למה ללמוד תנ"ך
רבים מאתנו, בייחוד יהודים לא דתיים ואתאיסטיים, מבלבלים בין לימודי דת ולימוד התנ"ך. התנ"ך איננו ספרם של יהודים דתיים, אלא ספרם של כל היהודים ככלל, כולל ובעיקר לא דתיים. התנ"ך הרי נכתב בידי בני-אדם, ואין לו אח ורע בתרבויות העמים. אם "נשים בצד" את החלקים הפולחניים שבו, אי אפשר להתעלם מן העובדה, שהתנ"ך, בייחוד ספרי הנביאים והכתובים, הוא בסיס לתרבותו של העם היהודי - שפה ולשון, שירה וספרות, הגות ומוסר, ומה לא עוד. ש"י עגנון זכה בפרס נובל לספרות לא משום היותו יהודי דתי, אלא משום שידע בצורה כה מקורית וכה מושלמת להשתמש בטכסט המקראי הקדום ליצירתו הספרותית המודרנית. ספרים כמו איוב, קוהלת, ירמיהו ואחרים, הם אוצר בלום של יופי לשוני, חשיבה אנושית, מוסר נפלא וערכים אנושיים וסוציאליים. אסור לנו, כיהודים אתאיסטיים, לוותר על התנ"ך רק משום שיהודים דתיים רואים בו - למעשה רק בחלק ממנו - בתורה - כתב קודש ו"ראייה" לקיומו של אלוהים, וכל יתר הבלה-בלה-בלה. ויתור על ספר התנ"ך הוא, למעשה, התעלמות מהתשתית התרבותית שלנו כעם וחברה. עמוס עוז, ס´ יזהר, מאיר שלו, א.ב.יהושע וסופרים חילוניים רבים אחרים מתבססים על התנ"ך ושואבים ממנו כוח יצירתי ובסיס להמשך היצירה של העם היהודי. עמוס עוז אמר פעם, בערך כך: ארון הספרים שלי מכיל את כל היצירה שיצר העם היהודי לדורותיו, וכלולים בו, כמובן, תנ"ך ושאר ספרות ההלכה. ההבדל ביני לבין היהודים הדתיים, אמר עוז, הוא בכך, שאני הוא הקובע מה אשאיר בארון הספרים שלי, ומה אעביר לארכיון. כך גם אנחנו: נקרא בתנ"ך ונלמד מתוכו את כל מה שחשוב לנו, ומה שאיננו חשוב - נאכסן במרתפי ההיסטוריה.
