הוכחת אדם בהקשר לשנאה-
במצוות התוכחה מוצאים אנו הבדלי גישה בין הרמב"ם לבין הרמב"ן. בפסוק (ויקרא יט,יז) נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". תוספת זו - "ולא תשא עליו חטא" - פירשה הרמב"ן: אם לא תוכיח אותו תשא עליו חטא. אבל הרמב"ם (הל' דעות ו,ז-ח) הביא את דרשת חכמים מתוספת זו: "יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל ולא תשא עליו חטא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים". ומכאן למד הרמב"ם: "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו - מוטב; ואם לאו - יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ולא תשא עליו חטא". לפי הרמב"ם מצות התוכחה היא מצווה להחזיר את הזולת למוטב. לכן, כאשר ברור שכשאין באפשרות המוכיח להחזיר את החוטא למוטב, הוא פטור ממצווה זו, ואפילו אסור לו לקיימה - "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה,ב). שמא תאמר שמצות התוכחה חלה עליו בצורה אחרת, למשל ע"י שנאת החוטא, כבר הביא בחזון-איש (יו"ד ב,ח) בשם הגהות מימוניות (הל' דעות פ"ו) שאין רשאין לשנאתו אחר שאינו מקבל תוכחה. עוד הוא מביא מתשובת מהר"ם מלובלין, "כי אצלנו הוא קדם תוכחה, שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינין להו כאנוסין". לכאורה מדברי הרמב"ן משתמע, שעצם התוכחה היא מצוה, והנמנע ממנה בכל מצב שהוא נושא על כך חטא. בכל מקרה- כשחלק מהפוסקים טוענים כי צריך לשנוא את הרשע- אני חושב שכוונת הדברים כאן אינה שנאה כדי להרע! בכל תכונה יש צד טוב וצד רע: ביישנות היא טובה כדי למנוע גאווה, אך לעומת זה היא גרועה בלימוד. כך גם בשנאה- תלוי למה מנתבים אותה. אם השנאה נועדה להרע לאחר (שנאה ל"שם שנאה") היא גרועה! אבל אם השנאה היא כדי להוקיע מעשים שלדעתך הם לא ראויים היא שנאה טובה. לא כשנאה אלא כהוקעת הרע.