילה, הסברת יפה הרבה ממה שהתקשתי
לבטא לבד. גם אני גרתי בהכי פריפריה שאפשר [כמון, ישוב קטן מעל לכרמיאל]. עבדתי בבית חולים בנהריה, עבודה קשה שאהבתי יותר מכל, בין הדברים שהכי חסרים לי הוא העבודה במסגרת הזאת... בעלי לא מצא את עצמו, בעלי עלה ארצה לפני 8 שנים, למד את העברית, עבד בעבודות מזדמנות שלא הספיקו לכלום, אני הותרתי לילה אחר לילה עוללים בבית ויצאתי לפרנס [בקושי רב ועוד ללא משכנתא!], מעבר למרכז לא באה בחשבון כי לא היינו עומדים בזה לא כלכלית ולא פיזית [הורים שלי גרים בצפון] .... כשחשבתי לקחת משכנתא העובדה ששירתי הוסיפה לי כמה נקודות שבקושי הזיזו לגובה המשכנתא והעובדה שאנחנו זוג צעיר מזמן לא נותנת הקלה משמעותית... כשרציתי להכניס 3 ילדים למעון כדי לעבוד{!!} וביקשתי הנחה, נתקלתי בסירוב כי הרי אני עובדת, לא? אז מה הייתי אמורה לעשות? להתפטר מהעבודה ולשחק את המסכנה כדי לקבל הנחה במעונות? [מסתבר שכן, המדינה עוזרת למסכנים, אבל לא לאנשים ישרים כמוני] שהרי אם לא אקבל הנחה כל משכורתי תלך על מעונות לשלישייה.... מיותר לציין שאז בעלי טיפל בילדים...מישהו חייב לעשות זאת לא? במדינה שלנו מסתדרים כל מיני סוגים של אנשים....אבל מסביבי אני רואה הרבה שקרנים, מצטערת לומר זאת, נהפך כמעט לנחלת הכלל כמה שיותר לחלוב את המדינה ובכל דרך אפשרית, אפילו להתגרש הפך לגיטימי אם המדינה עוזרת בדרך הזאת... אני ניסיתי את כל הדרכים המקובלות לקבל עזרה כמשפחה, כזוג צעיר...לא ביקשתי נדבות, לא הלכתי למחות באיזה אוהל בכיכר המדינה על מנת שכולם יראו ויעזרו, ובטח לא התחלתי צעדה מראש פינה או מכל מקום אחר על מנת שיתעדו את האמא לשלישייה עם האומץ לקודם וללכת...לי לא מתאים סצינות כאלה. אני לא מדברת בשם כולם אני מדברת כקרן ובשמי בלבד, לעשות מה שאני עשיתי דרש ממני הרבה כוח, אומץ וכן, הייתי חייבת להיות אסטרטיבית. לגבי מה שהשרישו בי הוריי: הוריי צברים 7 דורות!! לא ידעתי משהו אחר מלבד אהבת הארץ והמדינה, כמה דברים השתנו בדרך ולא הם האשמים, ממש לא. אני לא מאמינה שיש מי שיכנס שניה למצבי [המתואר פה ובהודעות נוספות למעלה] ותוצע לו עזרה <כלכלית ופיזית> ע"י הורים של בן הזוג במדינה אחרת [כל שתהיה!] יחליט להשאר בבוץ והכל בשם אהבת המדינה. מי שרוצה להטיף על לויאליות וכדאיות שיכנס לפורומים ישראלים בחו"ל/באירופה [גם אז אין להכליל] שילך לרוב המקומות בהם אנשים הולכים כדי לנסות את מזלם, הולכים בגלל הכדאיות, אבל את החיצים הנורים עלי שלא בצדק תניחו בצד. אני לא מנסה לחפש סיבות למה עזבתי, אני לא צריכה לחפש אותם הם פשוט רדפו אותי, דלתות נסגרו אחת אחרי השניה... כל מי ששפוי והיתה מוצעת לו אותה האפשרות במקומי היה עושה זאת, ואם קיים מי שלא אני מורידה בפניו את הכובע.
))))