בסופו של דבר העובדות מדברות
אני מבינה את האכזבה שלך "מאתנו". אבל דווקא משום שאיננו גוף מגובש אלא מקבץ אנשים שלא באמת מכירים אחד את השני, וכיוון שלא התאספנו יחד והחלטנו איך להגיב, אלא התגובות יצאו באופן ספונטני, אפשר להבין שהן פשוט התגובה הטבעית. אפשר להגיד שזה המין האנושי וזה רע, אבל בעצם, די ברור שהאשם הוא בבחירת אופן הפרסום, ובתזמון שלו. אכן, ייתכן שהסיפור הוא תוכן איכותי. אתה מוכרח להודות שהוא לאו דווקא יותר איכותי מהבלוג שלי או של אחרים כאן. אתם גם מוכרח להודות שזה לא ז'אנר שמעניין את כולם (לא עקבתי גם אחרי הסיפור הקודם, ולא כי אינו איכותי). במקביל, מה לעשות, יש לאנשים ביקורת על תכונות מסוימות של תפוז, ויש להם ציפיות לשיפורים. קוביות התוכן הופיעו לא מזמן, וגם הן יצרו איזה בום לא קטן, כי כיוון שניתנו לבחינה למתי מעט הן פיתחו ציפיה אצל רבים. אני חושבת שאפשר להודות שקוביות התוכן אכן הגשימו את הבטחתן. תפוז לימד אותנו ששווה לצפות. שבסופו של דבר הוא ממלא את הציפיות. במקביל לזה, התחלנו לקבל תשובות בסגנון "את זה נתקן בהמשך, אנחנו עובדים על דבר גדול אחר" ואפילו היתה כתבה בעיתונות (הוירטואלית?) עם מנהלי תפוז ועם הבטחות. אז... כן, היית קורבן של הנסיבות. מצד אחד הגזמתם לגמרי עם מתיחת החוט של "מי רצח את ירין" (ואני בטוחה שהתמוגגתם מאחורי הקלעים על כל בלוג שהוסיף את השאלה הזו לבאנר שלו, ועוד יותר התמוגגתם עם כל השערה שהופרחה באוויר), ומצד שני פוזרו הבטחות לשיפורים וחשבנו שיש קשר. מה לעשות שחלק מההשערות שהועלו היו יותר מעניינות ויותר נוגעות לציבור הרחב מהסיפור. ומה לעשות... שפישלת והישארת לינק לסיפור בבלוג של הסיפור הקודם, ויצא שהסיפור נחשף בקול ענות חלושה... מישהו שפתח לאחרונה בלוג, התלבט עם עצמו על גבי הרשומה הראשונה (והאחרונה) אם הוא כבר בשל להיפתח או לא. הוא סיים את הרשומה בהבטחה "סבלנות...". רציתי לכתוב לו: באינטרנט, אין כזה דבר, סבלנות. יש בהילות, ויש אדישות. אם זה קורה מהר, נעקוב ונתענג. אם זה לא קורה מהר, נעבור לדבר אחר ונשכח.