בוקר טוב ונפלא =)

Bike נמצא בפייפר

זה הקטע האחרון באלבום. וכך גם ב-Relics וגם ב-Echoes. בדומה, Astronomy Domine הוא השיר הראשון בפייפר,והוא גם השיר הראשון ב-Echoes.
 
נכון

ואחריו באקוס האוסף "לראות את אמלי משחקת", בייק תמיד בפינאלה, אחרון אחרון חביב
 

vegetable man

New member
שאלה מצויינת

אני תמיד מקדיש מחשבה לשאלה הזאת לגבי כל אלבום, גם סדר שירים בהופעות. כשיש מגוון של שירים שונים, מנסים למצוא את המקום של כל אחד ברצף של האלבום. לפעמים קל יותר לדעת איזה שיר אינו מתאים להתחלה, או לאמצע, או לסוף, או אחרי או לפני שיר אחר, מאשר לדעת איזה שיר נשים בסוף לדוגמא.. יש מגוון דרכים לסיים אלבומים, מבחינת הרושם שנשאר כשנהיה שקט אחרי. ובמקרה של הפלויד bike הוא סיום שונה ויוצא דופן משאר האלבומים שלהם. וזה נושא בפני עצמו.בכל מקרה, זה סיום שמח ומוטרף כזה... השיר הזה מתאים לסוף לדעתי כי הוא שיר די "כללי" כזה, הוא גם סוג של נקודת על חזור ואין שיר שמתאים אחריו. רמת המטורפות שלו היא ההכרח לזה שהוא בסוף. הוא מדבר על מגוון נושאים, והשורה האחרונה שלו בהחלט מתאימה להיות סוג של סיום לאלבום. כל הצלילים האלה בסוף, זה משהו שהוכנס במחשבה רבה ע"י בארט לסיום האלבום, ולא היה שיר יותר מתאים מ-bike להוסיף לו אותם.
 
באמת מעניין

יש משהו בדבריו של "איש הירק", אבל למה בסוף? כי זה באמת שיא השיאים של אי שפיותו של בארט
 
bike היה גם בסוף של פייפר

וסיד עוד היה שפוי כאשר האלבום הוקלט ויצא. אבל השאלה שלי היתה ספציפית לאוספים - Relics ו-Echoes. שניהם נפתחים עם שיר של בארט (ב-Echoes זה אסטרונומי דומינה, כמו בפייפר), ושניהם מסתיימים ב-Bike. לדעתי יש כאן רצון מצד הלהקה - במודע או שלא - לתת לסיד את המילה האחרונה. הוא היה ההתחלה - זה ברור, ואוספים ששומרים על סדר כרונולוגי, פחות או יותר, סביר שיפתחו בשיר שלו - אבל הוא גם זה שבלעדיו כל זה לא היה אפשרי, כפי שווטרס אומר, ולכן המילה האחרונה היא שלו. ו-Bike הוא גם סוף טבעי - הקקפוניה של הצלילים בסוף היא כ"כ "סופית", שלא יכול להיות משהו אחריה.
 
ציף

מעניין אותי מה את חושבת על היחס של הפלויד כלפי סיד. הסברת לי את זה במפגש וכתבת על זה בפורום על הטיפול הרפואי הלקוי שקיבל אז. אבל עדיין אני חושב שלארבעתם יש חלק בהתדרדרותו של סיד, הוא הוזנח לדעתי. עם כל הכבוד למחוות שנעשו.
 
כתבתי על זה בעבר

מדובר במצב מסובך. הפלוידים היו אז בחורים צעירים מאוד, חסרי נסיון חיים, ללא ידע כלשהו על מחלות נפש, ומושפעים מתפישות אנטי-פסיכיאטריות שהיו נפוצות באותן ימים בקרב תרבות הנגד שהם היו חלק ממנה. הם לא ממש ידעו מה לעשות עם סיד. לקח להם חודשים לקלוט שמצבו הוא חמור ובלתי הפיך. הם ניסו לפנות למשפחתו, אך נראה שלא קיבלו סיוע משם. הם לא רצו לאשפז אותו, כי חששו שהוא "ייעלם" בנבכי בית החולים ולא ייצא משם (חשש שהיה מוצדק, בתנאים של אותם ימים). הם ניסו להביא אותו לאחד הפסיכיאטרים הרדיקליים שאת כתביו הכירו - R D Laing - אך סיד סרב לצאת מהמכונית ולהכנס למשרדו של ליינג. בהשפעת אותן תאוריות רדיקליות, הם חשבו שאם ידאגו שסיד יעבוד כל הזמן, הוא יישאר "במסגרת" ולא יפול. במקביל, הם לא ממש חשבו להגן עליו מפני שימוש בסמים, כי בברנז'ה שלהם התנהגות כזו נחשבה לפסולה. בדיעבד, צעדים אלו ככל הנראה החמירו את מצבו. שלא לדבר על כך שהם סילקו אותו מהלהקה - שהיוותה עבורו את מסגרת התמיכה. כיום הם מודים שהם עשו טעויות רבות, ושהם היו בין הגורמים להרעה במצבו. מייסון הוא היחיד שמתבטא על כך בגלוי, וגם הוא מאופק מאוד בנוגע לזה, כדרכם של אנגלים (וגם מתוך אי רצון להרגיז את שלושת האחרים). בעצם, גם פיטר ג'נר אמר דברים דומים: שהיה צריך להרחיק את סיד מהלחצים של תעשיית המוסיקה, עוד בשלב מוקדם.
 

avki

New member
../images/Emo10.gif ../images/Emo16.gif לסיד

אוֹף אי
 

חרטושה

New member
אגב, כתוספת בנושא הנ"ל

אני לא חושבת שהיום, עם כל האיסורים וההתפכחות המופרזת אפילו מהשימוש בסמים ונזקיהם, קל לתופס עד כמה תרבות הסמים של שנות ה-60' הייתה לגטימית. חלק מאותה לגיטמציה פשוט נבע מחוסר ידע וחוסר הכרות עם סוגים שונים של סמים שפשוט לא יוצרו ולא היו בהשג יד לפני שנות ה- 60'. כלומר אנשים לא ידעו למה סמים מסוימים עשויים לגרום, מפני שאף אחד לא הכיר אותם בשימוש ארוך טווח וקבוע. הדוגמא הטובה ביותר לדעתי להמחשה של הלך הרוח הזה באותה תקופה היא טימותי לירי. לירי למד פסיכולוגיה בהארוורד במהלך שנות ה- 60 וערך ניסויים בסמים הולוצינוגניים (שמעוררים הזיות) כדוגמת LSD על עצמו בעיקר וגם על כמה חברים קרובים.
לירי יצר קבוצה שמתנסה בסמים מעוררי הזיות ואפילו מפיצה את "בשורת" השימוש באותם סמים. קשה לדמיין שקבוצה כזאת תקום היום ותמשיך להתקיים בלי להעצר ע"י המשטרה ולהשלח לכלא...אבל בתחילת שנות ה- 60 אותם סמים לא הוצאו עדיין אל מחוץ לחוק אפילו. (צריך לציין שבסוף לירי הלך לכלא, אבל זה קרה אח"כ)
 
אבל תראי את מקרה Yes

אחד מחברי הלהקה גם התחרפן ואושפז והיה קרוב למוות מאי פעם, אבל הבנאדם חזר ללהקה אומנם קצת שרוט אבל עדיין מתקשר ושפוי. אז למה את טוענת שלא היה להם מה ואיך לעשות כי הם היו צעירים (?זה נשמע כמו תירוץ). וגם איפה היו המנהלים המשפחה האוהדים בכל הסיפור?
 
תראה, זו היתה תקופה אחרת, עולם אחר

זה קרה לפני כמעט 40 שנה. העולם, החברה, היו אחרים לגמרי מאשר היום. הנקודה שאולי לא הדגשתי מקודם היא שלא היתה מודעות - לא היתה מודעות לסכנות שבסמים, לא היתה מודעות למחלות נפש ולטיפולים, לא היו תרופות מתקדמות... איפה להתחיל? מנהלי הפלויד באו בדיוק מאותו רקע שלהם. פיטר ג'נר היה מרצה לסוציולוגיה. הוא האמין - כפי שהיתה הדעה הרווחת בקרב המשכילים הצעירים בדורו - שמחלות נפש הן "פיקציה", לפחות בחלקן, ובתי חולים לחולי נפש הן הדרך של החברה השמרנית להרחיק את מי שנראו לה כעושי-צרות. כמו בתי סוהר. ליינג, הפסיכיאטר שהזכרתי, טען שאין דבר כזה מחלות נפש - זוהי החברה שחולה, לא הפרטים. התפישות האלו התפתחו על רקע הביקורת הגוברת, בשנות השישים, כלפי המצב הגרוע בבתי החולים לחולי נפש. חלק מהמצב הזה נבע מדעות קדומות כלפי אנשים עם מחלות נפש, וחלקו מהעדר טיפולים מתקדמים, בעיקר תרופות פסיכיאטריות. התרופות בהן משתמשים כיום פשוט לא היו קיימות אז. הפתרון הנפוץ היה לאשפז אנשים במוסדות סגורים, ובד"כ הם כבר לא ייצאו משם. כמו הפלויד, גם פיטר ג'נר חשב שהדבר הכי טוב בשביל סיד זה לעבוד כל הזמן. היינו, אם הוא יהיה בסביבה "בריאה", הוא יהיה "בריא". זו אחת הסיבות שג'נר החזיר אותו לאולפן ההקלטות מיד לאחר שסולק מהלהקה, והמשיך לנסות להקליט את סיד עד אמצע שנות השבעים. אינני יודעת בדיוק מה היה עם משפחתו. ווטרס סיפר שהלהקה קראה לאחיו הבכור של סיד, וזה בא לשוחח אתו ואח"כ אמר ש"הכל יהיה בסדר". היינו, לתפישתו של ווטרס, משפחת בארט לא קלטה שמצבו חמור. אני יודעת שמשפחתו ארגנה לו טיפולים פסיכולוגיים בתחילת שנות השבעים, במסגרת לא-קונבנציונלית יחסית לאותם ימים, אולי תרפיה בהביוריסטית(?). אבל אביו כבר לא היה בחיים, אמו היתה אשה לא-חזקה, ולגבי אחיו הגדולים, אני לא יודעת מה היתה מידת מעורבותם או העניין שלהם בו. מי שמטפלת בו כיום בפועל זו אחותו הקטנה, שהיתה בשנות השישים עדיין נערה. האחות מכחישה עד היום שלסיד יש מחלת נפש כלשהי. ולגבי האוהדים... ראשית, הם לא ידעו מה קורה בלהקה. באותם ימים לא נהגו לפרסם חילוקי דעות או מתחים בתוך להקות. הדברים נשארו בגדר שמועות בקרב "מקורבים", או מי שהפלוידים סיפרו להם, בשיחות פרטיות. בנוסף, מקריאת העיתונות מאותם ימים הרושם שלי הוא שמצבו לא נלקח ברצינות. היינו, אמרו עליו שהוא "התחרפן", אבל זה סופר כבדיחה - סיד ה"משוגע" - אנשים לא חשבו על מצבו במונחים קליניים, כולל עתונאי המוסיקה. הפעם הראשונה ששמעתי על סיד בארט היתה מפיו של י. קוטנר ברדיו. הוא סיפר על אחד שהיה פעם בלהקה, "לקח יותר מדי סמים והשתגע". קוטנר סיפר את זה בהומור, כאילו זה סיפור משעשע כזה. זו היתה הגישה הרווחת, בעצם עד שנות השמונים. יש לי איפשהו קטע מצויין שנכתב בדיוק על הנקודה הזו באחד המגזינים האנגליים. תכף אמצא את זה ואעלה אותו.
 
הנה הקטע

זה חלק מסקירה על אלבום האוסף Wouldn't You Miss Me, שהופיעה במגזין Q בשנת 2001 (כאשר האלבום יצא). לא ניתן שמו של המבקר. תרגמתי חלק מהדברים, שמדברים על סיד באופן כללי - והוספתי גם חלק מהדברים שהמבקר כתב על שיריו. "במונחים בני זמננו, רבות מהבעיות שחווה סיד בארט בין 1967 ל-1969 נראות מובנות לחלוטין. אנו יכולים לראות בו שילוב של קורט קוביין (דכאון לנוכח הביקורת הציבורית הבלתי פוסקת), רובי וויליאמס במהלך השלבים האחרונים של Take That (תסכול שהביא לנטילה הרסנית של סמים בכמויות גדולות) וג'וליאן קופ בתקופה שלאחר התפרקות ה-Teardrop Explodes (התדרדרות פסיכולוגית עקב שימוש מוגזם בסמי-הזיות). אולם, סיד בארט ... סבל מבעיות אלו בתקופה בה היו מעט פרסומים על כוכבי פופ שהתמוטטו. [באותם ימים] גברים צעירים שסבלו מפרנויה עקב שימוש ב-LSD, ננעלו במוסד סגור, במקום להשלח באופן דיסקרטי לקליניקות פרטיות. ההתדרדרות של בארט היתה טרמינלית, כפי שהיתה מהירה. ביום בו הוא הוציא בפעם האחרונה אלבום עם חומר חדש, בריטניה עוד לא עברה לשיטה העשרונית. במאבק שלו כנגד מחלת הנפש, שנמשך שלושה עשורים, מעולם לא הועלתה הצעה רצינית לחזרתו." ועל המוסיקה: "למרות שהוא עזב את החיים הציבוריים בשנת 1970, דמותו המשיכה לשמש השראה למוסיקאים ואוהדים עד היום. במהלך שנות השמונים, הוא היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר על להקות אינדי בריטיות, שעבורם הוא ייצג מהתלות פופ-ארט וכיף קליידוסקופי נוסח שנות השישים, עם קורטוב של סכנה. הוא היה גם השראה מכרעת על Blur. מתישהו בשנות התשעים היו קיימות שלוש להקות – Octupus, Gigolo Aunts ו-Baby Lemonade – שלקחו את שמותיהן משיריו. אמת, חלק מהרומנטיקה היתה שלא במקום. כחולה סכיזופרניה מתבודד, בארט נהיה עמוד טוטם שלא ברצונו, עבור נערים עשירים עם גיטרות, שרצו להיות קצת "משונים"... במקרה של סיד בארט, תהיה טעות מצד אוהדי מוסיקה לעשות גלוריפיקציה של השגעון. אחת מהטרגדיות הגולות של בארט היא שהוא השאיר מאחוריו כל כך מעט מוסיקה שניתן להללה. .... [לדעת המבקר, השירים הטובים ביותר של סיד היו אלו שכתב עבור הפלויד. הוא ממשיך]: למרות יציאה אחת או שתיים לכיוון האימה והדיסאוריינטציה ב"פייפר", שיריו של בארט הגדירו את שאיפות החוויה הפסיכדלית האנגלית כטיול איטי בגינה או מדשאה, זכרון מטושטש של קייצים מוזהבים שהועברו במשחק עם צעצועים והאזנה לסיפורים שהוקראו ע"י אמא. כל סיפור הוא טריפ; כל טריפ הוא זכרון. תוצאה אחת של יצירת עולם אגדות כזה היתה שבארט 'הזמין' חיקויים שובבניים. הלהקה האקסצנטרית TV Personalities הקליטה בשנת 1981 סינגל בשם I Know Where Syd Barrett Lives, בו נטען שבארט חולק ביקתה עם "כלב-מחמד קטן ועכבר-מחמד קטן". בארט החל את שנת 1967 עם יום הולדתו ה-21, ב-6 לינואר. בסוף אותה שנה, מבולבלים בשל צריכת האסיד העצומה שלו ובאי-יכולתו הקטטונית לתפקד בהופעות, פינק פלויד התכוננו להופיע בלעדיו. במאי 1968, בעוד מחליפו, דייב גילמור, התאמן בלהכנס לתפקיד גיטריסט הפלויד, בארט שוכנע להתחיל בקריירת סולו עבור הלייבל Harvest של EMI. הסשנים ל-Madcap Laughs הסתיימו באוקטובר 1969. במשך 17 החודשים שעברו עד אז, בארט ייאש כמעט את כל מי שניסה לעבוד אתו. Madcap Laughs כלל השתתפות של הסופט מאשין וסיוע של הרגע האחרון בהפקה, מצד גילמור ורוג'ר ווטרס. האלבום היה ציור גיר מקושקש בהשוואה לקופסת צבעי הקשת העשירים של פייפר. חלק מהשירים נראו כאילו הם מומצאים על המקום. מתוך אלו שהיתה להם צורה, כגון No Good Trying, בארט הבהיל את המוסיקאים כאשר היה מאבד את הקצב או מוסיף תיבות נוספות. Late Night, בו בארט מנגן בגיטרת סלייד, היה שביר בצורה בלתי רגילה, כאילו אם היו מכניסים עוד מחשבה לתוך השיר, הוא היה מת. מילות השירים זעקו לאהבה ולחברה או התייאשו בפני הנונסנס. כזמר, הדיקציה העמוקה, המדוייקת, של המעמדות העליונים, אשר אפיינה את בארט, נשמעה לעיתים סרדונית ולעיתים מבוהלת. חלק גדול משמם של אלבומים אלו, נשען על יכולתו של המאזין לשמוע כיצד החרדה נכנסת לנפשו של בארט בעודו שר.... האלבום השני, Barrett, היה על פי השמועה קשה יותר להקלטה מאשר הראשון. רק המוסיקאים והמפיקים הסבלניים ביותר, החזיקו מעמד.... למרות שהוא הפשיט את נגינת הגיטרה שלנו לפריטה אקוסטית בסיסית או נגינה חשמלית שנשמעת רנדומלית, בארט עדיין הצליח לתת סולו מדהים ב-Baby Lemonade, כשהוא הופך מצאי של דימויים נטושים לאחד משיריו היפים ביותר. חוץ מסשנים שהופסקו, בשנת 1974, הוא מעולם לא הקליט שוב. האלבומים היו זמינים בקלות בויניל וב-CD מאז. שניהם היו רכישות הכרחיות עבור כל מי ש"נתפש" למיתוס של בארט וכל מי שאהב מוסיקה שנשמעת "מיידית", כאילו נכתבה זה עתה. המוסיקה של סיד בארט, מלאה בהפתעות וגאונות מנצנצת שהפלויד נטשו תוך זמן קצר, מעולם לא זכתה למתחרים באינטימיות הביזארית שלה. נער, שהיה בן 17 כאשר בארט הוציא את אלבומו האחרון, הוא היום ראש הממשלה. לא ידוע האם בארט עוקב אחר החדשות. תמונות פפרצי שלו, המתפרסמות לעיתים, מגלות גבר קרח, שמן, שאינו דומה כלל לגיבור יפה המראה מהעבר. בשנת 1996 דווח שהוא מתעוור, חי חיי סבל עם מצב נפשי רעוע, בקיימברידג'. בארט היה הנפגע הראשון של תקופת הביטלס. הוא פרץ דרך חדשה עבור להקות בריטיות אך לא היה מסוגל לעשות את המסע בעצמו. הסיפור שלו ממשיך להיות סימן חקירה עגום התלוי מעל כל עובדת-פופ טריוויאלית שאנו חושבים שאנו יודעים."
 
אני אומר שבייק זה שיר שמתאר

טוב טוב את השורשים של פינק פלוייד את התחלת דרכם עם שירי פופ בריטי אבל היה לו גם אלמנט פסיכודלי ובגלל זה האוספים רליקס ואקוס נסגרים עם השיר הזה כי הוא "מראה" למאזין ממה הם התחילו ואם איזה סגנון שירים והוא שומע את כל התקופות באוסף אבל התקופה המשמעותית הייתה תקופת פייפר כי שם הם התחילו את דרכם אז זה הם רצו שישאר טרי לנו במוח ושלא נשכח את זה! את הבסיס.
 
למעלה