דעתי
ו"דיסקלימינר" - ברור לי שדעתי אינה דעת כולם.
מבחינתי, אצלי, זוגיות פתוחה או מאפשרת אינה דרך חיים, אלא אורך חיים שמתאים לנקודת הזמן שלי כרגע.
היא לא התאימה לי בגיל 17 (אני חושב שגם אם הייתי נחשף אליה, לא יודע), גם לא בגיל 26, ויש מצב שהיא גם לא תתאים לי בגיל 75.
היא מתאימה לי כיום, עם הזוגיות הספציפית שלי עם אישתי, בגיל 45, בסיטואציה שלנו, עם שלושה בנית מתבגרים שתודה לאל כבר לא בני פחות מעשר
, הקילומטראז' שעברנו עד כה, והנסיון (גם האפל) שצברתי עד היום.
הזוגיות הפתוחה בשבילי היא כלי בכדי לחיות את חיי המשפחה שלי שהם הם אורח החיים ודרך החיים שבחרתי לי, ולא הפוך.
אם הייתה זוגיות אחרת שהייתה מתאימה לי יותר בכדי לשמור עלי, אישתי והילדים שלי כגוף אחד, הייתי בוחר בה.
אני לא חושב שאני צריך לתת לילדים שלי "עדכון סטטוס" בכל פעם שאישתי ואני בוחרים ובוחנים את הזוגיות שלנו, ממש לא.
כל עוד שאני בוחר איך להתנהל חברתית עם אישתי וזה עובד ואנחנו הורים טובים לילדים שלי והאווירה בבית טובה, זה דיי והותר מבחינתי.
ואני אהיה מהמחמירים, ושוב, דעתי בלבד וטרם נבחן במבחן המציאות, אבל אם "חלילה" אחד הבנים שלי ייחשף למשהו שיתפרש בעיניו כלא תקין בגילוי משהו מהזוגיות הפתוחה שלנו. אני רוצה לקוות שאישתי ואני נתכנס בתוכינו, נעשה שיחה ומחשבה מאוד מעמיקה, ונגיע אולי למסקנה כמו שלילה הגיעה אליה שטובת הילד עדיפה על "החשקוקים שלנו" ובמקום שהוא יבין אותנו, אנחנו צריכים להבין אותו, ונשנה משהו באורך החיים ה"מתירני שלנו" בכדי לא לזעזע אותו.
וכן, אני לוקח את הסיכון בזה שאולי זה ייקרה בעתיד, אבל זה לא אומר שבשביל שאני אנקה את כפיי ואמנע מסיטואציה כזו אני צריך מראש לשים אותו על הברכיים ולספר לו על הזוגיות האחרת של אבא ואמא.
