הלידה בבית היתה קשה כי לא התמודדתי
טוב. בחלק הסופי כבר לא ממש היה אכפת לי מה קורה מסביב (ובחורי הישיבה נשארו בחוץ) כל הזמן שואלים אותי: "לא נלחצת?" "לא היית נבוכה נורא?" אני עונה שהייתי עסוקה בללדת... כשהגישה מסביב, של כולם, היא אוטומטית בי"ח. כשמתים מפחד מתוצאות של לידה בבית, וגם אני הייתי שם פעם (חשבתי על גיסתי שילדה ב"משגב לדך" שהיא משוגעת) אז אני מניבה אותן. בדיעבד, המעבר שלי לבי"ח היה לטובה, בבית לא הייתי נחה ככה. מצחיק, פעם לא הייתי קרובה לאמא שלי בכלל. בלידה הראשונה (הקיסרית) היא אפילו לא ידעה על זה כלום, איזושהי אי הבנה שנוצרה עוד הרבה לפני ההריון, משפט שאמרה פעם, לא יודעת מתי, באיזה הקשר, ולמי שהייתה רוצה לדעת אחרי, כדי לא לראות את הסבל. זה נתקע בי, ולכן לא יידעתי אותה (איפשהו, כשהיינו בחדר לידה כן. לא זוכרת איך ולמה) מאז הקשר בינינו התהדק. בלידה השניה, פתאום רציתי שתהיה איתי. כיוון שאנחנו גרים 50 מטר ממנה, וכל ההריון דיברתי איתה עליו הרבה יותר זה הסדתר לי פתאום. מבחינת שתינו זו היתה הפתעה. היא ילדה אותי בקיסרי חירום, הרדמה מלאה. אחרי ביקורת אצל הרופא הוא הטיס אותה למיון: "ותדרשי שיעשו לך מוניטור". יצאתי כחולה לגמרי, כמעט אפס נשימה, חבל טבור כרוך 3 פעמים. כמה שעות אח"כ כבר לא היה בשביל מי לנתח. אחרי הלידה הראשונה היא סיפרה לי, שכשאבא שלה בא לבקר אותה יום-יומיים אחרי הניתוח ושאל אם כבר ראתה אותי היא ענתה ש"זה לא מענייו אותי" והוא נלחץ נורא. (ינקתי עד גיל 9 חודשים) לפני היו לה 3 לידות רגילות, אחרי 4. הדימום בלידה השניה לא הפחיד אותי. ידעתי שנוצר כתוצאה מהקרעים, ידעתי שאם היו נותנים לי ללדת בתנוחה אחרת, סיכוי טוב שהיה אחרת. שבליווי אחר אולי היו שמים לב יותר. (אמא שלי, למשל, חולקת עלי. היתה שם המיילדת, ורופאה מדהימה (לא זוכרת, נדמה לי שמשומה גם בלידה עצמה. אז איך יכוליות שהן לא יודעות מספיק טוב?) א"א לדעת מה השעות אצלך.
