גחלת לוחשת
New member
במיוחד בשביל דבי (וגם לאשכר)
תשעה חודשים אחרי, הגיע הזמן הנה הסיפור שלי - לנל"ק בית בטעות-מכוונת. (המכונה בהודעה הרשמית: "אופס") רגע לפני: קיסרי: הגעתי לזירוז בשבוע 42+3, ביום רביעי ב-8:00 בבוקר (בעלי בא אח"כ) נכנסתי לזירוז בחמישי בצהריים. מראש ידעתי שאני לא רוצה להתחיל עם אפידורל, אבל לא מספיק ידעתי מה כן. בכל מקרה - לידה שמתחילה עם עירוי פיטוצין, במינון גובר והולך, אין לה הרבה סיכוי להסתיים בלי משכחי כאב. בפתיחה של 2.5 קיבלתי גז צחוק, כי עוד מוקדם לאפידורל (ידעתי 3 דברים - העולם זז בקצב המוניטור, אם אני מורידה-כואב, בעלי צף לידי) בפתיחה של 3 המיילדת הלכה לקרוא למרדים "אוי, מסכנה" ואז ישנו 4 שעות. פתיחה מלאה, התינוק התחיל לרדת (עורף לאחור) - ויש ירידות דופק (כמו שהיו כל פעם שהגזימו עם הפיטוצין) נסיון לוואקום. אחרי 3 כשלונות - קיסרי. האמת? באתי עם מוכנות נפשית לקיסרי. אחרי הכל, אני נולדתי כך, והתוצאה לא נוראית. לנל"ק 1 - בבי"ח: ב6:30 בבוקר התחילו צירים (אחרי זירוז הכי טבעי שיכול להיות) בכלל לא קלטתי שזה - זה. בערך ב-9:0 הלכתי לאמא שלי, בינתיים, עד שהצירים ירגעו... (בעלי בבית, לומד למבחן) הייתי, הסתבבתי באיזשהו שלב ירדתי לעמידת 6, מתחת לשולחן במטבח, הייתי כך כמעט כל הזמן, למעט מקלחת. אחרי שעתיים של כל 3 דקות ציר, אמא שלי התקשרה לשכנה מיילדת, שתשכנע אותי ליסוע היא אמרה שאם כואב - ליסוע. אני אמרתי שאמור להיות יותר כואב (חיכיתי לצירים של פיטוצין...) אז התחילה התארגנות של איך נוסעים. בעלי נשאר בבית - כי יש עוד המון זמן... הגענו - אחרי שנתתי דוגמת שתן הריצו אותי לחדר לידה, לא מוניטור ולא בדיקה. מתברר השאני בפתיחה של 9 (אמא מתקשרת לבעל, שיבוא). מתעקשים על פתיחת וריד - כי אני אחרי קיסרי. הצלחתי לשכנע לוותר על אינפוזיה. כשאני שוכבת על הצד מאבדים אותה במוניטור, אז מכריחים אותי לשכב על הגב. אני מרגישה צורך ללחוץ, אבל עדיין אסור מציעים לי אפידורל - כדי שאוכל לשתף פעולה(!) אני מסרבת. בפעם השניה שהציעו כבר הסכמתי, אסרטיביות זה לא הצד החזק שלי גם ביומיום, אני מטושטשת. מזל שסירבתי לאינפוזיה. מציעים פקיעת מים, שיהיה, מתחילים צירי לחץ. משחררים אותי להיות באיזו תנוחה שאני רוצה מיד נעמדתי על 6. אלא שהתחיל דימום - והחזירו אותי לגב. הרמתי את המשענת למקסימום, הוספנו כריות, משכתי את הרגליים אלי - ולחצתי. כל לחיצה - צרחה שבאה מתוך תוכי, לא צעקה של כאב. (אמא שלי אמרה שנתיים אח"כ, שלא היה כ"כ נורא) פתאום - אני רואה אותה נוחתת על המיטה מולי. בת (עורף לפנים - זוכרות? היא שוכבת על הגב). כנראה שיצאה כולה בלחיצה אחת. לא זוכרת יד תומכת של מיילדת, לא זוכרת שאמרו משהו על ראש... אלא שכנראה הכתפיים שלה קרעו אותי. מניחים אותה עלי, עם חוט הטבור מחובר עדיין. ניסיתי להניק, לא מעניין אותה. (מזל טוב אבא, תגיע עוד 10 דקות עם האוטובוס? מצויין) אלא שאז גילו את הקרעים. דרגה 2. (חשבו שדרגה 3, חשבו שמגיע עד לצוואר הרחם) נקרע כלי דם, ואני מדממת בטירוף (יותר מ-2 ליטר). תופרים אותי במשך שעות... הייתי בחדר לידה שעה אחת לפני הלידה, ועוד 6 שעות אחרי... סכ"ה מהציר הראשון עד ללידה:7.5 שעות. לנלק 2 - בבית: המחשבה הייתה אי-שם, בעומק. אבל לא היה סיכוי שאממש אותה, הרי זה טירוף (ואמא שלי בטראומה מהלידה הקודמת. היא הייתה בטוחה שאני הולכת לה. כנראה שגם הרופאה (המדהימה) הייתה בלחץ) הפעם ניסיתי להכין את אמא שלי לסוג הלידה שאני רוצה, לעצמי השגתי את "לידה פעילה" ולה נתתי לקרוא את "להיות לאם" (שקראתי כבר כמה פעמים) ביומיים שלפני הלידה, סביב 4 בבוקר התחילו צירים שהלחו ותכפו, במשך 3-4 שעות. ונעלמו. בשעה 17:0 התחלתי לתזמן צירים, כל 5 דקות. היינו אצל שכנים, במסיבת יומולדת. החזקתי עלי את הבן של השכנה (3 חודשים) שהייתה עסוקה עם אחיו. אם השכנות היו יודעות - היו מתפלצות. כשנגמרה המסיבה לקחתי את הילדים לסבתא. כבר היה ברור לי שישארו שם לארוחת ערב וללילה. הייתי איתם, ובצירים ברחתי לחדר אחר. העדפתי שלא יהיו איתי, אבל פחדתי להיות לבד בבית. ברגע שבעלי הגיע הלכנו הביתה. אין ברירה, תפוז לא מרשה לשלוח הכל. נחלק
תשעה חודשים אחרי, הגיע הזמן הנה הסיפור שלי - לנל"ק בית בטעות-מכוונת. (המכונה בהודעה הרשמית: "אופס") רגע לפני: קיסרי: הגעתי לזירוז בשבוע 42+3, ביום רביעי ב-8:00 בבוקר (בעלי בא אח"כ) נכנסתי לזירוז בחמישי בצהריים. מראש ידעתי שאני לא רוצה להתחיל עם אפידורל, אבל לא מספיק ידעתי מה כן. בכל מקרה - לידה שמתחילה עם עירוי פיטוצין, במינון גובר והולך, אין לה הרבה סיכוי להסתיים בלי משכחי כאב. בפתיחה של 2.5 קיבלתי גז צחוק, כי עוד מוקדם לאפידורל (ידעתי 3 דברים - העולם זז בקצב המוניטור, אם אני מורידה-כואב, בעלי צף לידי) בפתיחה של 3 המיילדת הלכה לקרוא למרדים "אוי, מסכנה" ואז ישנו 4 שעות. פתיחה מלאה, התינוק התחיל לרדת (עורף לאחור) - ויש ירידות דופק (כמו שהיו כל פעם שהגזימו עם הפיטוצין) נסיון לוואקום. אחרי 3 כשלונות - קיסרי. האמת? באתי עם מוכנות נפשית לקיסרי. אחרי הכל, אני נולדתי כך, והתוצאה לא נוראית. לנל"ק 1 - בבי"ח: ב6:30 בבוקר התחילו צירים (אחרי זירוז הכי טבעי שיכול להיות) בכלל לא קלטתי שזה - זה. בערך ב-9:0 הלכתי לאמא שלי, בינתיים, עד שהצירים ירגעו... (בעלי בבית, לומד למבחן) הייתי, הסתבבתי באיזשהו שלב ירדתי לעמידת 6, מתחת לשולחן במטבח, הייתי כך כמעט כל הזמן, למעט מקלחת. אחרי שעתיים של כל 3 דקות ציר, אמא שלי התקשרה לשכנה מיילדת, שתשכנע אותי ליסוע היא אמרה שאם כואב - ליסוע. אני אמרתי שאמור להיות יותר כואב (חיכיתי לצירים של פיטוצין...) אז התחילה התארגנות של איך נוסעים. בעלי נשאר בבית - כי יש עוד המון זמן... הגענו - אחרי שנתתי דוגמת שתן הריצו אותי לחדר לידה, לא מוניטור ולא בדיקה. מתברר השאני בפתיחה של 9 (אמא מתקשרת לבעל, שיבוא). מתעקשים על פתיחת וריד - כי אני אחרי קיסרי. הצלחתי לשכנע לוותר על אינפוזיה. כשאני שוכבת על הצד מאבדים אותה במוניטור, אז מכריחים אותי לשכב על הגב. אני מרגישה צורך ללחוץ, אבל עדיין אסור מציעים לי אפידורל - כדי שאוכל לשתף פעולה(!) אני מסרבת. בפעם השניה שהציעו כבר הסכמתי, אסרטיביות זה לא הצד החזק שלי גם ביומיום, אני מטושטשת. מזל שסירבתי לאינפוזיה. מציעים פקיעת מים, שיהיה, מתחילים צירי לחץ. משחררים אותי להיות באיזו תנוחה שאני רוצה מיד נעמדתי על 6. אלא שהתחיל דימום - והחזירו אותי לגב. הרמתי את המשענת למקסימום, הוספנו כריות, משכתי את הרגליים אלי - ולחצתי. כל לחיצה - צרחה שבאה מתוך תוכי, לא צעקה של כאב. (אמא שלי אמרה שנתיים אח"כ, שלא היה כ"כ נורא) פתאום - אני רואה אותה נוחתת על המיטה מולי. בת (עורף לפנים - זוכרות? היא שוכבת על הגב). כנראה שיצאה כולה בלחיצה אחת. לא זוכרת יד תומכת של מיילדת, לא זוכרת שאמרו משהו על ראש... אלא שכנראה הכתפיים שלה קרעו אותי. מניחים אותה עלי, עם חוט הטבור מחובר עדיין. ניסיתי להניק, לא מעניין אותה. (מזל טוב אבא, תגיע עוד 10 דקות עם האוטובוס? מצויין) אלא שאז גילו את הקרעים. דרגה 2. (חשבו שדרגה 3, חשבו שמגיע עד לצוואר הרחם) נקרע כלי דם, ואני מדממת בטירוף (יותר מ-2 ליטר). תופרים אותי במשך שעות... הייתי בחדר לידה שעה אחת לפני הלידה, ועוד 6 שעות אחרי... סכ"ה מהציר הראשון עד ללידה:7.5 שעות. לנלק 2 - בבית: המחשבה הייתה אי-שם, בעומק. אבל לא היה סיכוי שאממש אותה, הרי זה טירוף (ואמא שלי בטראומה מהלידה הקודמת. היא הייתה בטוחה שאני הולכת לה. כנראה שגם הרופאה (המדהימה) הייתה בלחץ) הפעם ניסיתי להכין את אמא שלי לסוג הלידה שאני רוצה, לעצמי השגתי את "לידה פעילה" ולה נתתי לקרוא את "להיות לאם" (שקראתי כבר כמה פעמים) ביומיים שלפני הלידה, סביב 4 בבוקר התחילו צירים שהלחו ותכפו, במשך 3-4 שעות. ונעלמו. בשעה 17:0 התחלתי לתזמן צירים, כל 5 דקות. היינו אצל שכנים, במסיבת יומולדת. החזקתי עלי את הבן של השכנה (3 חודשים) שהייתה עסוקה עם אחיו. אם השכנות היו יודעות - היו מתפלצות. כשנגמרה המסיבה לקחתי את הילדים לסבתא. כבר היה ברור לי שישארו שם לארוחת ערב וללילה. הייתי איתם, ובצירים ברחתי לחדר אחר. העדפתי שלא יהיו איתי, אבל פחדתי להיות לבד בבית. ברגע שבעלי הגיע הלכנו הביתה. אין ברירה, תפוז לא מרשה לשלוח הכל. נחלק
