בוקר טוב יקרות זמן לעדכן ולהתעדכן

[ספרקית]

בהצלחה בסקירה

גם לי יש בשבוע הבא סקירה מוקדמת ואני על קוצים

מאחלת לשתינו תוצאות מעולות

 

[ספרקית]

גם אני כאן

מבלה את הימים האחרונים בלמידה מטורפת. יש לי שלוש עבודות ענקיות (ואחרונות!) להגשה עד אמצע יוני. בין ההריון למעבר הצפוי לארה"ב אני מתקשה מאוד מאוד להתרכז. מחכה בקוצר רוח לסיום התואר בסוף יולי.

שבוע 13 (או 4+12 ליתר דיוק). מחכה שהזמן יעבור כבר ושאהיה אחרי סקירה מוקדמת.
ביום רביעי הבא יש לי סקירה. זה יוצא ביום הזיכרון. יופי של תאריך

אני מנסה לעבוד על עצמי ולהגיד שבעצם זה ערב יום העצמאות. אבל רוב הזמן זה לא עובד עליי בכלל.
בעיקרון אני אמורה לעשות את הסקירות שלי בשבוע 16, אבל הרופא הקדים לי את הסקירה מכיוון שהוא טס לחו"ל לשבועיים ולא רצה שאחכה עד שיחזור. זה אומר שקיים סיכוי שהרופא עדיין לא יוכל להגיד לנו בוודאות שהכל בסדר בשבוע הבא. מצד שני, העוברית מעט גדולה (היתה גדולה בארבעה ימים בשקיפות) ולכן יש סיכוי לא רע בכלל שכן נקבל תשובה. אז זה עוד משהו להילחץ ממנו.
כל כך, כל כך, כל כך מקווה שהכל יהיה בסדר. מפנטזת על שיחת טלפון בערב יום העצמאות לאמצעית שלנו בה נבשר לה ולקטנצ'יק על ההריון.
ההמתנה הזו קשה כל כך.

 

[Halfwaythere]

בהצלחה ספרקית!

מקווה שהכל יעבור בשלום, ותוכלו להנות מסופש ארוך ורגוע

 

[idit84]

מחזיקה לך אצבעות

מחזיקה אצבעות שזה יהיה בסדר וממה שאני זוכרת את הולכת לרופא שהוא שם דבר וזה דבר שבפניי עצמו מאוד מרגיע.

 

[מאמארוני]

המון דברים על ראשך

את יודעת להתפצל לכמה ספרקיות כדי להספיק את הכל? או שאת מהירה כמו ניצוץ?

נדמה לי שעם כזה עומס הזמן טס (לפחות אצלי הוא עובר מהר מאוד) ומקווה שהתעסקות חיובית בלימודים ובמעבר תעזור לך להעביר את הימים בהמתנה לסקירה.
זהו, בעיקר המון בהצלחה בהכל

 

[אחר8]

אני

שבוע 32 - מישהו אמר הורמונים? אולי אחד השבועות ההזויים בחיים שלי - מצד אחד היינו במלא חנויות ובסוף נסגרנו על מה אנחנו רוצים וקנינו הכל (אני מקווה) הרגשתי שאני עושה את זה מוקדם מידי ויש עוד מלא זמן ואז כל הריונית שהייתה בחנות הייתה בשבוע 26-28... - באותו צד גם התחלנו אתמול קורס הכנה ללידה, בעלי מאד נהנה ואני בהחלט למדתי דברים שלא ממש ידעתי. רק שכולם הציגו את עצמן ואמרו "הריון ראשון" ורק אני אמרתי "לידה ראשונה" בתקווה שלא ישימו לב.. (לא חושבת ששמו לב) - מצד שני הכל פה טירוף, בעלי בונה לנו יחידת דיור (הוא בונה לבד בידיים שלו) ואני לא רואה אותו מ7 בבוקר עד 12 בלילה וגם אז הוא נרדם לפניי שמספיק להגיד לילה טוב. אני שמחה שהוא עושה את זה ואנחנו זקוקים לזה מאד אבל לא דמיינתי שאני אעבור דווקא את החודשים האחרונים כמעט לבד.. - רבתי ריב מטורף עם אמא שלי, נראה לי שמגיל 12 לא רבתי איתה ככה בצרחות ובכי והסתערות החוצה מהבית שלה... אחר כך המשכתי לבכות עוד יומיים ... בנתיים כבר השלמנו אבל היה מטלטל בעיקר כי לא ידעתי שאפשר להגיע לכאלה עוצמות - בחודש האחרון קרו מלא דברים בעבודה שגרמו לי לשנוא אותה... ובא לי כבר לעזוב (לא מתכוונת לחזור אחריי החופשת לידה) ומעל הכל הצוציק שלי לא מפסיק לרקוד לי בבטן וכל כך כיף לי איתו ואני כל כך מאוהבת בו כבר והוא פשוט גורם לי לאושר, ככה שהכל מצטמצם מולו... ורוב היום אני פשוט מסטולה מאהבה אליו המשך שבוע נעים לכולן תודה למי שצלחה את ההודעה עד הסוף

 

[idit84]

נשמע שעוברים עלייך ימים מטלטלים

גם עם בעלך שעובד מאוד קשה וכמעט לא נוכח, גם עם אמא שלך וגם בעבודה. ממליצה לקחת יום חופש ולעשות יום כיף בשביל לצבור כוחות לימים שיבואו. גם אפ לא מתאפשר לך לקחת וים חופש, תמצאי זמן לפנק את עצמך ואולי אפילו תקבעי עם בעלך דייט/ זמן איכות.
מכל מה שכתבת, הכי תפס אותי שאת מוצאת את האור וההנאה בימים אלו בצוציק וזה הכי מרגש בעיניי!!

 

[אחר8]

היום בידיוק "נכפה" עליי יום חופש

בתשלום... (איזה משהו בעבודה שלא היה טעם שאגיע אז נשארתי בבית) ואתמול בקורס היה לי קצת זמן איכות עם בעלי..אמנם לא רק שנינו לבד אבל לפחות ראיתי אותו קצת.. אז יצא שהקשבתי לעיצות שלך לפניי שכתבת וכן למרות הכל יש לי הרבה אור ובעצם גם הקיטורים שלי הם חיוביים... תודה רבה על התגובה

 

[ירוק מנטה]

הי את בשבוע שלי! איזה כיף... מאחלת לשתינו סוף מדהים

איך אני שמחה בשבילך שהצלחת לקנות הכל ואת מחוברת להריון ומאושרת.
אני הייתי בטוחה שאהיה ככה בסוף, אבל לצערי ממש לא שם....
מפחדת עדיין לחשוב על להכין או לקנות משהו
אני יודעת שאוכל אותה אחרי זה אבל ממש לא מסוגלת.

בקשר להורמונים

כן, מוכר, הם חוזרים להיות סוערים מאד עכשיו, כמו בתחילת הריון.....

 

[אחר8]

כן אני זוכרת אותך מהשבועות הראשונים

את יודעת מתי החלטתי (וזו לחלוטין היתה החלטה מודעת) להתחבר להריון? ביום שהבנתי שזה לא יכאב פחות אם אני לא אתחבר ומשהו יקרה זו לא אותה תמימות של ההריון הראשון .. ואני כל יום חושבת על התסריטים הכי גרועים, אבל לפחות בנתיים, כל עוד שהכל בסדר אני זוכה להיות אמא שלו... ואם חס וחלילה משהו יקרה, אני אשבר באותה עוצמה שאני אשבר אם אני לא אסכים לעצמי להתחבר ולהיות מאושרת (הריי בכל מקרה מרגישים אותו ודואגים לו ועושים בשבילו גם אם כביכול לא מתחברים) אז יש לי כמה חודשים של חסד... ומה שיהיה יהיה... בחנות הייתי לגמריי אפאטית ורציונלית בהתחלה- מסתכלת רק על בטיחות ותקנים ומחירים... עד שהייתי צריכה לבחור סט לעריסה וכל ההחלטה שהייתה לעשות היא צבע וציור (כי אין עיניין של בטיחות למשל) והייתי חייבת לדמיין את החדר ומה יהיה לו כיף (בחרתי פילים) וזה המיס אותי כי פתאום זה הפך אמיתי... אני ממליצה בחום כן לעשות את הדברים האלה - מגיע לך להרגיש אמא , עבדת קשה בשביל זה... ואת כן מחוברת אליה את רק לא מרשה לעצמך להרגיש את זה ולהנות מזה.... תתחילי להנות, מגיע לך לכי לחנות ותבחרי משהו ורוד ומתוק וכיפי יותר בשבילך מבשבילה - חיבוק גדול

 

[ירוק מנטה]

אני יודעת שאת צודקת. אבל זה יושב אצלי על מקום מאד כואב....

את לא חייבת לקרוא את החפירה הארוכה הזו, ואני לא יודעת אם זה מתאים לשרשור הזה עכשיו, אבל זה משהו שמאד חוסם אותי מלהתחבר ולהרגע...
אחרי ההריון החוץ רחמי הטראומטי שהיה לי (דימום וכאבים חודשיים, מטרוקסט, ובסוף דימום רציני ברחם וניתוח לפרוסקופי)
הייתי מאד בלחץ בהריון שאחריו. חודשיים לא נשמתי. אחרי שנצפה דופק וההריון היה בפנים ומתאים לשבוע והכל היה בסדר, עדיין לא הצלחתי להרגע ולהתחבר. הרופא שלי אז אמר לי כל הזמן הלחץ הזה מזיק לך, הכל בסדר, תרגעי, תשמחי. ואז לקחתי את עצמי בידים ואמרתי הכל תקין. אני מתחברת מעכשיו ונרגעת.
וככה הגעתי לשקיפות מאושרת ובוטחת, עם החלטה לשחרר ולהפסיק לחשוב שלילי, ובום. פגשתי את העובר שלי דומם, בלי דופק, בשבוע 12.

מאז אני מפחדת שברגע שארגע ואשלים עם ההריון הנוכחי יגיע האובדן. הספק כאילו עוזר לי לשמור על עצמי שפויה.

 

[אחר8]

השאלה

היא אם זה באמת עוזר לך להישאר שפויה או שאת סובלת מזה כי אני מאד סבלתי כשלא הרגשתי מחוברת ... זה כל הזמן להיות בדיסוננס, בחרדות ופחד, בסטרס. כשכל הסביבה משדרת גל של אושר ושמחה ורק את לא מצליחה בכלל לחייך חיוך אמיתי. זה גוף בצד אחד ורגש בצד אחר ... לי זה היה סבל ולא הרגיש שפוי, הייתי חייבת לשחרר כדי לשמור על עצמי אז השאלה - מה יותר גרוע? ומה באמת ישמור על השפיות שלך? (אולי אצלך זה אחרת וזה בסדר).. אני לא אכתוב לך שאין שום קשר בין השמחה שלך לאובדן של העובר, גם כי את יודעת את זה וגם כי למילים שלי לא באמת תהיה השפעה על ההרגשה הזאת... אבל זה הריון חדש, אחר, עם עוברית חדשה ואחרת... ואני רק מקווה שתעשי מה שבאמת באמת טוב לך ולא מה שהמוח צועק לך... זה לא שההודעה לא מתאימה לשרשור הזה או מפריעה אבל נראה לי שהיא (ואת) מספיק חשובה ומספיק רלוונטית כדי לא להסתתר בסוף שרשור ארוך שלא תמיד רואים ומגיבים.... אני חושבת שמגיע לך מקום משלך עם הודעה חדשה

 

[מאמארוני]

ירוק מנטה

האמת היא שמצד אחד אני מאוד מתחברת למה שכתבה אחר8 על התחברות לעובר. מצד שני ממש יכולה להבין את השריטה שלך, לאור ההתנהלות המזעזעת של הרופא "לחץ לא טוב לך עאלק" והטיימינג.
ומצד שלישי, רוצה לשתף אותך כי אני מרשה לעצמי להתחבר לעובר (קפיצת ראש למים), אבל מסיבה אחרת. לאחר הלידה השקטה, באיזשהו שלב הבנתי שכל הקשר שהיה ביני לבין אושרי, היה בעצם במהלך ההריון, זו כל החוויה ההורית איתו. ודאגתי, האם הוא הרגיש מספיק אהוב. ואז באמת החלטתי שכל הריון שיהיה ירגיש אהוב מהרגע הראשון, כי יכול להיות שזה כל מה שישאר אחר כך - חויית בטן שמלטפים ומדברים אליה. שמה שאני אזכור מהריון זה את עצמי כרוכה סביב הבטן ביחד עם החרדה, ולא את החרדה בלבד.
טוב, זה כבר באמת נושא לשרשור נפרד

 

[ספרקית]

מוכר כל כך

התחושה הזו שאם לרגע קט נרפה מהלחץ מיד ינחת עלינו אסון מוכרת לי מאוד

ולא רק מההריון.
כבר שנים שאני חיה את חיי נזהרת שלא יהיה מושלם מדי. כי כשהכל מושלם, מרפי אורב מעבר לפינה. אלה חיים מתישים מאוד. כוננות מתמדת מפני האסון הבא.
אין לי תובנות. לא יודעת איך משחררים את המקום הזה. רק רציתי להגיד שאני מבינה ומזדהה

 

[מאמארוני]

הו ההורמונים

גם אני זוכרת מריבת פיצוץ עם אמא בערך בחודש שמיני, וזה לקח יותר מיומיים. אהההה כן, זה העוצמות, ויש עוד מאיפה שזה בא. גם אחרי לידה יש כחודשיים עד שאת יכולה להיות בטוחה ששד בוכה וצורח (וזורק דברים) לא יפרוץ ממך החוצה ברגע לא צפוי. אני קוראת שיש לך מתחים מכל מיני מקומות לאחרונה, מצד אחד הקניה עם הלחץ, והקורס והבניה והבעל הנעדר, והעבודה, והריון... ואז כל זה פשוט התנקז למקום אחד שזו אמא. מזל שאמהות מסוגלות לספוג הכל.
&nbsp

 

[אחר8]

אולי בגלל זה זה התפרץ דווקא עליה

וזה כשהיא באמת הופכת את העולם (ואת הכיס שלה) כדי לעזור לי לפניי ואחריי הלידה... בנתיים מאז היא כבר באה איתי לקנות קצת בגדי הריון ואנחנו בסדר פחות או יותר אבל זה היה הזוי, אני בדרך כלל שקטה ושלווה (יש אומרים אדישה) ופתאום צרחתי ובכיתי ונכנסתי להיסטריה (בעלי אמר שאף פעם לא ראה אותי ככה) רק אמא יכולה לעצבן ככה ורק אמא יכולה יומיים אחריי להתנהג כאילו כלום לא קרה ולסלוח מתיש ההורמונים האלה, רגע אחד אני כמו שתיארת שד שצורח ובוכה ורגע אחריי צוחקת ... מתיש

 

[ספרקית]

לגמרי הורמונים

הטלטלות הרגשיות האלה נשמעות מתישות מאוד. סוג של רכבת הרים.
איזה כיף לקרוא שאתם מתחילים להתכונן ללידה... הקניות, הקורס... טיפת נרמליות בתוך כל הטירוף הזה של הריון לאחר אובדן.
מאחלת לך שתרגישי ברכבת בעיקר את העליות ושהירידות יהיו מתונות (כי לבקש שייעלמו לגמרי נשמע לי לא הגיוני).

 

[TheWindCriesMary]

גם אני כאן

מחר מתחילה שבוע 30. 30! מצד אחד ההמתנה בין בדיקות מרגישה כמו נצח, מצד שני אני מרגישה שהזמן טס לי; עם כל החרדות והפחדים והקושי הפיזי (שהוא פחות נורא משחשבתי) והכובד והבחילות והצרבות - אני גם נהנית מלהיות בהריון. מעולם לא ידעתי שזמן הוא מושג נזיל כל כך.
מעסיק אותי כרגע: עבודה, עבודה, לקוחות מעצבנים ועוד קצת עבודה.
אמור להעסיק אותי כרגע: להרשם לקורס הכנה ללידה, להתחיל לפנות ג'אנק מהחדר (לא להכין אותו, רק לפנות ג'אנק בשלב זה), להיסגר על ציוד בסיסי (חוץ מעגלה לא החלטנו על כלום), לעכל את זה שאנחנו הולכים להיות הורים. וואו.

העוברית כנראה נהנית לעשות לי סרטים ולשנות את דפוסי התנועה שלה משבוע לשבוע. בשבוע שעבר היא עשתה לי קראחנות מטורפות בבטן 24-7, מאתמול היא זזה קצת אחרת. מורגשת, אבל התנועות עמומות יותר ונראה שהיא גם ישנה מדי פעם (שזה מעודד

). אני יודעת שהיא זזה וגדלה והתנועות משתנות עם הזמן, אבל כל שינוי מלחיץ אותי.
אני כל כך מתחברת למה שנכתב כאן לגבי ההיקשרות - אין לה "שם בטן" (אחרים הדביקו לה את הכינויים "זאתי" ו"עלומה") ואני לא מדברת אליה, רק משמיעה לה מוזיקה (כשנראה לי שהיא לא זזה מספיק או כשאני חושבת על זה שאם לא אדאג לחינוך המוזיקלי שלה, אאלץ לשמוע את "היום יום חמישי" במקום מוזיקה נורמלית. ביום שבת אני לוקחת אותי איתי להופעה של כריס קורנל, שתתחנך כבר מעכשיו). אבל להגיד שלא נקשרתי אליה? איפה! אני יכולה להכחיש כמה שבא לי, אבל נקשרתי מהשנייה שהשתנתי על המקל. אני כבר לא יכולה לחכות להכיר אותה.

מה שקצת מצליח להשכיח את החרדות אלה האחייניות שלי. הן כל כך תמימות ואופטימיות, שהן מצליחות להדביק אותי בהתלהבות שלהן: קנו לה בגדים, הכינו רשימת שמות בת 7 עמודים, שואלות דברים כמו "את חושבת שהיא יכולה לקרוא את המחשבות שלך?". לא להפוך לשלולית?

וכן, עדיין על עקבים

(אבל כבר לא בכל יום)

 

[מאמארוני]

עקבים? הכי קים קרדשיאן

עובדת בישיבה, הא?
האחייניות מרגשות בטירוף
להסגר על עגלה זה 2/3 קניה - מה בחרת?
&nbsp

 

[TheWindCriesMary]

ברור שבישיבה

וחולצת נעליים מתחת לשולחן. הבעיה היא כשהבוס קורא לי למשרד שלו וצריך לנעול מהר נעליים וכפות הרגליים התנפחו ולא משתפות פעולה

החלטנו (בעצם החלטתי, בן הזוג אמר שהוא משאיר את עניין הבחירה בידי) על היויו, או יותר נכוןנכון - על דמוי יויו בעליאקספרס. קצת חששתי מזה אבל הבנתי שהיא העתק מדויק של היויו בשליש מחיר. יש לי חברה שהזמינה אותה משם והמליצה בחום (אחרי שהתנסתה עם עוד 2 עגלות יקרות), אז אני סומכת על לו ת הדעת שלה. היא גם תביא לנו את האמבטיה שלה, אז ישאר רק לקנות את הדגם הבסיסי.