הנה הקטע
זה חלק מסקירה על אלבום האוסף Wouldn't You Miss Me, שהופיעה במגזין Q בשנת 2001 (כאשר האלבום יצא). לא ניתן שמו של המבקר. תרגמתי חלק מהדברים, שמדברים על סיד באופן כללי - והוספתי גם חלק מהדברים שהמבקר כתב על שיריו. "במונחים בני זמננו, רבות מהבעיות שחווה סיד בארט בין 1967 ל-1969 נראות מובנות לחלוטין. אנו יכולים לראות בו שילוב של קורט קוביין (דכאון לנוכח הביקורת הציבורית הבלתי פוסקת), רובי וויליאמס במהלך השלבים האחרונים של Take That (תסכול שהביא לנטילה הרסנית של סמים בכמויות גדולות) וג'וליאן קופ בתקופה שלאחר התפרקות ה-Teardrop Explodes (התדרדרות פסיכולוגית עקב שימוש מוגזם בסמי-הזיות). אולם, סיד בארט ... סבל מבעיות אלו בתקופה בה היו מעט פרסומים על כוכבי פופ שהתמוטטו. [באותם ימים] גברים צעירים שסבלו מפרנויה עקב שימוש ב-LSD, ננעלו במוסד סגור, במקום להשלח באופן דיסקרטי לקליניקות פרטיות. ההתדרדרות של בארט היתה טרמינלית, כפי שהיתה מהירה. ביום בו הוא הוציא בפעם האחרונה אלבום עם חומר חדש, בריטניה עוד לא עברה לשיטה העשרונית. במאבק שלו כנגד מחלת הנפש, שנמשך שלושה עשורים, מעולם לא הועלתה הצעה רצינית לחזרתו." ועל המוסיקה: "למרות שהוא עזב את החיים הציבוריים בשנת 1970, דמותו המשיכה לשמש השראה למוסיקאים ואוהדים עד היום. במהלך שנות השמונים, הוא היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר על להקות אינדי בריטיות, שעבורם הוא ייצג מהתלות פופ-ארט וכיף קליידוסקופי נוסח שנות השישים, עם קורטוב של סכנה. הוא היה גם השראה מכרעת על Blur. מתישהו בשנות התשעים היו קיימות שלוש להקות – Octupus, Gigolo Aunts ו-Baby Lemonade – שלקחו את שמותיהן משיריו. אמת, חלק מהרומנטיקה היתה שלא במקום. כחולה סכיזופרניה מתבודד, בארט נהיה עמוד טוטם שלא ברצונו, עבור נערים עשירים עם גיטרות, שרצו להיות קצת "משונים"... במקרה של סיד בארט, תהיה טעות מצד אוהדי מוסיקה לעשות גלוריפיקציה של השגעון. אחת מהטרגדיות הגולות של בארט היא שהוא השאיר מאחוריו כל כך מעט מוסיקה שניתן להללה. .... [לדעת המבקר, השירים הטובים ביותר של סיד היו אלו שכתב עבור הפלויד. הוא ממשיך]: למרות יציאה אחת או שתיים לכיוון האימה והדיסאוריינטציה ב"פייפר", שיריו של בארט הגדירו את שאיפות החוויה הפסיכדלית האנגלית כטיול איטי בגינה או מדשאה, זכרון מטושטש של קייצים מוזהבים שהועברו במשחק עם צעצועים והאזנה לסיפורים שהוקראו ע"י אמא. כל סיפור הוא טריפ; כל טריפ הוא זכרון. תוצאה אחת של יצירת עולם אגדות כזה היתה שבארט 'הזמין' חיקויים שובבניים. הלהקה האקסצנטרית TV Personalities הקליטה בשנת 1981 סינגל בשם I Know Where Syd Barrett Lives, בו נטען שבארט חולק ביקתה עם "כלב-מחמד קטן ועכבר-מחמד קטן". בארט החל את שנת 1967 עם יום הולדתו ה-21, ב-6 לינואר. בסוף אותה שנה, מבולבלים בשל צריכת האסיד העצומה שלו ובאי-יכולתו הקטטונית לתפקד בהופעות, פינק פלויד התכוננו להופיע בלעדיו. במאי 1968, בעוד מחליפו, דייב גילמור, התאמן בלהכנס לתפקיד גיטריסט הפלויד, בארט שוכנע להתחיל בקריירת סולו עבור הלייבל Harvest של EMI. הסשנים ל-Madcap Laughs הסתיימו באוקטובר 1969. במשך 17 החודשים שעברו עד אז, בארט ייאש כמעט את כל מי שניסה לעבוד אתו. Madcap Laughs כלל השתתפות של הסופט מאשין וסיוע של הרגע האחרון בהפקה, מצד גילמור ורוג'ר ווטרס. האלבום היה ציור גיר מקושקש בהשוואה לקופסת צבעי הקשת העשירים של פייפר. חלק מהשירים נראו כאילו הם מומצאים על המקום. מתוך אלו שהיתה להם צורה, כגון No Good Trying, בארט הבהיל את המוסיקאים כאשר היה מאבד את הקצב או מוסיף תיבות נוספות. Late Night, בו בארט מנגן בגיטרת סלייד, היה שביר בצורה בלתי רגילה, כאילו אם היו מכניסים עוד מחשבה לתוך השיר, הוא היה מת. מילות השירים זעקו לאהבה ולחברה או התייאשו בפני הנונסנס. כזמר, הדיקציה העמוקה, המדוייקת, של המעמדות העליונים, אשר אפיינה את בארט, נשמעה לעיתים סרדונית ולעיתים מבוהלת. חלק גדול משמם של אלבומים אלו, נשען על יכולתו של המאזין לשמוע כיצד החרדה נכנסת לנפשו של בארט בעודו שר.... האלבום השני, Barrett, היה על פי השמועה קשה יותר להקלטה מאשר הראשון. רק המוסיקאים והמפיקים הסבלניים ביותר, החזיקו מעמד.... למרות שהוא הפשיט את נגינת הגיטרה שלנו לפריטה אקוסטית בסיסית או נגינה חשמלית שנשמעת רנדומלית, בארט עדיין הצליח לתת סולו מדהים ב-Baby Lemonade, כשהוא הופך מצאי של דימויים נטושים לאחד משיריו היפים ביותר. חוץ מסשנים שהופסקו, בשנת 1974, הוא מעולם לא הקליט שוב. האלבומים היו זמינים בקלות בויניל וב-CD מאז. שניהם היו רכישות הכרחיות עבור כל מי ש"נתפש" למיתוס של בארט וכל מי שאהב מוסיקה שנשמעת "מיידית", כאילו נכתבה זה עתה. המוסיקה של סיד בארט, מלאה בהפתעות וגאונות מנצנצת שהפלויד נטשו תוך זמן קצר, מעולם לא זכתה למתחרים באינטימיות הביזארית שלה. נער, שהיה בן 17 כאשר בארט הוציא את אלבומו האחרון, הוא היום ראש הממשלה. לא ידוע האם בארט עוקב אחר החדשות. תמונות פפרצי שלו, המתפרסמות לעיתים, מגלות גבר קרח, שמן, שאינו דומה כלל לגיבור יפה המראה מהעבר. בשנת 1996 דווח שהוא מתעוור, חי חיי סבל עם מצב נפשי רעוע, בקיימברידג'. בארט היה הנפגע הראשון של תקופת הביטלס. הוא פרץ דרך חדשה עבור להקות בריטיות אך לא היה מסוגל לעשות את המסע בעצמו. הסיפור שלו ממשיך להיות סימן חקירה עגום התלוי מעל כל עובדת-פופ טריוויאלית שאנו חושבים שאנו יודעים."
תודה ציף.
