כנראה נשאר חלוקות בדעותינו ואין בכך
כל רע. עדיין חושבת שהדבר הכי חשוב שהמדינה הזו נתנה לי היא- מדינה יהודית,בית לפעמים כמו בכל בית, צפוף, לא מסודר, מלא בלאגן, צעקות ואולי גם מריבות, אבל זה הבית שלי. וכפי שחונכתי, מחנכת גם את ילדיי - בית לא עוזבים וזהו! לא, אינני נמנית עם העשירון העליון במדינה, אני "רק" מורה.. ואין לי שמץ איך אוכל לעזור לילדיי בבוא העת אבל כל זה זניח לעומת הזכות לגדל את ילדיי על ברכי השפה העברית במדינה שלנו.(עם כל הצרות) רואה את הבת "הקטנה" שלי,שסיימה בימים אלה קורס הדרכה של הצופים, והולכת להדריך ילדים מוגבלים, רואה את הבן הבכור שלי שהיה בצבא, לומד באוניברסיטה לשון עברית -ממשיך את השפה בדרכו שלו, רואה את הנתינה הנפלאה למולדת כל אחד בדרכו מבלי לשאול לרגע מה היא נתנה לנו. כן, לא קל לנו עם השותף שלנו לענייני הכנסה, עם המחירים הגבוהים, עם כל הגזירות הכלכליות וכל מה שמנית כאן עב היקרה, אבל עדיין מעדיפה את הבית הזה עלכל סיר בשר....