Heathen Dawn
New member
בעיה בהליכה בנתיב שלי
היי לכולם! אני יודע שפרשתי מהפורומים המקוונים, אבל נתקלתי בבעיה שאני יכול להתייעץ עליה רק עם פגאנים אחרים, וזה לא יכול לחכות עד למפגש הפגאני הבא. אז... כחלק מהנתיב של עבודת אלים מסוימים שקראו לי (מצטער, אבל אני לא יכול לפרט, כי אני חושב שהם לא יראו את זה בעין יפה) אני קורא את המיתולוגיות שלהם. וכאן הבעיה שלי: זה משעמם לי. הסיפורים האלה לא מעניינים אותי. לא מעניין אותי עוד סיפור על בריאת העולם או על מוצא האדם והעם או על מלחמות האלים וכל זה. אני סובל כל רגע שאני קורא את זה. אני עושה את זה מתוך הרגשה של חובה ורק חובה, לא אהבה, וכל רגע ברצון להיפטר מזה. נכון, אני יודע שהמיתולוגיות לא נועדו להיקרא פשוטן כמשמען. אני יודע שהמיתוסים הם צופן לאמיתות סמליות ומסתוריות שאי אפשר לתאר אותן בלשון פשוטה ומדויקת ומתמטית. כאן בעצם יש לי עוד בעיה, הבעיה העמוקה ביותר, בעיה שבגללה יש לי ספקות עד כמה אני בכלל פגאני: אני לא אדם מיתי. כלומר, אני לא חושב בסמלים וצפנים ולא נמשך אליהם. אצלי הסיפורים כולם מתפרשים כדברי מציאות, עובדות מוחשיות, וכמובן, ברגע שאני מגיע עם הגישה הזאת למיתולוגיות, רק טבעי שתוך זמן מועט אני אומר לעצמי, "די, זה מגוחך, אני לא יכול להאמין בדברים כאלה!". יש לי תליון אחד שקניתי אותו מזמן בגלל שהוא כל כך יפה בעיניי (כדור שכוכבים חרוטים עליו), אבל אם מישהו היה שואל אותי מה הוא מסמל, הייתי עונה, "הוא לא מסמל כלום, הוא ככה כמו שהוא. למה לכל הרוחות כל דבר חייב לסמל משהו?". העניין הזה תוקע אותי חזק במקום. קריאת מיתולוגיה היא על פי רוב דרך מצוינת לפגאני להתקדם בנתיבו הרוחני, אבל בגלל מבנה האישיות שלי, עליי היא לא עובדת. יש לכם הצעה? כמו למשל, דרך להתקדמות רוחנית מלבד קריאת מיתולוגיה?
היי לכולם! אני יודע שפרשתי מהפורומים המקוונים, אבל נתקלתי בבעיה שאני יכול להתייעץ עליה רק עם פגאנים אחרים, וזה לא יכול לחכות עד למפגש הפגאני הבא. אז... כחלק מהנתיב של עבודת אלים מסוימים שקראו לי (מצטער, אבל אני לא יכול לפרט, כי אני חושב שהם לא יראו את זה בעין יפה) אני קורא את המיתולוגיות שלהם. וכאן הבעיה שלי: זה משעמם לי. הסיפורים האלה לא מעניינים אותי. לא מעניין אותי עוד סיפור על בריאת העולם או על מוצא האדם והעם או על מלחמות האלים וכל זה. אני סובל כל רגע שאני קורא את זה. אני עושה את זה מתוך הרגשה של חובה ורק חובה, לא אהבה, וכל רגע ברצון להיפטר מזה. נכון, אני יודע שהמיתולוגיות לא נועדו להיקרא פשוטן כמשמען. אני יודע שהמיתוסים הם צופן לאמיתות סמליות ומסתוריות שאי אפשר לתאר אותן בלשון פשוטה ומדויקת ומתמטית. כאן בעצם יש לי עוד בעיה, הבעיה העמוקה ביותר, בעיה שבגללה יש לי ספקות עד כמה אני בכלל פגאני: אני לא אדם מיתי. כלומר, אני לא חושב בסמלים וצפנים ולא נמשך אליהם. אצלי הסיפורים כולם מתפרשים כדברי מציאות, עובדות מוחשיות, וכמובן, ברגע שאני מגיע עם הגישה הזאת למיתולוגיות, רק טבעי שתוך זמן מועט אני אומר לעצמי, "די, זה מגוחך, אני לא יכול להאמין בדברים כאלה!". יש לי תליון אחד שקניתי אותו מזמן בגלל שהוא כל כך יפה בעיניי (כדור שכוכבים חרוטים עליו), אבל אם מישהו היה שואל אותי מה הוא מסמל, הייתי עונה, "הוא לא מסמל כלום, הוא ככה כמו שהוא. למה לכל הרוחות כל דבר חייב לסמל משהו?". העניין הזה תוקע אותי חזק במקום. קריאת מיתולוגיה היא על פי רוב דרך מצוינת לפגאני להתקדם בנתיבו הרוחני, אבל בגלל מבנה האישיות שלי, עליי היא לא עובדת. יש לכם הצעה? כמו למשל, דרך להתקדמות רוחנית מלבד קריאת מיתולוגיה?
