בלופ מטורף...חייבת תמיכה

[מנסה ומתנסה]

 

[azaria]

רק שצריך גם לדעת איך לדרוש.

לא רעיון טוב לקום בוקר אחד ולהקריא מגילת עצמאות ורשימת דרישות.
גם לא בריא לדרוש בצורה מילולית של דרישה. כלומרבמקוםלהגיד "אני דורשת שאתה תערוך שולחן" אפשר להגיד משהו כמו "חמוד, זה יעזור לי מאוד אם בזמןשאני מכינה את הארוחה ומקלחת את הילדים, אתה תוכל לערוך את השולחן" וכמובן לא בציניות או בקול שאומר "תראה כמה קשה אני עובדת ואילו אתה מתבטל לך!"

 

[זהב טה ו ר]

הזכרת לי למה התגרשתי

 

[mother cat]

תודה לשניכם - הוספתם זוית ראיה מענינת

מגבונית, את מתחברת למה שנאמר פה?
יש משהו מאד מקריב באהבה שלך לבן-זוגך, וזה כנראה יוצר מערכת לא מאוזנת. אולי באמת את צריכה למצא דרך לרתום אותו יותר לבית ולמשפחה, ודרך זה להחזיר את החיבור שהיה לו עם בתך?

אגב מערכת היחסים שלכם תמיד היתה ככה? שאת עושה הכל? או שגם זה השתנה עם ההריון?

 

[מגבונית]

בלופ מטורף...חייבת תמיכה

אני בת 37, גרושה + ילדה בת 11 נמצאת בזוגיות כבר 6 שנים עם גרוש + 2
בהריון בחודש 7 עם ילד משותף, חלום של שנינו שהגיע אחרי טיפולים של שנתיים וציפייה ענקית
הבעיה היא לא פשוטה אני מקווה שאוכל להעביר אותה בכתב

אתחיל בזה שאני אוהבת את זוגי מאד (לא התחתנו כי בעיני שנינו זה חסר משמעות), כ"כ חיכינו שנינו להריון הזה, הקשר בין הילדים נפלא, אנו גרים עם ביתי. ילדיו באים לבקר פעמיים בשבוע וסופשבוע שני.
הקשר ביני לבין ילדיו נפלא, אני אוהבת אותם והם יודעים את זה

הבעיה התחילה מרגע שהתבשרנו על ההריון המיוחל, זוגי התחיל לשנות את התנהגותו כלפי בתי, לא מוכן לקחת חלק בכל מה שקשור אליה (מה שפעם היה עושה מרצונו - כמו לדוגמה לעזור לי בארוחות ערב, הסעות, הכנת שיעורי בית ), מנסה לחנך אותה בכל דרך אפשרית, להעניש, וכשמשהו לא נראה לו הוא צועק ומרים את הטונים, מטיח בפניה בכל הזדמנות שהיא ילדה מפונקת ומעליב אותה, כמובן שבתי נורא נעלבת ממנו בכל פעם מחדש ואיתה גם אני. דיברנו אין ספור פעמים אך ללא הועיל (טענתו היא ש"הילדה מפונקת ואני לא מסוגלת לחנך אותה") אז יש ימים שהוא פשוט מתעלם ממנה כאילו היא לא קיימת ולא חלק מהבית ויש ימים בהם הוא רק מחפש סיבות לכעוס עליה. כואב לי, אני פשוט מדממת מבפנים.

יזמתי פגישה עם יועצת מקצועית שגם היא העמידה אותו במקומו ואמרה לו שהוא חייב לשנות את התנהגותו והוא פוגע בילדה, זה עזר יומיים שלושה שהוא היה בהם נחמד אך מיד חזר לסורו.

לבתי רע מאד וכבר התחילה לדבר על כך שהיא רוצה לעבור לגור עם אביה מה שמבחינתי לא בא בחשבון

בשבועות האחרונים אני והוא כבר הגענו למצב שאנחנו בקושי מדברים זה עם זה כי כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא מעלה את הטונים, צועק ומתעצבן, אנחנו התרחקנו מכל הבחינות.

אני בחודש שביעי, חזקה בשביל בתי שהיא כמובן כל עולמי (אין לי משפחה אחרת חוץ ממנה - לא הורים ולא אחים), אני לא יודעת מה לעשות, אני מתעוררת כל לילה בבכי, לא מקפידה על תזונה נכונה כמו שאני צריכה, דואגת כל הזמן ומלאת חרדות ומתוסכלת, בא לי לצרוח אבל הוא לא מקשיב, לא מבין שכמה שהוא מתנהג ככה זה גורם לי רק לגונן עליה יותר ולא ההיפך (כמו שהוא היה רוצה)

יודעת שלא נותר לי דבר לעשות מלבד לעזוב אותו אבל מאיפה מתחילים?? איך אעבור את זה לבד?

איך התנפץ לי ככה החלום? וכל כך לא ראיתי את זה מגיע.

עצוב לי נורא.

 

[לילי301]

* 10

ראשית (ואני בטוחה שכולם אומרים לך את זה) את חייבת לדאוג לעצמך!!! את במצב רגיש ואת חייבת לעשות זאת.

שנית אשמח לדעת : האם משהו גורם לו להיות לחוץ או טרוד (מצב כלכלי למשל)? איך הוא מתייחס לילדיו הביולוגים - האם שינה גם שם את התנהגותו?
האם בתך שינתה את ההתנהגות שלה אחרי שקיבלה את ההודעה על ההריון?

 

[מגבונית]

אני יודעת שזה נשמע תמוה

אבל שומדבר לא השתנה, הבת שלי בכלל בעננים מאז שסיפרנו לה על ההריון,
היא עוזרת לי יותר בבית ויותר מתחשבת אבל בכל זאת היא ילדה. גם היא לפעמים עקשנית / עייפה / צריכה קצת יותר תשומת לב
לילדיו הביולוגים לא שינה את התנהגותו והם עדיין "הילדים הכי מדהימים בעולם" בעיניו (כרגיל הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו)

יש לי תחושה של קנאה מצידו על התשומת לב שאני מעניקה לביתי...

 

[לילי301]

יש מצב..

מנסה להיזכר בהריון שלי ובהתנהגות של זוגי לבתי.. אני חושבת שגם הוא הפך לקצת מחנך, אבל זה נרגע אחרי הלידה (אז הם הפכו להיות החברים הכי טובים שמטריפים את אמא).

אולי כדאי להוריד הילוך, לנסות לדבר איתו ללא ביקורת או שיפוט, בלי "עשה" ו"אל תעשה" אלא יותר לדבר אל לבו,

משהו כמו שיחת "אנחנו יחד באהבה ורוצה שיהיה פה שקט וטוב" ולחכות..

ההריון יבוא לקצו בעזרת השם, חמסה חמסה, שום בצל ואז יתחיל תהליך התמודדות חדש, אני בטוחה שיהיה קשה לכולם, גם לו וגם לבתך לקבל את המתנה החדשה.

לדעתי הוא אפילו יהיה נוקשה יותר אבל גם זה יחלוף, ההתעסקות עם הבייבי תהיה חשובה יותר..

אם ההתנהגות שלו תמשיך להיות קיצונית ולא נעימה תפעלי/תתייעצי ונקטי צעדים! אין שום סיבה שתסבלי או שבתך תסבול..

סבלנות, הכול יהיה טוב

 

[ספרקית]

קודם כל שולחת לך חיבוק גדול

עצוב מאוד לקרוא אותך.

כל הכבוד על הצורה בה את מגוננת על ביתך. זה מוזר לכתוב את זה כי זה אמור להיות הדבר הכי טבעי בעולם אבל אני קוראת המון (יותר מדי) על נשים/גברים ששמו את הזוגיות החדשה לפני הילדים. טוב לקרוא שיש גם אנשים עם סדרי עדיפויות אחרים.

תקופת ההריון היא תקופה מטלטלת. לכל זוג לדעתי. ובזוגיות מורכבת הכל הרבה יותר עדין. לא מפתיע שזו תקופה בה התנהגויות משתנות, הבדלים מתחדדים. כל התפקידים משתנים וכולם צריכים לתפוס את מקומם מחדש. אולי ההריון הזה גרם לו פתאום לראות אתכם כמשפחה ולנסות לחנך את הילדה לפי "דרכו".

יכולה לספר לך קצת מהנסיון שלי. גם לי יש ילדה בת 11 וגם אני עם בן זוגי כבר 6 שנים. אצלנו יש לבן הזוג ילדה (בת 6 היום) ויש לנו ילד משותף (בן שנתיים).
תקופת ההריון וגם התקופה שבאה אחריו היתה מאוד מטלטלת. המון המון המון (המון המון) מריבות. ואנחנו מסוג האנשים שלא רבים אף פעם.
היו המון חילוקי דעות לגבי גישות חינוך. המון כעסים. אני הרגשתי שהוא קשוח מדי ושהוא מוריד לילדה שלי את הביטחון. הוא הרגיש שהילדה שלי לא שמה עליו, שאני עדינה מדי איתה ושהיא מפונקת. באופן כללי הוא הרגיש שהוא לא חלק מהמשפחה ושאני לא נותנת לו מקום להיות הורה.

יכולה לעודד ולספר שאצלנו, אחרי תקופה סוערת מאוד, הכל נרגע. איך הרגענו?
באמצעות המון המון שיחות, יעוצים, ניסוי וטעיה. בסוף מצאנו נוסחא שמתאימה לשנינו.
כל אחד מאיתנו שם את הקווים האדומים שלו (אצלי הקו האדום עובר בדרך בה הוא מדבר לילדה. אני לא מוכנה שידבר אליה בטון מזלזל ובטח שלא יצעק עליה. אצלו הקו האדום הוא ברמת הפינוק ובמקום שאני נותנת לו להיות הורה) ומצאנו דרך חינוך שמקובלת על שנינו.
להגיד שהיום אין לנו חילוקי דעות? ברור שיש. אני עדיין הרבה יותר עדינה ממנו עם הילדים והוא עדיין חושב שאני מפנקת מדי. אבל אנחנו מצליחים לנהל בית עם קו חינוך די אחיד וכשיש בעיות אנחנו מדברים עליהן ופותרים אותן. אני נותנת לו יותר מקום לחנך, הוא נוזף פחות ושנינו מרגישים כמו הורים של כל הילדים שלנו.

במקומך הייתי לוקחת שניה צעד אחורה ולא ממהרת לפרק את החבילה.
הייתי מנסה שוב ללכת לייעוץ. קודם כל יעוץ זוגי. אחר כך יעוץ משפחתי. וגם נותנת לזמן לעשות את שלו.
אולי אני יותר מדי אופטימית אבל אני באמת מאמינה שאם יש אהבה והיה לכם טוב 5 שנים ביחד, אז תוכלו לעבור ביחד את התקופה הקשה הזו.

שיהיה בהצלחה

 

[מגבונית]

אני דווקא לא הייתי משליכה את זה על ההריון

נכון שאני סופר רגישה בתקופה הזו, אני לא ממהרת לפרק את החבילה אני הרי סובלת את זה כבר יותר מחצי שנה

פשוט...כואב לי לראות אותה ככה, לפני שהיא הולכת לישון במיטה היא מחבקת אותי ואומרת לי: "אמא למה הוא מתנהג ככה? למה את איתו? למה הוא לא אוהב אותי? מה כבר עשיתי לו ?

אני מסבירה לה שזה תקופה אבל...מה תקופה? כואב לי כ"כ אני לא יכולה לסבול את זה.

אז אני עדיין שם, לא הלכתי אבל מפחדת לדחות עוד ועוד שבתי תיפגע עוד יותר

 

[justme442]

באיזה גיל הבחור? יתכן ש..

הוא משתנה ועדיין לא הבין זאת. לי קרה אותו הדבר (מהצד השני..) ורק בטיפול פסיכולוגי זוגי הבנתי מה עובר עליי. לצערי, ולמרות האהבה שלי לבת הזוג, נאלצנו לפרק את החבילה. ה"מוטיב המרכזי" שחזר בטיפול היה השאלה "איך בעבר היית ככה וככה, ועכשיו אתה לא..?", והתשובה האינפנטילית הייתה "אני לא יכול לספוג את זה יותר..". בשורה תחתונה, לפעמים, עבור האהבה מקריבים עקרונות והרגלים, ומוותרים על דרך חיים מסויימת (שלרוב באים איתה עוד מבית ההורים..). אבל כל זה "נגמר" ברגע שהאדם מתחיל לחשוב על עצמו ועל מה שהוא רוצה לעצמו בחיים, ואז הוא כבר לא מוכן לוותר. בקיצור, טיפול פסיכולוגי זוגי! זו ההמלצה שלי. הבחור חייב להבין מה עובר עליו, לטוב ולרע.

 

[מגבונית]

הבחור כבר ילד גדול - בן 44

 

[justme442]

"דה זא וו", אני בן 45, זה הזמן שלו..

הוא צריך תמיכה, בעיקר בשביל עצמו.

 

[מגבונית]

הוא צריך תמיכה??

מה אני סופר וומן??
אל תשכח פרט קטן ושולי שבנוסף להכל אני בחודש שביעי, עובדת במשרה מלאה (גם כשעוברת לילות לבנים - ויש הרבה כאלה בהריון) היחידה שמתפקדת בבית (מבחינת מטלות הבית)
לא דורשת ממנו דבר, בנוסף לעבודה הוא גם לומד, בערבים הולך חופשי לחברים, נותנת לו בכיף להתעסק עם התחביבים שלו ולא מגבילה אותו בדבר.
מפנקת אותו (מודה - חוץ מבתקופה האחרונה) בכל המאכלים שהוא הכי אוהב העולם, הבית תמיד נקי ומסודר.

הוא לא מוכן ללכת ליעוץ. איזו תמיכה אוכל עוד לתת לו?

 

[mother cat]

איזה כיף לראות אותך פה!

ולא רק בפורום שלך...
תמיד היית פה ולא שמתי לב, או שעכשיו הצטרפת אלינו?

תודה ששיתפת בסיפור שלך - סיפור עם סוף טוב מאד כיף לשמוע. אני מקווה שמגבונית תוכל ללמוד מכך ושגם היא ובן זוגה ימצאו את הנוסחה המתאימה להם.

 

[ספרקית]

אני מבקרת כאן לעיתים רחוקות

כבר די הרבה שנים

 

[justme442]

הי מגבונית. הייתי "בסרט" דומה, רק מהצד ההפוך.

אחרי תמיכה פסיכולוגית נכונה (ולא כמו ה"יעוץ" שקיבלתם..) הבנתי שאני משתנה. אני בגיל הארבעים פלוס, וכבר לא מוכן "רק" לתת כפי שאני רואה את זה (כמובן שמהצד השני זה נראה שונה..), אני "פתאם" מתעקש על דברים שחשובים לי ושבעבר החלקתי וויתרתי לטובת האושר של בת הזוג, ועוד עניינים שלא נלאה אותך בהם. אני לא "קונה" את הסיפור שהבחור לא אוהב פתאם. משהו בו משתנה והוא אפילו לא מודע לכך. ממליץ בחום טיפול פסיכולוגי. רק תובנה קטנה.. אני ובת זוגי (שנינו פרק ב' עם ילדים + משותף אחד) התחלנו את הטיפול הזוגי מתוך כוונה "להציל" את הזוגיות, אבל בהמשך, לאחר כשנה כמעט, התברר שהפערים בתפישה בינינו גדולים מכדי שהאהבה תוכל לגשר עליהם (אותה אהבה שהחזיקה אותנו יחד מספר שנים טובות..), והגעתי למסקנה שרצוי מבחינתי להיפרד, למרות האהבה שלי אליה. בכל מקרה, ממליץ דחוף על טיפול זוגי. מקווה שמה שכתבתי מדבר אלייך, ובהצלחה בכל מקרה.

 

[justme442]

סליחה..חשבתי שלא נקלטה התגובה הראשונה..

 

[מגבונית]

אני מבינה את השינוי ואולי אפילו בצדק

אבל אסור שהוא יקרה על הגב של הילד/ה
אפשר לנסות אחד עם השני לפתור את הבעיות אבל מבחינתי יש קווים אדומים

אני אתן לך דוגמה שקרתה לפני כמה ימים:

אני לא הייתי בבית והאיש החליט לתת לילדה עונש ולא לתת לה ללכת עם חברות לפיצה רק כי היא לא הניחה את הנעליים שלה במקום
(ולא, זה לא שהאיש כזה מסודר בעצמו..) הגעתי הביתה והייתי בשוק..ראיתי את הילדה יושבת על המיטה כולה בוכה. מיד נתתי לה ללכת עם החברות שלה והוא כמובן התעצבן עליי נורא על כך "ששברתי לו את המילה"

אני לא מסוגלת לקבל את זה, קשה לי. הוא לא רוצה ללכת יותר לטיפול זוגי כי הוא טוען שהבעיה היא אצלי ולא אצלו וברגע ש"אחנך" את הילדה לא יהיה לו במה להתערב.

 

[mother cat]

לגבי הטיפול הזוגי

הוא לא רוצתה ללכת? תלכי לבד. הרבה פעמים אם אחד מבני הזוג מתחיל תהליך טיפולי השני מצטרף, גם אם מלכתחילה התנגד. בנוסף, נשמע שלא יזיק לך קצת תמיכה ועזרה מקצועים גם אם זה רק את...

מהצד של האמא החורגת אני יכולה לאמר שגם אני הייתי כועסת אם בעלי היה שובר לי את המילה - אבל את צודקת שהעונש מוגזם לפי מה שאת מתארת. אני חושבת שאת צריכה לעשות אתו קצת תאום ציפיות - האם מצופה ממנו להיות הורה? לחנך? לאפשר לה ללכת או לא ללכת למקומות? תאום ציפיות היא התחלה של תהליך. אולי כשיהיה יישור קו בינכם יהיה לו נוח יותר עם החינוך שלך?