לימוד תנך בישיבות
קודמי האירו את הנושא מנקודות מבט שונות, ואנסה להוסיף מעט. לימוד ההלכה היום שונה מאד מהטקסט הראשוני שבתנך. ובישיבות פוחדים מתוך חוסר פתיחות, (ובמידה רבה של צדק) , שאם תלמיד ייחשף לטקסט המקראי , עלולות לצוץ במוחו שאלות שייקשה להשיב עליהן. הרחקת טקסטים בעייתיים הינה עתיקת יומין: מסופר על חכמים (חיזקיה המלך וסיעתו) שבקשו לגנוז את ספר קהלת, משום שמצאו בו דברים סותרים, כגון הקריאה לנער "הלך בדרכי לבך". המלצה לנער לבחור לו את דרך חייו, בין הוללות ובין חכמה. ספר קהלת ניצל בסופו של דבר מגניזה בגלל סופו, שמסיים במשפט "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים יירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". כלומר המסקנה הסופית מתאימה להלך הרוח הנכון. אנו מוצאים שעוד לפני שנעשתה קאנוניזציה של התנך, חששו מהבנה בעייתית של המסרים בו. אחת הדוגמאות הבולטות לבעיתיות האפשרית, היא אולי השוני בדמות האל בתנך, לזו בתקופות מאוחרות. הרמבם, גדול הפוסקים וגדול הפילוסופים היהודיים, קובע כי האל "אינו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי גוף". כלומר הרמבם שולל כל אפשרות לגשמיותו של האל, אלא רואה בו ישות רוחנית טהורה, אשר נמצאת מעבר לכל השגה אנושית, ומאפשרת לנו להתוודע למידותיו בלבד, קרי להשפעות מהותו על העולם. (גישה התואמת את תורת האידאות של אפלטון, בהן המציאות בעולם היא רק בבואה חיוורת של האידאות שהן המציאות האמיתית.) תורתו של הרמבם, שהיום קשה להאמין שימצא רב שיחלוק עליה, שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל בזמנו ובידי קודמיו, והיה חידוש שקומם עליו דעת רבים. אחד המייצגים הנחרצים של האמונה הקודמת, הוא רבי משה תקו, מחבר הספר "כתב תמים", (כמדומני שיצא לאור במהדורת פקסימיליה עם הערות של פר' יוסף דן). תקו מציג את התפיסה המקראית בדבר הגשמת האל, כלטומר כל מקום בו מוזכר יד השם, אף השם, חרון אף השם, מדובר במהות מוחשית! צריך להבין כי תפישתו של הרמבם, הנראית לנו כיום מקובלת וטבעית, בעצם לוקחת את הכתוב בתנך ומעבירה אותו מפשוטו למשמעות סימבולית. בשום מקום בתנך לא כתוב שהתנך אמור להיקרא דווקא בדרך סימבולית. להיפך - נראה כי רוח הדברים בו היא פשט מובן לכל. איך אמורים בישיבה חרידית להסביר לתלמיד סקרן שחזונותיהם של ישעיהו, יחזקאל, דניאל, משה, שחזו את האלוקים, מרכבתו, פמליתו ומלאכיו, הם סימבוליקה ולא אירוע ממשי?! באמרי ישיבות, אני לא ניכנס בדיוק לחלוקה של איזו ישיבה מלמדת מה. יש ישיבות פתוחות יותר, ויש פחות. ישיבות חרדיות יותר, מעדיפות לימוד אחרונים, כלומר פוסקים אחרונים, על פני לימוד המקור. האירוניה היא שמתנגדי הרמבם , האשימו אותו בחידוש שיטת הלימוד של לימוד ההלכה במנותק משרשרת הדיון המלאה מהמקור ולאורך כל השלבים. בסופו של דבר מלמדים היום את פילוסופית הרמבם, אך במנותק מהמקור הראשוני, התנך!