בין מסקנה להכרעה

[u r i el]

פשוט מאד, כי זה נוגד את כללי המשחק הדתי.

אין דת התגלות ללא מצוות וללא קיום מצוות. את מצוותיו של מי מקיים המאמין, את מצוותיו של עצמו או את אלה של אלוהיו ?
כל היהדות כולה, כולל הארכי-נבוך הרמב"ם, חוץ מליבוביץ וחסידיו הכופרים, מקיימים את מצוות הבורא נגד רצונם, במובן : " ...אי אפשי לאכול בשר חזיר ? אי אפשי ללבוש כלאים ? אי אפשי לבא על הערוה ? אלא אפשי !! אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים". לא נאמר אפשי לאכול חזיר וללבוש כלאים ולבא על הערווה - אבל אני רוצה ...כלומר, תודעת "וכוף את יצרנו להשתעבד לך" היא מהותית לעבודת ה' ואילו וכוף את עצמי להשתעבד לרצוני היא עבודה זרה. זרה ליהדות הרבנית ההיסטורית הרווחת.

מבחינה פסיכולוגית, כמובן שליבוביץ צודק ! אין אדם עושה אלא את מה שהוא רוצה לעשות, אבל זו גישה אנתרופולוגית-פסיכולוגיסטית של אקדמאיים ואינטלקטואליים הדוחים את רעיון ההתגלות מלמעלה למטה ולא של השחקן המקבל על עצמו את עול המשחק הדתי-אמוני, ממש כמו שכל כדורגלן יודע, ואפ' הוא ספורטאי נבוך כליבוביץ, שאין להעביר את הכדור ביד אלא ברגל, לא מפני שאי אפשר - אלא מפני שזה נגד כללי המשחק.

 

[catchet]

בכל זאת

לא מדובר בסתם רצון, אלא בכזה שתואם למצוות הדת. כלומר ההכרעה הרצונית שלו היא לקיים את מצוות הדת

 

[u r i el]

זה ממש לא נכון !

כי מבחינת ליבוביץ כל רצון הוא "סתם רצון" כולל הרצון לעבוד את ה', ולמה ? כי ליבוביץ הוא וולונטריסט החושב שאין לשום רצון הנמקה כל עוד אפשרי תמיד באותה רגע נתון לרצות גם משהו אחר. אני מזכיר לך את השאלה הרטורית אותה אהב לשאול : למה אתה הגון ולא מושחת ? בשאלה זו הוא בקש להדגים לא רק את הגדרתו ל'ערך' ( כלומר לשיטתו אותו דבר שאתה מקריב עצמך למענו ללא בקשת שכר ) אלא הוא בקש להדגים שבתהליך רגרסיבי של שאלות תמיד תגיע לנקודה שלא תוכל לנמק מדוע רצית ב - א' ולא ב - ב'.

אבל מבחינת כולי עלמא ובמיוחד מבחינת אלה שלא רותמים לעגלת הנבוכות שלהם את סוסי הפילוסופיה, כמובן שכל רצון הוא בר הנמקה ובוודאי שכך הוא מבחינת חז"ל מעצבי דת משה שהציפו את ארון הספרים היהודי בדברי הגות ופולחן לשם הנמקת עבודת ה' וכבר ניכר הדבר במלים הראשונות שאומר המאמין ברגע יקיצתו : " מודה אני לפניך מלך חי וקיים ...." ולמה אני מודה ? סתם כך כי אני רוצה ? לא ! אלא : "שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה ... "

 

[catchet]

אז מבחינתו אין הבדל

בין הרצון לעבוד את אלוהים לרצון לעבוד את אל השמש? כלומר אם זה סתם רצון וגם זה סתם רצון, יוצא שמבחינתו אין הבדל בין אל השמש לאלוהי ישראל.

 

[רועי החושב]

כהבדל

בין שטיפת ידיים לפני הארוחה מכיוון שידוע על קיומם של חיידקים לבין שטיפת ידיים 30 פעמים ביום כפועל יוצא של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית.
זה יותר ממשל- אמונה לשמה היא אקט לא רציונלי של קיום מצוות, שנכתבו ע"י בני אדם, שמבוסס על איזושהי הפרעה. הדגש שליבוביץ' שם על אמונה לשמה מעיד על כך שהוא סומך על קיומה של אותה הפרעה נפשית.
הוא היה מרבה לצטט "ההיסטוריה היא אוסף הפשעים והטירופים של המין האנושי". צודק. וצודק בשימת יהבו על האמונה לשמה של בני אדם- כי אפשר לסמוך על כך שאנשים יהיו מטורפים.
ולכן הדתות כלל לא זקוקות לנימוק רציונלי! אין לך דת אחת רצינית שמנמקת את עצמה, אין זרם אחד רציני שמנמק את עצמו. נימוקים הם מעשה לא אמוני בעליל. הטירוף לא זקוק לנימוקים אלא לכל היותר למראית עין של נימוקים, לאמרות שפר.
על פשעים רבים תכסה האהבה, אמר קוהלת ולא הוסיף שעל טירופים רבים תכסה האמונה.
מי צריך אמונה? רק מטורפים. והמין האנושי ברובו חבורה של מטורפים גמורים. אי אפשר להכחיש זאת. אז באמצעות הצורך הזה של המטורפים במראית העין של נימוקים אפשר לשלוט עליהם, לרסן אותם מעט, לגבש אותם לקבוצה, ליצור מהם צורה. זו תכליתה של הדת- מנגנון ריסון למטורפים.

 

[אשר אטדגי]

אמונה היא אכן לא דבר רציונלי, אבל איזה ערך כן רציונלי..?

והיות שאין אדם בעולם זה שאין לו ערך שהוא חי על פיו (גם לחיות ללא ערכים זהו ערך) נמצאנו למדים, שכל בני האדם, וזה כולל את המען והנמען של שורות אלו, "מטורפים" לשיטתך - וקהל עובדי ה' מהו, כי תלין עליהם??

הרי כי כן: "חייו" של אדם בעולם זה ככלל, ובכלל זה אהבתו ויראתו (ופעולתיו כיוצא בהן) לבני אדם, לאישה, למולדת, לחייו שלו עצמו וכו וכו', אינן רציונליים במובהק.
והנה זה המפתח מנעולים רבים יפתח: אדם נקרא אדם בשל היותו לא רציונלי. כל פעולותיו הרציונלים של האדם, חסרי כל משמעות ערכית.

 

[רועי החושב]

זה לא הגיוני

אמנם הערך של לחיות ללא ערכים הוא ערך (ניהליזם), אבל החיים ללא ערכים, לכשלעצמם- אינם ערך אלא הם מצב קיום.
חוץ מזה, לא אמרתי דבר נגד המטורפים או נגד הדת. דת היא מכשיר לויסות של מטורפים. זה רע? זה טוב? גם וגם.
הרע בדת אינו נובע מכך שהיא מווסתת מטורפים אלא בכך שבאותו תהליך היא גם מייצרת לא מעט מטורפים חדשים.
זו הבעיה היסודית שלה- שהיא לא רק פיתרון אלא גם חלק מהבעיה.
אילו היה אפשר לפתור את טירופיהם של בני אדם זה היה נפלא, לא? אולי אפשר אבל אחד הגורמים המפריעים לכך הוא הדתות?
לא את ריסונו של הטירוף האנושי בלבד אנו מבקשים, אלא את פתרונו. אם נתייאש ממטרת השפיות- נוכל לפנות לדת שתסדיר את ענייני המטורפים מבלי לרפאם. אבל בתקופה זו של נאורות יחסית האדם הרים ראשו וביקש בקשה נועזת יותר (ואולי בלתי שפויה בעצמה)- פיתרון מוחלט לכל הטירופים האנושיים!

 

[אשר אטדגי]

בדבריך, אישרת את דבריי

"..(אבל) החיים ללא ערכים, לכשלעצמם- אינם ערך אלא הם מצב קיום".זהו בדיוק, היינו אין להן שום משמעות ערכית.

"מטורפים" קיימים בכל המקומות ובכל הזמנים, ללא קשר לדתות המרסנות או מייצרות אותם. ודווקא בעניין זה שתי התנועות האתאיסטיות הגדולות של המאה העשרים, נטולי הדת ומתנגדיה המובהקים, הם אלו שהביאו עלינו מטורפים וזוועות שעין לא ראתם זולתם. כוונתי באלו התנועות כמובן לפשיזם ההיטלריסטי ולקומוניזם הסטלניסטי.

 

[רועי החושב]

...................................

פאשיזם ונאציזם הם בעלי מאפיינים של דתות.
אפשר לראות בהם ניוון של הדת לצורה קדמונית יותר שלה שמזכירה את הדת הפרעונית (שממנה התפתחה דת משה).
לגבי חיים ללא ערכים- אתה טועה. מצד עצמם הם חסרי משמעות ערכית, מן הסתם, אך אין זה בהכרח כך מצד בעלי הערכים.
אם יש לי ערך לחיים- אעריך את החיים של בעלי הערכים בלבד? לא! אעריך את כל החיים בלי קשר לתכנים הערכיים שהם אוחזים או לא אוחזים בהם. לבעלי חיים בטבע אין ערכים- האם לחיי בע"ח אין ערך מצד מי שיש לו ערך לחיים?
יש איזושהי גאוותנות אנושית נפוצה, כאילו שהיותו של אדם בעל ערכים- מקנה לו ערך מוסף. אבל אולי ההיפך הוא הנכון? היותו בעל ערכים גורע מערכו כאדם שלם ושפוי, גורע מהדינמיות של תבונתו ולכן מזיק לחיים. אם זה מזיק לחיים, להיות בעל ערכים, ולכן מזיק להגשמת כל ערך שהוא בכלל, אז המסקנה היא שבעלי הערכים אמורים לשאוף לבטל את ערכיהם כליל ולהיות במצב חופשי מערכים שפוקקים את תבונתם ומדרדרים את שפיותם. שמא הניהליזם הוא מסקנה שנובעת מערך החיים?
אלא שהניהליזם הוא חסר תוחלת, כי מצב נטול ערכים לא יכול להיות מושג ממצב בעל ערכים. מצב החירות מערכים נובע מעצמו, כמו שאהבה נובעת מעצמה. אני אף סבור שהאהבה היא המצב הזה.
שים לב- באהבה אין ערכים. וכשהיא נעלמת, עשויים להיווצר במקומה ערכים מקובעים שמחקים אותה מצד הצורה החיצונית של התנהגות, קוגניציה והיפעלות וכך מונעים את התפרקות האישיות).
ולכן ערכים הם תצורות אישיות מקובעות של אנשים שהאהבה שלהם מתה. זה לא דבר כל כך נהדר כמו שמציגים אותו. למען האמת- הוא די מעורר חלחלה.
&nbsp

 

[אשר אטדגי]

אינני יודע מה זה "ערך לחיים", ערך לאורגניזמים?

אני חוזר ואומר אין אדם שחי ללא ערכים, לא קיים דבר כזה במציאות המוכרת לנו (רוב בני האדם, ערך חייו שלהם עצמם הוא הערך עבורם ולשמו יתכווננו בכל צעד ושעל, זאת למרות שיתכסו באיצטלה "רומנטית" ומתרימה של ערכים הנראים בעיניהם ובעיקר בעני החברה בה הם מצויים כערכים "טובים"). לומר שקיים אדם ללא ערכים זה לומר שקיים אדם בעולם זה ללא רצייה וללא כוונה. ואני אינני מכיר אדם כזה (להוציא בעלי לקות פיזיולוגית ופסיכית קלינית).

דומני שהמילה "ערכים" מבחינה סמנטית מובנת אצלך באופן שגוי. אין מילה זו אלא ביטוי לפועלו של אדם בעולם זה המכוונות לאידאל מסויים. ערכים לא ניתנים לשיפוט אובייקטיבי "טובים" או רעים" אלא על ידי מי שאוחזים בהם. תולדת זה העניין, כל מי שמחזיק בערך הנוגד את ערכיי הרי הוא בזוי ונקלה. מכאן נמצא כי רוב הערכים בעולם מבחינה סובייקטיבית בזויים ונקלים, למעט הערך שאותו אדם אוחז בו.

 

[רועי החושב]

מאין לך?

הטענה שאין אדם שחי ללא ערכים- צריכה בירור.
אנוכיות אינה דווקא ערך, כל היצורים החיים הם אנוכיים בבסיס, כמצב הוויה, מכל אמבה או תא בגוף ועד כל יונק, כולל האדם. עם זאת, יכול להיות ערך לאנוכיות (כמו שיכול להיות ערך לבננה, אבל בננה היא לא ערך לכשלעצמה).
כאמור, אני מחלק את האישיות של בני אדם לשני מצבים- מצב חי ומצב מת.
במצב החי, הגזע שהוא האנוכיות הטבעית, מצמיח אהבות שונות.
במצב המת- נשארת הקליפה בלבד. הקליפה של הגזע היא ערך האנוכיות והקליפות של האהבות השונות נקראות ערכים.
הקליפות האלו יכולות גם להתנתק מהגזע ולהתנהג באופן אוטונומי. זו צורה של סכיזופרניה, כלומר פיצול אישיות. ערכים מוחלטים הם צורה של סכיזופרניה. חלק מסויים של האישיות ניתק מהמקור ומקבל החלטות.
יש גם משמעות מופשטת ומעשי של המונח ערכים- שאין לו קשר לנפש דווקא, אלא הוא יכול לשמש למיפוי של קבלת החלטות על פי מטרה מוגדרת. בהפשטה הזו "ערכים" הם פשוט מאד מטרות שנגזרות מהן דרכי פעולה וסולם ערכים הוא היררכיית מטרות.
אבל ההקשר הליבוביציאני הוא פסיכולוגיסטי בעליל ולכן אפשר לפסול את המשמעות הזו בהקשר של הדיון הזה שמתייחס לטיעוניו.
יתר על כן- אני טוען שבהשוואה לאהבות- ערכים הם רציונלים! לרציונליות יש סולם, ואין דיכוטומיה מוחלטת בין הרציונלי והאירציונלי. משהו חולני קרה למין האנושי, המימד האירציונלי (גזע העץ האנוכי) איבד את הקשר למימד הרציונלי שהיה מבטא אותו ומה שנשאר הוא קליפה של ערכים אוטונומיים, שגם בה יש חלוקות בין רציונלי ואירציונלי.

מצורף- ציור של הסמסרה בבודהיזם, גלגל הלידות, ובתרגום מילולי- WANDERING THROUGH, שמזכיר את המונח "תוהו ובוהו".

 

[אשר אטדגי]

שוב, אינך שם לב שבדבריך שלך אתה פשוט מאשר את דבריי

ראשית, כל דבר צריך בירור, ובכלל זה אקסיומות!

אני כאמור, אינני מכיר, ויתירה מכך, אינני יכול להעלות על דעתי אדם שחי ללא ערכים, ובדבריך הגדרת מהם ערכים במשמעותן הבלבדית (שכאמור בהודעות קודמות יש כאלו שהוסיפו לזה נופך "רומנטי" וחיובי), ואותך אני מצטט: "''ערכים" הם פשוט מאד מטרות שנגזרות מהן דרכי פעולה וסולם ערכים הוא היררכיית מטרות". רק שמשום מה הוספת בפתיחת הפסוק המכריע- טרמינולגית זה, "בהפשטה". זו אינה 'בהפשטה' - זוהי ההגדרה! לפחות בעיסוקנו האנליטי בדיוננו זה, ובכלל.

"אנוכיות" שאינה עונה לזו ההגדרה (אגב המושג "אנוכיות", מיניה וביה מטמיע בתוכו שיפוטיות סובייקטיבית) היא ככל פעילות האורגניזם, שהן פעילויות כימו-פיזיקליות וגלגולי אנרגיה והפונקציונליות ביניהן. כלומר - חסרת כל שיפוט ערכי.

האדם מטבע ברייתו אינו רציונלי - מכיוון שאדם הוא בעל רצייה וכוונה - ורצייה זו וכוונה זו הם בלתי רציונליים בעליל. יחד עם זאת אדם יכול להתנהג ברציונליות, רק שהתנהגות רציונלית היא חסרת כל משמעות ערכית. אם אדם מתנהג על פי ההיגיון והידע אשר ברשותו על פי נימוקים תקפים (לא כאלו שהוא נותן לעצמו מטבע הדברים, ואין אדם שלא נותן לעצמו נימוק בהתנהגותו!) הוא מחשב! למחשב אין ערכים, ואין "רצון" ואין "כוונה" - ולא ניתן לייחס לפעולות אלו שום מימד שיפוטי ערכי.

דבריך על הפסיכולוגיזם של לייבוביץ טעונים ביאור. לא הבנתי מה הייתה כוונתך בזה - האם כדברי ההבל שאתה אוחז בהן כאותו תת מודע מכתיב ומנחה - או למונח פסיכיה.

 

[רועי החושב]

.................

לעניין הפסיכולוגיזם של ליבוביץ+ עניין ההגדרה של ערכים:
ליבוביץ אומר שערכים הם אירציונלים. משמע- פסיכולוגיזם.
זו לא רק היררכיית מטרות, אלא *זה מה שמכתיב* היררכיית מטרות.
אז ההיבט הפורמלי (שכיניתי "מופשט" ולא קיבלת) של הערכים הוא היררכיית מטרות וכ"ו, כלומר הגדרת יחסים בין ערכים לערכים והגדרת דרכי מימוש. אפשר אפילו לומר- זהו ההיבט הרציונלי של הערכים!
וההיבט האירציונלי של הערכים הוא עצם הבחירה בהם- לכשלעצמם ועל פני ערכים אחרים.
מהבחירה נובעות מסקנות אופרטיביות ודקלרטיביות, שהן רציונליות (רציונליות היא ביחס למטרה).
אז השרשרת היא: אנוכיות שמנביעה אהבות שמנביעות ערכים שמנביעים רציונל (היררכיה ושיטה).
כל שלב בשרשרת יכול להתנתק ממקורו ולקבל אוטונומיה. במידה מסויימת האוטונומיה הכרחית לתיפקוד יעיל. אבל יש לה דרגות שהיא הופכת לדיסוננסית.
פה נכנס הגורם שנקרא תודעה- התודעה (המודעות העצמית) מאירה את יחסי הנביעה שבין החוליות בשרשרת וכך שמה את החוליות הסוררות בפרופורציה.
התודעה היא כמו אור שמשפיע על צמח- כדי לצמוח הוא צריך מידה אופטימלית של אור.

 

[אשר אטדגי]

כדי ש"דבר יהיה רציונלי"

הוא צריך קודם להיות מובן בקטיגוריה סיבתית. ורצונו של אדם הוא פרימארי (ראשוני), היינו קודם לפעולתו. הוא לא, נניח, רואה משהו ועל סמך ראייתו זו הוא פועל, אלא פעולתו לא הייתה מחוייבת ראייתו, אע"ג שרק ראייתו זו עימתה אותו לפעולתו. אני ראיתי את תגובתך, ויכולתי שלא לענות עליה, מה גרם לי לענות עליה, רצוני! מאיין נובעת הפרימאריות האינטרנית הזו? איננו ידעים (ויש שטענו שלעולם לא נוכל לדעת), זוהי אנטינומיה, אבל זה נתון במציאות.

תולדת זה העניין היא העובדה שבשל האמור לעיל, לרצונו של אדם אין הנמקה תקפה (מוחו של האדם, באופן פסיכולוגי וכנראה אבולציוני, "מחייב" אותו לנמק את מעשיו, גם כשלמעשה, כשינתחו הוא את ההנמקה, יראה שאין לה שום ביסוס סיבתי). קח לך איזה סיטואציה בחיים שקשורה ברצונו של אדם, ותנסה לנמק מדוע הוא פעל כך, כאשר היה יכול לפעול אחרת. במבט שטחי התשובה תהיה פשוטה מאוד, האיש הזה עובד בבניין מכיוון שהוא צריך לפרנס את בני ביתו. הבעיה היא, שזה כלל לא נימוק הכרחי. כי אם המטרה היא לפרנס את בני הבית הוא יכול היה באותה מידה לגנוב, למה הוא לא גונב? תענה, כי הוא לא רוצה לגנוב, אלא לעבוד (ויש כאלו היפך). למה הוא רוצה כך, ולא אחרת? כי הוא רוצה להיות אדם הגון, למה הוא רוצה להיות אדם הגון? כי הוא מפחד מבית הסוהר? למה הוא מפחד מבית הסוהר? כי תימנע חרותו? למה חושבה לו חירותו? וכו וכו' ואתה מבין בדיוק לאן חתירה זו מובילה - לאינסוף. כללו של דבר, רצונו של אדם אע"ג שהוא ינומק, ומחוייב להיות מנומק, אינו מכריח, פרימארי חסר כל הנמקה תקפה, ועל כן אינו רציונלי.

 

[רועי החושב]

סלח לי אבל אין שחר לדבריך

אתה מביא דוגמא- אדם שבוחן את הסיבות למעשיו מגלה שיש סיבה לסיבה, וגם לזו יש סיבה וכ"ו וזה מלמד על אינסוף סיבות (עד כאן טוב ויפה)- ומכך אתה מזנק למסקנה המוטעית שאין תוקף לסיבתיות בנוגע לרצון.
אבל למה אתה עוצר בתחום הרצון? את אותו נימוק אפשר להחיל על כל סיבה שהיא בעולם הפיסי.
אז נתת בזאת דוגמא שמעמידה בספק את עצם הסיבתיות מפני המסקנה המשתמעת ממנה שהיא שרשרת אינסופית של סיבות.
אבל מה בדיוק מפריע לך ברעיון של שרשרת אינסופית של סיבות? היקום עשוי להיות עשוי משרשראות אינסופיות כזו של סיבות ותולדות שמשתרעות מהעבר האינסופי לעתיד האינסופי. זה לא מופרך להניח כך ואפילו די אלגנטי.
כמה שרשראות כאלו ישנן? האם אפשר לאפיין אותן ואת היחסים ביניהן?- צצות כל מיני שאלות. אפשר לחקור אותן. הנקודה היא שזה אפשרי ואתה לא יכול לפסול את התיאוריה רק כי המסקנה לא מוצאת חן בעיניך.
דבר שני- שרשרת הסיבות לרצון שאתה מתאר בדוגמא שלך היא בתוך מסגרת של שפה. אבל השפה יכולה להיות אחת מהסיבות לרצון. דוגמא- תינוק צריך להשתין, לומד את המילה להשתין ואז אומר שהוא צריך להשתין. הוא למד מילה למצב שבו יש פריקת דחף (דחף שנוצר בגלל הלחץ בשלפוחית השתן).
מצבי פורקן של דחפים- אלו המושאים הראשונים של הרצון, אלו הן הסיבות לרצון.
אין שוני מהותי בין הצורך להשתין לבין הצורך לסיים ספר מעניין או לעזור לחבר בעת צרה או ליצור אמנות או לקיים מצוות.
כל הרצונות של האדם יסודם בדחפים ובמילים למצבי הפורקן של הדחפים האלו.
אין הבדל מהותי בין צרכים לרצונות מבחינה זו- שניהם מבוססים על דחפים ומילים למצבי פורקן שלהם.
לכל צורך מתגלה אפשרות לדחיית פורקנו (מה שקרוי דחיית סיפוקים). אותה דחיית פורקן היא הבסיס לאשליה שיש בחירה ולכן שיש רצון חופשי.
הניסיון מלמד שדחיית דחף קיצונית מדי מביאה לנזק- אם לא תשתין, תתפוצץ שלפוחית השתן שלך ותזיק לעצמך.
משום מה, התרבות האנושית הנחשלת מקדשת את מיתוס הגבורה ומשמרת את המושג הדוחה של הקורבן. במילים אחרות- התרבות שוטפת את המוח בשקרים כאילו על האדם להדביר את דחפיו ולהעלות אותם קורבן על מזבח הרצון. אדם בעל רצון, "רציני" מוחזק להיות זה שכבש את יצרו, הגיבור.
הפיתוי שמציב מיתוס כזה בפני אדם נאיבי הוא גדול מאד- נאמר לו בעצם שביכולתו להשיג שליטה אבסולוטית על עצמו, ששלפוחיות לא מתפוצצות, שהוא חופשי שלא להשתין, שהחופש הזה נמצא כבר ברשותו, והוא חופש הרצון.
זה אוסף של שטויות, כמובן.

 

[אשר אטדגי]

שבוע טוב, נעשה את זה קצר

אין מסקנתי מכך שרצונו של אדם אינו ניתן להנמקה תקפה, היות רצונו זה "אי-רציונלי". אלא היות רצונו של האדם אינו שועה מהמידע ולמידע שברשותו או של הכרתו את העולם, מחייב אותו להיות חסר הנמקה, ועל כן, היותו אי-רציונלי. ר"ל: חוסר האפשרות לנמק את "הרצון", אינו הסיבה או המסקנה להיות רצון זה "אי-רציונלי", אלא הוא תולדתו.

בכך, לא הגדרתי, אלא אחת מהגדרותיו של מושג "הרצון", שהוגדר לעיל ויוגדר להלן.

אתה מבלבל בין "סיבתיות מדעית", לבין "סיבתיות פילוסופית", וגרוע מכך, מנסה לייחס לי בלבול זה. על כן דבריך בעניין "האינסופיות" בעולם הפיזיקה הוא דיון העוסק בסיבתיות פילוסופית, ולא בסיבתיות מדעית (ואני מניח שאני לא צריך להסביר לך את ההבדל המהותי בין השניים).

הערבוב שאתה מציג בתיפוסותיך, חלקן 'ויטגנשטיניות' (זה החלק המעניין בדבריך) וחלקן 'שפינוזיסטיות' מובהקות, ובכלל זה על הדטרמניזם והאינדטרמניזם, מוכרות לי, על דברים אלו אין לי אלא לומר, שהתפיסה הרואה ברצונו של האדם "אשליה", זאת למרות תחושתו הוודאית שהיא אינה כזו (קונטרה-אינטואיטיב) מרחיקה את עדותך, וכדי להוכיחה אתה הוא זה שצריך להביא ראייה, ולא אנוכי, שהמוציא מחברו עליו הראייה (תרתי משמע).

בלי קשר, שגם ב"דטרמניזם הרדיקלי", כפי שהוצג בהודעתך, קיימת אבחנה בין שתי קטיגוריות אלו בחשיבת האדם.

כללו של דבר: המדע, או ידיעותינו עליו, הוא מערכת של מסקנות (היפותזות, או כללים וחוקים) שהאדם מסיק בדרך חשיבה דדוקטיבית (או אינדוקטיבית) אנאלוגית וכו' על סמך הכרותו את העולם הנתון בפניו. הנתונים המדעיים הם "ישים" כשלעצמם חסרי מגמה ותכלית, ועל כן אובייקטיבים. ידיעותיו הקוגנטיביים של האדם על נתונים אלו מגיע מהעולם לאדם (היינו אקסטרנים לו), והם אינם מחייבים את האדם לדבר מעבר ל"ידיעותיהם" עצמם- היפוכם של אלו הוא רצונו של האדם, והערכים הנגזרים ממנו. אשר על כן, ידיעותיו של האדם על נתונים אלו וההכרות המדעיות שאליהן הגיע, רציונליים, ורצונו של האדם איננו.

 

[רועי החושב]

.....................

מה מאפיין ודאות בכלל? אם תחליט לפקפק בקיומו של מסך המחשב מולך, האם תיאוריה לגבי הרכיבים המכאנים שלו תסייע לך לשלול את קיומו? מה פתאום! להיפך! היא רק תאשש את קיומו.
אז מדוע אתה מזהה תיאוריות שמסבירות את הרצון באופן פיסיקלי כתיאוריות ששוללות אותו כאשליה?
הפוך, חביבי, הפוך! הרצון קיים דווקא משום שהוא ישות פיסית-ביולוגית-קוגניטיבית. כישות ביולוגית מובהקת אפשר לו להתפרש במסגרת של סיבתיות מדעית. אין זה אומר שהמנגנון שלו פוענח. אולם אין מניעה עקרונית שלא יפוענח.
שנית- אתה טוען, אחרי ליבוביץ', שהרצון אינו מושפע מעובדות ושהעובדות הן אובייקטיביות.
אבל- הרצון הוא ישות ביולוגית, אז מהן עובדות? אולי יש רק אידאה של עובדות ולא עובדות של ממש. ה"עובדות" שיש בידינו אינן אלא דעות, כלומר מוטות. אין לך בנמצא שום מערכת הרמטית של עובדות!
אומר זאת שוב- אין מערכת הרמטית, כלומר סגורה, של עובדות לכשלעצמן. אין עובדות! כל המידע שברשותנו הוא מוטה רצון. הרצון והחשיבה הם דבר אחד. זה לא כאילו שהחשיבה אחראית לעובדות ואילו הרצון אחראי לערכים- לא! החשיבה היא הרצון והרצון הוא החשיבה. זו המציאות של חיי בני האדם, כולם, ללא יוצא מהכלל- ובמיוחד אלו שמתיימרים אחרת.
יתר על כן- כל החשיבה, היא הרצון, מושתתת על חשיבה דתית, כלומר על אוסף של שטויות מיתולוגיות ושקרים שהשתלמו לחיים. אפשר אפילו לטעון שהחשיבה, שהיא הרצון, היא ישות ביולוגית שתכליתה להמשיך ולקיים את השקרים האלו.
האמונה בעובדות כמוה כאמונה בחומר. אמנם אפשר לחלק את הכל לצורה ולחומר וזה באמת נחמד והיו פילוסופים שעשו מזה קריירה, אבל אפשרות של חלוקה לא מעידה על מוחלטות חלקיה, כלומר לא מעידה על קיומו של חומר לכשלעצמו או על קיומה של צורה לכשלעצמה. כפי שחומר וצורה הם מושגים "מצטרפים" (או "יחסיים"), כך גם "עובדות" הן מצטרפות או יחסיות ואינן קיימות לכשלעצמן.
שלישית- האם יש משהו אובייקטיבי? ליבוביץ מזהה את התיאוריות המאוששות בנות הניסוי כאובייקטיביות משום שאפשר לחזור עליהן. זו היא העובדה המדעית- תיאוריה לגבי יחסי סיבה ותולדה. לא יותר מזה! שבהינתן סיבה X תתקבל תולדה Y.
סיבתיות היא רוחב התבוננות צר כל כך! מה באמת אפשר לדעת מיחסי סיבה ותולדה? האם לדבר העלוב הזה אנחנו קוראים אובייקטיביות? מילא שלזה אנו מייחסים בשגגה חירות מהרצון, חירות מהטיה, אבל הרי סיבה ותולדה- גם כן שייכים לאותה קטגוריה של מושגים מצטרפים, משמע אין סיבות לכלשעצמן, אין תולדות לכשלעצמן. מושגי סיבה ותולדה מבחינים הבחנה שיקרית בתוך תנועה רציפה. יש רק תנועה רציפה.
אז איפה העובדות האובייקטיביות האלו, תגיד לי?

 

[אשר אטדגי]

טענתך: "הרצון הוא ישות ביולוגית"

אין לי יכולת להפריך אותה אלא רק לגחך עליה.

כל דבריך בעניין הדטרמיניזם (שבאומרך "ישות ביולוגית" כבר הכנסת לתוך הסלט גם הקשר הפסיכו-פיזי, שהרצון הוא תולדתו), נראה לי שלא ירדת לעומקם. הגישה הדטרמניסטית (וגם הניאו דטרמניסטית) לא מתעסקת כלל בפיזיקה/כימיה/ביולוגיה אלא במטאפיזיקה. על פי גישה זו, גם אם נכיר את המנגנון "הרצוני" כולו לאשורו (מה עוד שבעשור האחרון אנו קרובים לגלות מנגנון מכניסטי זה) לא יהיה בזה ראיה לתיאוריה זו או להפרכת התיאוריה האינדטרמניסטית.
העובדה שנכיר את המכניזם הזה (שכאמור, כבר היום אנו יודעים מרכיבים יסודיים בו, ואפילו קריימן, אחד מחוקרי המוח הדגולים בודרנו, הצליח לבודד מספר נוירונים ה"אחראיים" לכך) שאינו אלא מכניזם פיסיקו-כימי וגלגולי אנרגיה טהורים, גם אם נדע אותו על בוריו, לא נדע כי אם קיום מכניזם זה בלבד, אך לא נדע מה גרם למנגנון זה לפעול בצורה שהוא פועל. כיצד דבר מנטאלי שלא ניתן למדידה, כימות, שאין לו מסה, משקל, אינו תופס מקום במרחב ואינו מורכב מחומר, משפיע על דבר שהוא חומר. ובלשון עממית: כיצד סרט טלוויזיה גורם לבכי. אני יכול להכיר את מנגנון הבכי לאשורו (ואנו יודעים מהו מנגנון זה) אך לא מה גרם למנגנון זה לפעול.

אנאלוגית לכך (רק אנאלוגית) הוא המכניזם של האורגניזם החי, שהיום אנו יודעים כמעט את כולו. נו, בהכרתנו מנגנון זה לאשורו, שכולו פיסי-כימי טהור עוד לא הסברנו מהם "החיים" אפילו לא של רימת צואה, אלא רק מהן הפעילויות שמתחוללות בחי זה.

___
עובדות אובייקטיביות, הן אובייקטיביות בגלל שהן חסרות מגמה ותכלית (דומני שמושגי יסוד בפילוסופיה של המדע נעדרים ממך, כמו המשפט הבא: "לייבוביץ מזהה את התיאוריות המאוששות בנות הניסוי כאובייקטיביות משום שאפשר לחזור עליהן" - תיאוריות המאוששות בנות הניסוי, הן תיאוריות "אמפיריות" -עוד אחת מההגדרות לעובדה מדעית - ולאו דווקא אובייקטיביות).

 

[רועי החושב]

................................

אני גורס דבר פשוט- הבעיה הפסיכו פיסית אינה אלא ביטוי של הקונפליקט בין עמדת הרצון כגורל לבין עמדת המוסר המיתולוגית של רצון כבחירה חופשית.
המיתולוגיה של המוסר היא שיש רצון כבחירה חופשית ולפיכך יש לפרט אחריות וצידוק לענישה. הבריות לא היו מקבלים את המוסר אם היה נראה להם במערומיו, כלומר כמערכת בלתי צודקת שמחשיבה את כולם כבעלי אותן אפשרויות. בשביל שיקבלו את המוסר ואת ה"צדק" האפלייתי של העונש היה צריך להשטיח את הפסיכולוגיה לתפיסה מטומטמת כאילו שיש בחירה חופשית.
זוהי הבעיה הפסיכו-פיסית ואין בעיה אחרת. זו בעיה בתחום שטיפת המוח המוסרית.
יש בתחום זה, של שטיפת מוח מוסרית, עוד בעיות שונות שנוצרות בגלל ההתנגשות בין המיתולוגיה השיקרית שנחוצה כדי להערים על הבריות למען יקבלו על עצמם חוקים שחיוניים לקיום הקולקטיב לבין המציאות של העולם.
אחת מהבעיות האלו היא בעיית האמונה באל- האל הומצא או הושמש לתכלית של צידוק שלטון החוק. אולי כל המלכים בהיסטוריה טענו שהם קיבלו את זכותם לשלוט מהאלים. זה נכון לתרבויות אליל וזה נכון גם למונותאיזם- מלכי ישראל, נסיכי אירופה, שליטי הודו- כולם טענו שהאל נתן להם זכות שלטונית. בגלל זה, בגלל הדחיפה הפוליטית, האמונה באלוהים לא נכחדה מאליה כרעיון אידיוטי שאין לו שחר של איזושהי כת הזויה. שלטון החוק תמיד הצדיק את עצמו באמצעות האל וכך האל הונשם מלאכותית בתודעה.
שקרים שהתקיימו במשך אלפי שנים- אלו תמיד שקרים שניזונים מאינטרס של הצדקה כלשהי של מנגנון שליטה- בין אם הוא מופשט (חוק, מוסר) או מוחשי (שלטון זה או אחר).
שנית- לכאורה- החיים הם פרספקטיבה ולא מושא מוגדר. פרספקטיבה לא יכולה להיות מוסברת אלא על ידי פרסקטיבה אחרת. מכיוון שכך- פרספקטיבת החיים (החיים אינם אלא פרספקטיבה, נקודת מבט) לא יכולה להיות מוסברת על ידי החיים. מכיון שכל מי שרוצה להבין מהם החיים הוא חי- אי אפשר לו להבין את הפרספקטיבה שלו. וכך גם הרצון הוא חלק מהפרספקטיבה של החיים ולכן לא יכול להיות מוסבר ע"י החיים.
אבל מהי בכלל פרספקטיבה?
ה"פרספקטיבה" של החיים היא אוסף השקרים שנחוצים לקיום מנגנונים שתומכים בחיים- כמו האמונה שהחיים הם דבר נפרד מהמוות. זו אמונה, כלומר שקר. החיים הם רק צורה של מוות. בלי האמונה הזו בנפרדותם של החיים מהמוות היה קשה לגייס אנשים למאבק במוות. ענפים כמו רפואה, ספק אם היו מתפתחים אלמלא האמונה בממשותם של החיים. רופא שמבחינתו אדם שחי או מת- זה היינו הך- הוא לא רופא אמין במיוחד חחחחח...
אז אני טוען שכל הטיעונים האלו שהזכרת וטיעונים מסוגם- לגבי היעדר היכולת להגדרת החיים\המוות, לגבי אי הגדרת הרצון, הנפש, הסובייקט, הרוח, האני, ואפילו האל- כולם מבלבלים בין היעדר יכולת להגדיר לבין היעדר יכולת להתאים בין ההגדרה למיתולוגיה של המוסר.
בלי המיתולוגיה של המוסר- האל, במידה שהוא מוחזק כקיים בכלל, הוא מוניסטי שפינוזיסטי. הרצון הוא מכאניסטי ביולוגי.
האל הטרנסצנדנטי ותאריו הנשללים אינו אלא עמדה הנקוטה במשחק אינטלקטואלי של הגדרת האל שכמוה הצד השחור בשחמט, שאין לו את המהלך הפותח, שאמור להפסיד בהינתן כוח חישוב בלתי מוגבל אבל מבחינה מעשית הוא שווה סיכויים לנצח מכיוון שאין בנמצא כוח חישוב בלתי מוגבל.
השקרים של המיתולוגיה של המוסר הם כאלו- שקרים שאי אפשר לתפוס אותם על ידי חישוב (ובכך הם מתהדרים- שאינם ניתנים לכימות ומדידה) והם שווי סיכוי לנצח במלחמה על התודעה, אבל כפי שאפשר להבין שבאיקס עיגול, שהוא איזומורפיזם של שחמט מופשט ממורכבות, מי שמתחיל ראשון ויודע את האפשרויות הוא המנצח הוודאי כך גם אפשר להבין שבדעות מופשטות ממיתולוגיה של המוסר מה שוודאי הוא שאין שחר לשקרים האלו.

 

[אשר אטדגי]

לשאלת "הרצון החופשי" אין קשר כלל לעניין המוסר

גם בגישה הדטרמיניסטית, גם זו הרדיקלית שאתה מציג, אדם נדרש להיות מוסרי. אין לעניין המוסריות כשלעצמה, ודרישתה האתאיסטית, שאינה קשורה לאל בשום מקרה ואופן, קשר לשאלת הנטורליזם או הויטליזם, המוניזם או הדואליזם. גם אלו שדגלו במוניזם פסיכו-פיזי (שאינו אלא אחד), וגם אלו שדגלו בדואליזם, וגם אלו שדגלו בכל האינטרפטציות הרבות מאוד של שני אלו, חייבו "אתיקה" (ובטח שלא נכנס לנימוקי כל אחד ואחד מהם). ואפילו ניטשה (שטיעוניך נראים סוג של תקציר ה"גנאולוגיה של המוסר" שלו) חייב מוסר ודרש מוסר (אם כי לדידו אדם צריך לחוקק את חוקי המוסר שלו, ללא ערכי מוסר קבועים או נגזרים מראש) ודווקא חששו הגדול היה מהתמוטטות האל בעיני המאמינים שתביא לקטסטרופה מוסרית.

ותתפלא גם בעולם האמוני היהודי היו שדגלו בדטרמניזם ואפילו רדיקלי - כזה היה ר' חסדאי קרשקש, שחלק על הרמב"ם בנושא - ומעניין לציין בהקשרו של האחרון שבעיסוקו בנושא הנוקב הזה הוא אינו מתחיל ביישוב התיאולוגי/אמוני של בעיית "הרצון החופשי", אלא באופן כללי, אמוני ושאינו, ורק לאחר מכן, מתייחס לעניין האמוני ספציפית (אגב ישנם חוקרים שטוענים כי שפינוזה שעתק ממנו את ליבת הטיעונים הלוגיים בעד הדטרמניזם). זאת בניגוד לרמב"ם שלא היה פילוסוף אלא מטא-פילוסוף ולא נמצא בכל הניסיון האדיר שלו ליישב את האמונה עם האינדטרמניזם מבחינה תיאולוגית, שום התייחסות לנושא זה מעבר להקשרו האמוני.

כבר כתבתי לך חזור וכתוב, כי ההיסטוריה שאתה מציג, ובייחוד האינטרפטציה הסובייקטיבית שאתה נותן לה ובעיקר נימוקי עוולותיה, אינם קשורים לדת ולא לאלוהים, אף שהיא במתכונתה הממוסדת הקתולית בעיקר, ובאפיזודות גם באיסלאם, תרמה גם היא לעוולות אלו. רוב העוולות ההיסטוריות והזווועות אשר עין לא ראתם, נבעו בהיסטוריה הקדומה מידיהם של בני עמים פגאניים ובעת החדשה מתנועות אתאיסטיות - רוצה לומר: לאלו ולאלו "אין אלוהים".

אין ה"מיתוס" בהגדרתך המצומצמת (למרות שהגדרתי לעניין זה אחרת, אבל זה באמת עניין טרמינולוגי גרידא) מחייב התייחסות התנהגותית רעה (בכל מובן שתגדיר:"רעה") . למיתוס, שוב על פי הגדרתך המצרת, קיימים מעלות וחסרונות, ואין "האמת" כלל פקטור מבחינה התנהגותית לגביו.

אם כי כאן אני חייב להדגיש, שלא ישתמע מסלחנותי הטרמינולוגית, שאני חושב שהאל הוא מיתוס - או נכנס בזה ההגדר (- ובזה לא אמרתי דבר לגבי המיתולגיה שייתכן והתפתחה מאמונה באל זה).