בעקבות שירשור התמונות המקסים
לא ישנתי כל הלילה... באמצע השרשור פרצתי פתאום בבכי ונשטפתי בגל של מחשבות וזכרונות... כל התמונות האלה של האמהות הצעירות חובקות את העולל הטרי, מתכרבלות איתו וכו'... בתמונות של ילדונט הפסקתי לקרוא ולהגיב. מבטיחה להמשיך אח"כ ולהוסיף תמונות משלי... אני ראיתי את לירי רק 13 וחצי שעות אחרי הלידה. בקושי הצלחתי להגיע. היא ישנה בפגיה בעריסה שלה ולא נתנו לי לגעת בה. היום אני תופסת את הראש ולא מבינה איך, איך איך הרשתי שזה יקרה. איך הסכמתי להתייחס אל המצב כאילו הם הקובעים? הם לא נתנו לילהחזיק את הילדה שלי. שלי שלי שלי. הילדה שאני ודותן יצרנו, אותה נשאתי ברחמי...הילדה שבשביל להביא אותה לעולם עברתי שבוע אשפוז,שלושה ימי זירוז. 20 שעות לידה ק-ש-ה, ניתוח קיסרי. האשפוז אחרי הניתוח היה החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה. הזלזול מצד האחיות, שקראו לי פרינססה, ולא הסכימו לעזור לי בלילה ללכת לעשות פיפי, ואח"כ צ-ח-ק-ו כשבכיתי כי הרטבתי את עצמי. החוצפה של עובדת הנקיון שגיבגבה לי באמצע המקלחת מי שטיפת רצפה שחורים מתחת לדלת, אבל כשקיפלתי את שמיכת הסקביאס של בית החולים והנחתי אותה על שרפרף הרגליים שלא יהיה לי קר - צעקה עלי שזה לא הגייני והחרימה לי את השמיכה... ובתוך כל זה יש תינוקת אחת, מרוחקת ולא מובנת...כל הזמן ישנה שם בפגיה, וכשאני מנסה להניק אותה היא לא רוצה. אני מקשיבה לעצות אחיתופל של אחיות הפגיה... אני...הפנאטית... עשיתי הכנה להנקה בקורס, קנתי קלטת וצפיתי בה לפני הלידה, ואני מוצאת את עצמי נותנת לילדה בקבוק מטרנה כי הילדה לא מוכנה לינוק. ובית החולים לא מרשה להביא יועצת הנקה חיצונית! והם עושים לה בדיקות, ומאכילים אותה ומלבישים אותה, ואני לא שם. אני לא אמא שלה בימים האלה. אני בקושי אני. ביום הרביעי מעבירים אותה לתינוקיה ואני מוציאה אותה לביות בחדר. מסתכלת על החייזרית הזו ומנסה לקלוט...מחזיקה אותה קצת בידיים, מנסה להניק, אבל העקשנית הקטנה בוכה בוכה בוכה ולא רוצה. אני הולכת לתינוקיה לבקש עזרה...היא כבר נשארת שם עד יום השחרור בגלל צהבת. יש לי תמונה אחת עם לירי בבית החולים. נותחתי בשבע ועשרה בבוקר, זכיתי לראות את לירי ב2:30 בערב, ישנה. לא נתנו לי לגעת בה. הגוף שלי היה שבור, מיוסר, הרוס. לא אכלתי מזה יומיים. לא הצלחתי להגיע אל הפגיה בהליכה, ולא הצלחתי לשבת בכסא גלגלים. דותן הביא אותי לפגיה על כסא מחשב עם גלגלים. כשישבתי שם ליד העריסה שלה, וראיתי אותה ישנה בנחת, ולא נתנו לי לגעת בה, לא הרגשתי שאני אמא שלה. דותן כבר היה מאוהב בה מעל הראש, ואני לא הבנתי מה בדיוק קורה... בכיתי קצת. הלילה בכיתי הרבה...בשביל אותו יום, בשביל כל האשפוז המחורבן שאח"כ... בשביל הימים הראשונים בבית, בשביל המלחמה על ההנקה...בכיתי בשביל הכל...
לא ישנתי כל הלילה... באמצע השרשור פרצתי פתאום בבכי ונשטפתי בגל של מחשבות וזכרונות... כל התמונות האלה של האמהות הצעירות חובקות את העולל הטרי, מתכרבלות איתו וכו'... בתמונות של ילדונט הפסקתי לקרוא ולהגיב. מבטיחה להמשיך אח"כ ולהוסיף תמונות משלי... אני ראיתי את לירי רק 13 וחצי שעות אחרי הלידה. בקושי הצלחתי להגיע. היא ישנה בפגיה בעריסה שלה ולא נתנו לי לגעת בה. היום אני תופסת את הראש ולא מבינה איך, איך איך הרשתי שזה יקרה. איך הסכמתי להתייחס אל המצב כאילו הם הקובעים? הם לא נתנו לילהחזיק את הילדה שלי. שלי שלי שלי. הילדה שאני ודותן יצרנו, אותה נשאתי ברחמי...הילדה שבשביל להביא אותה לעולם עברתי שבוע אשפוז,שלושה ימי זירוז. 20 שעות לידה ק-ש-ה, ניתוח קיסרי. האשפוז אחרי הניתוח היה החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה. הזלזול מצד האחיות, שקראו לי פרינססה, ולא הסכימו לעזור לי בלילה ללכת לעשות פיפי, ואח"כ צ-ח-ק-ו כשבכיתי כי הרטבתי את עצמי. החוצפה של עובדת הנקיון שגיבגבה לי באמצע המקלחת מי שטיפת רצפה שחורים מתחת לדלת, אבל כשקיפלתי את שמיכת הסקביאס של בית החולים והנחתי אותה על שרפרף הרגליים שלא יהיה לי קר - צעקה עלי שזה לא הגייני והחרימה לי את השמיכה... ובתוך כל זה יש תינוקת אחת, מרוחקת ולא מובנת...כל הזמן ישנה שם בפגיה, וכשאני מנסה להניק אותה היא לא רוצה. אני מקשיבה לעצות אחיתופל של אחיות הפגיה... אני...הפנאטית... עשיתי הכנה להנקה בקורס, קנתי קלטת וצפיתי בה לפני הלידה, ואני מוצאת את עצמי נותנת לילדה בקבוק מטרנה כי הילדה לא מוכנה לינוק. ובית החולים לא מרשה להביא יועצת הנקה חיצונית! והם עושים לה בדיקות, ומאכילים אותה ומלבישים אותה, ואני לא שם. אני לא אמא שלה בימים האלה. אני בקושי אני. ביום הרביעי מעבירים אותה לתינוקיה ואני מוציאה אותה לביות בחדר. מסתכלת על החייזרית הזו ומנסה לקלוט...מחזיקה אותה קצת בידיים, מנסה להניק, אבל העקשנית הקטנה בוכה בוכה בוכה ולא רוצה. אני הולכת לתינוקיה לבקש עזרה...היא כבר נשארת שם עד יום השחרור בגלל צהבת. יש לי תמונה אחת עם לירי בבית החולים. נותחתי בשבע ועשרה בבוקר, זכיתי לראות את לירי ב2:30 בערב, ישנה. לא נתנו לי לגעת בה. הגוף שלי היה שבור, מיוסר, הרוס. לא אכלתי מזה יומיים. לא הצלחתי להגיע אל הפגיה בהליכה, ולא הצלחתי לשבת בכסא גלגלים. דותן הביא אותי לפגיה על כסא מחשב עם גלגלים. כשישבתי שם ליד העריסה שלה, וראיתי אותה ישנה בנחת, ולא נתנו לי לגעת בה, לא הרגשתי שאני אמא שלה. דותן כבר היה מאוהב בה מעל הראש, ואני לא הבנתי מה בדיוק קורה... בכיתי קצת. הלילה בכיתי הרבה...בשביל אותו יום, בשביל כל האשפוז המחורבן שאח"כ... בשביל הימים הראשונים בבית, בשביל המלחמה על ההנקה...בכיתי בשביל הכל...
