בנושא ילדים ובן-זוג חדש
קראתי את התגובות השונות לנושא. מעט מאוד מכם מוכנים להודות באמת ברצונם הסמוי, רובכם עוטפים את רצונכם בדרישות הילדים ו-"מתחבאים" מאחוריהן. כולכם ללא יוצא מהכלל מדברים על רצון אישי משולב בהתחשבות כשהמינון/תמהיל משתנה מכותב לכותב. כולכם מביאים את נקודת המבט שלכם תוך התייחסות לילדיכם כולל רמת הפגיעות שלהם. אף אחד מכם לא התייחס בצורה ברורה ומפורשת לדעתו/ה, רגשותיו/ה או רצונו/ה של בן/בת הזוג החדש/ה שלכם/ן. חלק מכם מביעים בצורה מפורשת חשש מלהישאר לבד, להזדקן לבד, לחיות לבד. חלק מכם מביע אלטרואיזם והקרבה מודעת של חייו על מזבח הילדים. חלק מכם מביע עמדה מוצקה בזכות בחירה חופשית מלחצים ומניפולציות. שמתי לב שהמינון/תמהיל בין הרצון האישי להתחשבות משתנה בהתאם לגיל הילדים. ככל שהילדים רכים יותר בשנים ההתחשבות בדעתם רבה יותר. אבקשכם לחזור כמה חודשים/שנים לאחור ולהיזכר בסיבות שהניעו אתכם לשבור את המסגרת המשפחתית ולפרקה. האם לא טענתם אז שאחת הסיבות העיקריות לכך היא הצורך לבנות מסגרת בריאה ושפייה יותר מזו שהייתה? האם הרצון להעניק לילדים מסגרת כזו לא היה טיעון עיקרי בהחלטה לפרק?. כששברנו את הקשרים שלנו זה הקרה מסיבות וחסכים מגוונים, חסך באהבה, חסך ברגש, חסך בחופש, חסך במרחב מחייה, כפייה, קנאה, בגידה, פרנסה, בדידות, כעסים... והרשימה ארוכה, איש איש והתצרף שלו. נשבענו שלעולם לא נחזור שוב על טעויות העבר, הבטחנו לעצמנו שבפעם הבאה נבחר בתבונה. סף הרגישות שלנו עלה פלאים, אנחנו מקשיבים לתחושות הבטן שלנו, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, חלק מאתנו עדיין מחפש וחלק מצא את הפרק הבא שלו ובחן אותו מכל זווית אפשרית בטרם הורדו המחסומים וניתן לו להתקרב. ברור לחלוטין שהוא/היא בעלי תכונות ויכולת לספק את מאווייכם. כבר נכתב ונאמר רבות על יכולת ההפעלה/השפעה שיש לילדים בפריטה על מיתרי הנפש שלנו. ילדים מחפשים תמיד את מקומם בהיררכיה ונלחמים על מקום זה, ילדים אינם מכירים את עקרונות ה- פייר-פייט. האבולוציה מכתיבה את העיקרון שרק החזק שורד, ועבורם המלחמה התמידית היא על המקום הכי קרוב לצמרת, הכי קרוב לראש הלהקה, בדרך הם ילחמו, ינשכו ויפעילו כל מהלך טאקטי שהם יוכלו לגייס לביצור עמדתם. הוסיפו לכך לא מעט חלומות פרטיים שלהם ומניפולציות מהסביבה שלהם כגון סרטי קולנוע מתקתקים בסגנון "אורה הכפולה" או פגישות עם המשפחה של האקס/ית בו מטפטפים לילד/נער את "האמת" ולפיה הוא היה צריך להתנגד יותר לפירוד או שיחות עם חברים שמספרים לו סיפורי זוועה על "השמוק" או "המפלצת" שחי/ה אצלם בבית עם ההורה שלהם וקיבלתם מתכון בדוק להתנגדות נחרצת מצד הילד לפרק הבא שלכם. יצאתם מהפרק הקודם שלכם לא כי היה לכם לא כל כך טוב, יצאתם כי היה לכם רע עד מסוייט. החלטתם לפתוח בפרק הבא לא כי טוב לכם אלה כי לא טוב לכם כשאתם לבד. האם באמת ובתמים תניחו בצד ותבטלו מפני הילדים את אושרכם, רצונכם, חלומותיכם?, האם הורה עם חסך באושר וסיפוק בגלל הסיבות שפורטו לעיל הוא הורה טוב יותר לילדיו?, האם אתם חושבים שהענשה עצמית שלכם תהווה משקל נגד "לעונש" שהשתתם על ילדכם כשפרקתם את התא הקודם?.
קראתי את התגובות השונות לנושא. מעט מאוד מכם מוכנים להודות באמת ברצונם הסמוי, רובכם עוטפים את רצונכם בדרישות הילדים ו-"מתחבאים" מאחוריהן. כולכם ללא יוצא מהכלל מדברים על רצון אישי משולב בהתחשבות כשהמינון/תמהיל משתנה מכותב לכותב. כולכם מביאים את נקודת המבט שלכם תוך התייחסות לילדיכם כולל רמת הפגיעות שלהם. אף אחד מכם לא התייחס בצורה ברורה ומפורשת לדעתו/ה, רגשותיו/ה או רצונו/ה של בן/בת הזוג החדש/ה שלכם/ן. חלק מכם מביעים בצורה מפורשת חשש מלהישאר לבד, להזדקן לבד, לחיות לבד. חלק מכם מביע אלטרואיזם והקרבה מודעת של חייו על מזבח הילדים. חלק מכם מביע עמדה מוצקה בזכות בחירה חופשית מלחצים ומניפולציות. שמתי לב שהמינון/תמהיל בין הרצון האישי להתחשבות משתנה בהתאם לגיל הילדים. ככל שהילדים רכים יותר בשנים ההתחשבות בדעתם רבה יותר. אבקשכם לחזור כמה חודשים/שנים לאחור ולהיזכר בסיבות שהניעו אתכם לשבור את המסגרת המשפחתית ולפרקה. האם לא טענתם אז שאחת הסיבות העיקריות לכך היא הצורך לבנות מסגרת בריאה ושפייה יותר מזו שהייתה? האם הרצון להעניק לילדים מסגרת כזו לא היה טיעון עיקרי בהחלטה לפרק?. כששברנו את הקשרים שלנו זה הקרה מסיבות וחסכים מגוונים, חסך באהבה, חסך ברגש, חסך בחופש, חסך במרחב מחייה, כפייה, קנאה, בגידה, פרנסה, בדידות, כעסים... והרשימה ארוכה, איש איש והתצרף שלו. נשבענו שלעולם לא נחזור שוב על טעויות העבר, הבטחנו לעצמנו שבפעם הבאה נבחר בתבונה. סף הרגישות שלנו עלה פלאים, אנחנו מקשיבים לתחושות הבטן שלנו, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, חלק מאתנו עדיין מחפש וחלק מצא את הפרק הבא שלו ובחן אותו מכל זווית אפשרית בטרם הורדו המחסומים וניתן לו להתקרב. ברור לחלוטין שהוא/היא בעלי תכונות ויכולת לספק את מאווייכם. כבר נכתב ונאמר רבות על יכולת ההפעלה/השפעה שיש לילדים בפריטה על מיתרי הנפש שלנו. ילדים מחפשים תמיד את מקומם בהיררכיה ונלחמים על מקום זה, ילדים אינם מכירים את עקרונות ה- פייר-פייט. האבולוציה מכתיבה את העיקרון שרק החזק שורד, ועבורם המלחמה התמידית היא על המקום הכי קרוב לצמרת, הכי קרוב לראש הלהקה, בדרך הם ילחמו, ינשכו ויפעילו כל מהלך טאקטי שהם יוכלו לגייס לביצור עמדתם. הוסיפו לכך לא מעט חלומות פרטיים שלהם ומניפולציות מהסביבה שלהם כגון סרטי קולנוע מתקתקים בסגנון "אורה הכפולה" או פגישות עם המשפחה של האקס/ית בו מטפטפים לילד/נער את "האמת" ולפיה הוא היה צריך להתנגד יותר לפירוד או שיחות עם חברים שמספרים לו סיפורי זוועה על "השמוק" או "המפלצת" שחי/ה אצלם בבית עם ההורה שלהם וקיבלתם מתכון בדוק להתנגדות נחרצת מצד הילד לפרק הבא שלכם. יצאתם מהפרק הקודם שלכם לא כי היה לכם לא כל כך טוב, יצאתם כי היה לכם רע עד מסוייט. החלטתם לפתוח בפרק הבא לא כי טוב לכם אלה כי לא טוב לכם כשאתם לבד. האם באמת ובתמים תניחו בצד ותבטלו מפני הילדים את אושרכם, רצונכם, חלומותיכם?, האם הורה עם חסך באושר וסיפוק בגלל הסיבות שפורטו לעיל הוא הורה טוב יותר לילדיו?, האם אתם חושבים שהענשה עצמית שלכם תהווה משקל נגד "לעונש" שהשתתם על ילדכם כשפרקתם את התא הקודם?.
