מאוד לא מסכים עם הביקורתיות הזו.
אנשים מקבלים צער, כאב, אובדן ומהצד השני צחוק, שמחה, אושר, בדרכים שונות, אם על ידי הקצנה ושיתוף הסביבה ואם על ידי הפנמה והעדפה לחוות את הדברים לבד עם עצמם. מי קבע ש"בגרות" נמדדת על ידי היכולת לבלוע את הדמעות וללכת עם כולם? אולי דווקא החששות, הזכרונות, חוסר הרצון לזכור את סבתא דווקא ביום ובשעה מסויימת ולא חצי שעה מאוחר יותר כי "כך קבעו" - זו הדרך האישית המתאימה לה? אני בטוח שסבתא שלה, היכן שלא תהיה, מסתכלת עליה ומעריכה אותה פי כמה יותר כשהיא אמיתית וכנה עם עצמה ועם המשפחה, מאשר שתשמור את הדברים בבטן ותעטה מסיכה של צביעות כלפי הסביבה. הרמיזה לגבי "לאבד את הכבוד הכי בסיסי למשפחה" כבר נשמעה בשרשור של RESPUTIN שסיפר על תגובתה של אמו על כך שייתכן שזהותו המינית איננה נורמטיבית כפי שחשבה - כואב שאנשים מוכנים לוותר על האני העצמי שלהם כדי לרצות איזה אידיאל משפחתי מלאכותי (שקיים רק בסרטים מהמאה הקודמת) של אמא, אבא, שני ילדים וכלב.
