בוקר מעולג' ../images/Emo42.gif
יש משהו במאכלים שמעוררים בי זכרונות שהופך את הטעם לאפילו יותר מגרה, ואני גם ככה ידועה בתור מישהי שאוכל נורא מגרה אותה. כמו אספרסו לדוגמא (וכן, אני יודעת שזה לא באמת מאכל) שתמיד מזכיר לי את החודש ההוא באנגלייה עם האיטלקי ההוא שהבעיר אותי לגמרי ולימד אותי איך לקחת שלוקים קטנים קטנים, לגלגל אותם עם הלשון בחלל הפה כדי להרגיש את הארומה והטעמים, ולבלוע לאט רק אחרי שזה כבר לא כל כך חם. או מנגו. שלעולם יזכיר לי את כל הקייצים האלו שאני יושבת ערומה מול המזגן, עם המנגו שלקח לי לפחות חצי שעה לבחור אותו מכל הערימה, מסניפה אותו עד שאני בטוחה שעוד רגע לא ישאר בו ריח ורק אז מתחילה לכרסם אותו. ולהחזיק אותו בין הידיים, כשכל הבשר המתוק מטפטף ונאכל,והגלעין החלקלק בורח בין האצבעות ונופל לי על החזה... או העוגת גבינה ב- Coca (ז"ל), עם האחר צהריים החורפי של יום שבת. שסתם שיעמם, וסתם רצינו לאכול, וסתם הגענו לשם. ואז נגמר כל הסתם בעולם. עם הצבעים והריחות והטעמים והמערבולת הקטנה הזו שנוצרת בתוך הכוס זכוכית כשמוזגים אליה יין אדום. והעיניים של הבעלים כשהוא הסתכל עליי אוכלת את העוגה ההיא. בעיקר העיניים שלו, אבל גם המשפט הזה שהוא אמר לי במבטא צרפתי 'אין מחמאה גדולה לטבח מאשר לראות אשה יפה עושה אהבה עם האוכל שהוא יצר'. וזה הרי כל העניין, לא? לעשות אהבה עם האוכל... Capariya, שנהייתה נורא רעבה פתאום