בעקבות מה שאדר שלי כתבה
בשבוע שעבר על הסופרוומניות, חשבתי על הצד השני שבו אני נמצאת. הצד הפחות קרייריסטי והפחות מתפרנס. אני כל הזמן אומרת שזאת נקודה מאוד רגישה אצלי החוסר הצלחה להתפרנס כראוי. חשבתי להביא משהו שכתבתי כנקודה שונה להסתכלות על מצב דומה-שונה פשוט כי מה שאדר שלי כתבה עורר בי הרבה אמוציות רדומות. כמעט כעסתי עליה עד שהבנתי שאני פשוט מתוסכלת ומפנה את זה אליה (סליחה מותק). מאוד רציתי לכתוב מאמר מלומד על איך הייתי אמביציוזית וקרייריסטית פעם והיום בין החיתולים והמשפחתונים כל מה שאני רוצה זה עוד מזה. אבל זה לא בדיוק נכון. אף פעם לא הייתי אמביציוזית במיוחד ואף פעם לא שאפתי לקריירה חובקת עולם. ועל אף שאני רוצה עוד ילדים ובקרוב, בהגדרה שלי, אני רואה את עצמי קודם כל כאדם אוטונומי, אישה ואחר כך גם כאמא. מצד שני אף פעם לא חשבתי שאני אהיה חלקיק סטטיסטי של נשים שאחרי שהן יולדות הן מוצאות את עצמן נדחקות לעבודות הכי מאוסות ומבאסות ללא שום קשר לכישורים וליכולות שלהן, ומסכימות לקבל משכורות שערורייתיות עבור העבודות האלה. כבר בהריון הייתי מובטלת ולא הצלחתי למצוא עבודה זמנית משום סוג. מהרגע שהללי נולד נכנסתי לסחרחרה של חיפוש עבודה כפרילאנס, כשכירה כלא משנה מה, העיקר לעבוד. המחשבה על זה שהערך שלי ככשירה עבודתית ירד פלאים העליבה אותי בצורה לא הגיונית. ואולי דווקא הגיונית מאוד. מצד אחד מאוד רציתי לעבוד במקצועות שלי ומצד שני, אף פעם לא ידעתי לכלכל את מעשיי בצורה שתביא לי את התוצאות המעולות שבהן חצפתי. מצאתי את עצמי מוותרת מראש ולגמרי, במקום להתפשר ושוב למצוא את עצמי עובדת בעבודה הפחות טובה שאני יכולה להשיג לעצמי, במשכורת מגוחכת ועם בוסים שאני יותר חכמה מהם. המחשבה להיות אמא פול-טיים ולהתפתח עצמית: לימודית-אינטלקטואלית, או המחשבה של אמהות אחרות לעבוד מהבית או ללכת להיות יועצות-הנקה תומכות-לידה למיניהן, היא הטוויסט שיותר ויותר נשים "המציאו" בשנים האחרונות כדי להתמודד עם הדחיקה הבלתי נסבלת הזאת לפינות של אמהות עובדות שעדיין מנסות להישאר גם נשים בעלות ערך בעיני עצמן ובעיני החברה (אני לא חושבת שאפשר להפריד את העצמן והחברה האלה, עדיין), ובלי להשתגע במרוץ הסופרוומן של שנות השמונים-תשעים. אני מנסה להמציא לי שיטה שתכלול הכל או כמעט הכל, כי על משכורת שמנה בתנאים שלי ויתרתי מזמן. אבל על עבודה בתחום שיגרום לי סיפוק והנאה לפחות, אין לי כל כוונה להתפשר. אני מנסה להמציא את השיטה שתעבוד עבורי הכי טוב. גם להיות הכי אמא שאפשר לתינוקי האהוב וגם לא להפסיק להיות יעל. אם כי יעל כפי שהכרתי אותה בעבר כבר לא קיימת באמת. לפעמים אני מתגעגעת אליה. לרוב אני מחפשת אותה משופרת בתוכי. בעוד חמש שנים אני בהחלט רואה את עצמי עם אח/ות להלל, עובדת בעבודה נעימה שתכניס משכורת סבירה ותו-לא. ועם זה אני רואה את עצמי עוסקת במה שאני אוהבת בתנאים שלי ובזמן שלי, אם ימצא לי ביקוש מה טוב ואם לא, אני לא אתמוטט נפשית או ארגיש חסרת ערך. אולי אני כן לומדת לקבל את עצמי. מחשבה מפתיעה בהחלט ונעימה לא פחות.
בשבוע שעבר על הסופרוומניות, חשבתי על הצד השני שבו אני נמצאת. הצד הפחות קרייריסטי והפחות מתפרנס. אני כל הזמן אומרת שזאת נקודה מאוד רגישה אצלי החוסר הצלחה להתפרנס כראוי. חשבתי להביא משהו שכתבתי כנקודה שונה להסתכלות על מצב דומה-שונה פשוט כי מה שאדר שלי כתבה עורר בי הרבה אמוציות רדומות. כמעט כעסתי עליה עד שהבנתי שאני פשוט מתוסכלת ומפנה את זה אליה (סליחה מותק). מאוד רציתי לכתוב מאמר מלומד על איך הייתי אמביציוזית וקרייריסטית פעם והיום בין החיתולים והמשפחתונים כל מה שאני רוצה זה עוד מזה. אבל זה לא בדיוק נכון. אף פעם לא הייתי אמביציוזית במיוחד ואף פעם לא שאפתי לקריירה חובקת עולם. ועל אף שאני רוצה עוד ילדים ובקרוב, בהגדרה שלי, אני רואה את עצמי קודם כל כאדם אוטונומי, אישה ואחר כך גם כאמא. מצד שני אף פעם לא חשבתי שאני אהיה חלקיק סטטיסטי של נשים שאחרי שהן יולדות הן מוצאות את עצמן נדחקות לעבודות הכי מאוסות ומבאסות ללא שום קשר לכישורים וליכולות שלהן, ומסכימות לקבל משכורות שערורייתיות עבור העבודות האלה. כבר בהריון הייתי מובטלת ולא הצלחתי למצוא עבודה זמנית משום סוג. מהרגע שהללי נולד נכנסתי לסחרחרה של חיפוש עבודה כפרילאנס, כשכירה כלא משנה מה, העיקר לעבוד. המחשבה על זה שהערך שלי ככשירה עבודתית ירד פלאים העליבה אותי בצורה לא הגיונית. ואולי דווקא הגיונית מאוד. מצד אחד מאוד רציתי לעבוד במקצועות שלי ומצד שני, אף פעם לא ידעתי לכלכל את מעשיי בצורה שתביא לי את התוצאות המעולות שבהן חצפתי. מצאתי את עצמי מוותרת מראש ולגמרי, במקום להתפשר ושוב למצוא את עצמי עובדת בעבודה הפחות טובה שאני יכולה להשיג לעצמי, במשכורת מגוחכת ועם בוסים שאני יותר חכמה מהם. המחשבה להיות אמא פול-טיים ולהתפתח עצמית: לימודית-אינטלקטואלית, או המחשבה של אמהות אחרות לעבוד מהבית או ללכת להיות יועצות-הנקה תומכות-לידה למיניהן, היא הטוויסט שיותר ויותר נשים "המציאו" בשנים האחרונות כדי להתמודד עם הדחיקה הבלתי נסבלת הזאת לפינות של אמהות עובדות שעדיין מנסות להישאר גם נשים בעלות ערך בעיני עצמן ובעיני החברה (אני לא חושבת שאפשר להפריד את העצמן והחברה האלה, עדיין), ובלי להשתגע במרוץ הסופרוומן של שנות השמונים-תשעים. אני מנסה להמציא לי שיטה שתכלול הכל או כמעט הכל, כי על משכורת שמנה בתנאים שלי ויתרתי מזמן. אבל על עבודה בתחום שיגרום לי סיפוק והנאה לפחות, אין לי כל כוונה להתפשר. אני מנסה להמציא את השיטה שתעבוד עבורי הכי טוב. גם להיות הכי אמא שאפשר לתינוקי האהוב וגם לא להפסיק להיות יעל. אם כי יעל כפי שהכרתי אותה בעבר כבר לא קיימת באמת. לפעמים אני מתגעגעת אליה. לרוב אני מחפשת אותה משופרת בתוכי. בעוד חמש שנים אני בהחלט רואה את עצמי עם אח/ות להלל, עובדת בעבודה נעימה שתכניס משכורת סבירה ותו-לא. ועם זה אני רואה את עצמי עוסקת במה שאני אוהבת בתנאים שלי ובזמן שלי, אם ימצא לי ביקוש מה טוב ואם לא, אני לא אתמוטט נפשית או ארגיש חסרת ערך. אולי אני כן לומדת לקבל את עצמי. מחשבה מפתיעה בהחלט ונעימה לא פחות.
