בר/בת מצווה

noaronen1

New member
בר/בת מצווה

נתחיל מהסוף - בת מצווה זה צירוף שמאוד מצחיק את הילדים שלי כרגע...בעיקר ה-הבת...אולי בגלל זה בארה"ב חוגגים לבנות בר מצווה????

אז ככה חזרנו מישראל והתחילה השיחה על בר ובת מצווה כי בין הגדול לאמצעית יש שנה וחצי. כי שיתפו אותי מסביב שאם הבן שלי כבר בן 12 כדאי שאני אסגור תאריך לעלייה לתורה עם בית הכנסת (מסתבר שיש כאלו שסוגרים כבר שנתיים מראש מקום - what the????)
בהמשך לכל הדיונים כרגע בפורום מעניין אותי לשמוע את דעתכם בנושא - הנה כמה שאלות:
  • האם חגגתם או האם אתם מתכננים לציין את חגיגות הבר/בת מצווה לילדיכם?
  • אם כן / לא - האם תוכלו לשתף מה עומד מאחורי ההחלטה?
אחד הדברים שהבת שלי אמרה בחזרה מהביקור האחרון הוא שהיא שמחה לחזור כי היא לא תמיד מצאה את עצמה בביקור האחרון - אבל מאוד עצוב לה שהמשפחה אף פעם לא קרובה כדי לראות אותה מסיימת בית ספר, או חוגגת יום הולדת וסוף סוף ביום הולדתה העשירי יכולנו לחגוג לה עם כל המשפחה בישראל. שאלתי את עצמי (ובעלי...) בהמשך לכאב שהיא הביעה אם אני מוכנה לחגוג את בר/בת המצווה בישראל...
  • אז השאלה היא אם חגגתם/תחגגו - איפה תקיימו את האירוע בישראל או גם וגם ואם עשיתי רק עלייה לתורה או גם מסיבה.
תודה!
 

Boston Guy

New member
"ללמוד לבר מצווה" - או ללמוד "מה זו יהדות"?

דיסקליימר: הכותב היה מוגדר על ידי הסובבים אותו כ"ישראלי חילוני" כשחי בישראל. היום, כחבר בקהילה היהודית הרפורמית בארה"ב, הוא מן הסתם מוקצה מחמת המיאוס בישראל האורתודוקסית.
------------------------------------------------------------
הבת חגגה בר מצווה בגיל 13.
היא עלתה לתורה (והובילה את כל טקס תפילת השחרית) בבית הכנסת שאנו חברים בו בארה"ב (קראה מדהים שבע עליות והפטרה - איריס+2 יכולה להעיד).
עשינו לה גם טקס בכותל המערבי הרפורמי ("מרכז דוידסון") - קבלת שבת ותפילת מעריב שהיא הובילה יחד עם חברה ישראלית שלנו שלמדה והוסמכה לרבנות כאן בבוסטון וחזרה לישראל לפני כמה שנים.
כן, את התאריך לבר המצווה של הילדה כאן בבוסטון הזמנו שנתיים מראש.
בדיוק כמו שכבר יש תאריך קבוע לבר המצווה של הילד בקייץ הבא.
גם אצלו אנחנו מתכננים לחגוג בקטן בישראל, ובצורה יותר "רשמית" בבית הכנסת של הקהילה שלנו בבוסטון.

תרגישי חופשי להתעלם מההשתפכות שתבוא להלן:
בשנים האחרונות אנחנו נמצאים בגיזרת גילאי הבת \ בר מצווה, והשתתפנו בלא מעט בר מצוות ישראליות גם בארה"ב וגם בישראל.
הרושם שנוצר אצלי הוא שרבים מאוד מילדי הבר מצווה ה"חילוניים" שפגשתי בישראל אינם יודעים בכלל מהי יהדות. הם מדקלמים את הפרשה שהם שיננו, אבל פשוט לא מבינים כלום ממה שקורה בבית הכנסת לפני ואחרי הקריאה... הם לא מכירים את מבנה התפילה או ההבדל בין תפילת יום חול ותפילת שבת ויום טוב, אף אחד לא טורח להסביר להם את המשמעות והסיבה לכל אחד מחלקי תפילת עמידה, אין להם מושג מתי אומרים את "עלינו לשבח"...
במילים אחרות - הם "למדו לבר מצווה", ולא "מה זו יהדות".
די סביר שהם לא ראו בית כנסת מבפנים לפני שהתחילו ללמוד לבר מצווה - ודי סביר שלא יראו אותם בבית כנסת אחרי בר המצווה... סתם "עוד איזו מטלה שצריך לעשות".

לפני כמה שנים החלטנו (כהורים) שלילדים שלנו בעצם לא ממש ברור "מהו יהודי" ומה זו יהדות.
במשך השנים הראשונות לחיי הילדים שלנו ניסינו לשמור על ה"זהות הישראלית" שלהם באותה צורה שמישהי תארה כאן בשירשור אחר - ספרים בעיברית בבית, תוכן מוזיקלי וטלוויזיוני ישראלי (דיסקים, שירי ילדים) - וכשהם גדלו קצת שלחנו אותם ל"בית הספר המשלים הישראלי" שפועל בעיר שלנו פעמיים בשבוע אחה"צ ומלמד עיברית ותכנים מישראל. חגגנו חגים וארועים יהודיים בצורה ישראלית ועם חברים מהקהילה הישראלית...
ויום אחד הייתה לנו פתאום תובנה:
הילדים שלנו לא ישראלים. הם נולדו בארה"ב וחיו כל חייהם בארה"ב .

התובנה הזו הביאה אותנו לחשוב: אז מה בעצם הזהות של הילדים שלנו?
מה שהם באמת זה אמריקאים-יהודים-שהוריהם היגרו לכאן מישראל. ושכדי שהם לא יחיו ב"גטו המהגר" כל חייהם - זה צריך להיות סדר החשיבות של המרכיבים.

אילו אבני בניין אנחנו נותנים להם כדי לבנות את הזהות הזו?
התכנים ה"ישראליים" שחשפנו אותם אליהם בילדותם התייחסו רק לסממנים החיצוניים של היהדות (אוכל, שירים, "מנהגי החג"), אבל התעלמו מהיהדות עצמה. הילד היהודי הממוצע בשכונה שלנו יודע יותר על יהדות ועל הדת היהודית מהילדים הישראלים (לכאורה) שלי...

אז הרבה לפני "שנת הבר-מצווה" פתחנו בחיפושים, ועברנו לא מעט קהילות משלל זרמים - חב"ד, אורתודוקסים מודרנים, קונסרבטיבים, רפורמים, דיקונסטרקטואליסטים, ועוד כל מני לא מוגדרים. ובסופו של תהליך בחרנו בקהילה רפורמית שעקרונותיה וצורת ההתנהלות והפולחן שלה התאימה לנו. שילבנו את הילדים ב religious school של הקהילה,
השתלבנו בעצמנו והתחלנו להיות פעילים בפעילויות ההתנדבות הקהילתית ו"תיקון עולם",
בת זוגי נבחרה ויושבת ב board of trustees של הקהילה,
התחלנו להגיע בהרכב משפחתי לפחות פעם בשבועיים ל services בסוף שבוע ובחגים (להשתתף בטקס - לא לקשקש עם החברים בלובי בזמן שהילדים משתוללים בחצר בסגנון קהילת חב"ד של הישראלים כאן)...

אחרי שנת הבר מצווה אנחנו "שיחררנו" את הילדה ממחוייבות - והיא חופשיה להחליט מה מתאים לה לעשות ובמה להשתתף. בינתיים היא בחרה להתנדב כ"עוזרת מורה" ב religious school של הקהילה ולעזור לילדים ללמוד עברית.
אני מרגיש שאחרי 5-6 שנים של השתתפות מהותית בקהילה, הילדים קיבלו מספיק בסיס וחשיפה כדי להבין מה זו יהדות ומה המשמעות של " להיות יהודי" - מה משותף להם ולצ'רלי, או קייל, או אביגייל שלומדים איתם בבית הספר הציבורי.
מכאן והלאה - ההחלטה איך להמשיך היא שלהם.
 

noaronen1

New member
wow Boston

אני נהנית שאתה ממשיך להפתיע אותי בכל פעם מחדש!
ואני באמת מחפשת את החוט המקשר שיאפשר לי להביא אותם לנקודה שהם מבינים מה זו יהדות ואחר כך בוחרים לעצמם את המסלול. אבל בחירה מתוך ידיעה ולא מתוך בורות.
 

alphadelta

New member
אצלינו הסיפור מאד דומה

מדהים כמה בית הכנסת פה פוגג לי המון מהאנטי שהבאתי מישראל. אנחנו גרים באיזור עם המון מהגרים. בעיקר מסין והודו. יש גם מוסלמים , בודהיסטים, סיקים ועוד המון. ויחד עם הנוצרים מסביב, לכל ילד יש איזה שהיא השתייכות. ילדי אינם היחידים שאינם חוגגים את חג המולד. אני נוהגת באוטו ומקשיבה לשיחות של ילדי השכונה עם ילדי. שואלים זה את זה ״ אז איך אומרים ב( שפה שלך) טלפון?״ ומשווים מבטאים ומילים. וצוחקים. מדברים על מה עושים במסגד, בכנסיה, בבית התפילה ובבית הכנסת. אנחנו חוגגים עם ההודים והסינים, עם המוסלמים והנוצרים. ונהנים מהמסורות השונות ובעיקר מהמאכלים השונים ??הילדים פה מאד גאים שהם מרקעים שונים. ובבית הספר מעודדים את הייחוד של כל אחד.
 
בחיי שהופתעתי ממך, ועשית לי המון שכל

בדיוק עכשיו התיישבתי עצבנית מול המחשב אחרי עוד שיחה עם בעלי בסגנון "צריך ללמד את הילדות מה זה יהדות, במיוחד עכשיו לפני ראש השנה"
אני ממש לא מרגישה צורך או רצון ללכת לבית הכנסת, הוא רוצה ללמד את הבנות על היהדות, בעיקר כי אנחנו גרים באיזור מאוד נוצרי דתי.
ולא הצלחנו להגיע להסכמה....
בהחלט נתת לי כמה נקודות למחשבה
 

Boston Guy

New member
כתבת מה בעלך רוצה. השאלה היא מה את רוצה...

כתבת רק מה את לא רוצה - את לא רוצה ללכת לבית כנסת.
השאלה היא מה את כן רוצה - באספקט הזה של "יהדות וילדים".

איך את מרגישה לגבי העובדה שהאזור שבו את גרה הוא נוצרי דתי, ולכן התכנים שאליהם הילדות שלך נחשפות הם מן הסתם תכנים נוצריים דתיים?

יודעת מה - בואי ונתאר מצב שקורה לעיתים מזומנות:
בואי נגיד שהבת שלך בת 14, וחברה שלה מזמינה אותה להשתתף בטקס דתי בכנסייה שלהם. הילדה שלך רוצה ללכת.
היא תגיע לשם ותראה מבנה מרשים, ויטראג'ים בחלונות עם תאורה מרהיבה, מוזיקת עוגב מרוממת נפש ושירים שנשמעים כמו שירים של מלאכים... והדרשה שהכומר ישא תישמע לה חכמה, ומעניינת...

איזה REFERENCE יש לילדה שלך לחוויה הזו? את כותבת שאת לא רוצה להשתתף במקבילה היהודית לטקס הזה = מה שאומר שהילדה שלך לא נחשפת לחוויה דומה ב"דת שלה".
ואין ספק - החוויה אצל הנוצרים היא SHOW הרבה יותר טוב מאשר החוויה בבית כנסת אורתודוקסי...

אז מה הזהות של הילדה שלך בנושא הזה? את משאירה את ההגדרה הזו לה (בבוא היום) - שתייצר לה "זהות מהאוויר"?
האם את חושבת שיש לך איזושהיא "אחריות הורית" לתת לה את האינפורמציה לגבי הזהות של בעלך (ואבא שלו, וסבא שלו, וסב סבו...) ושלך (ושל הורייך, והוריהם, והורי הוריהם...)?


הלוואי שהיה לי את הזמן לכתוב ברצינות את מחשבותיי על הנושא הזה - שאינו נושא פשוט בכלל.

אני רוצה רק לשים כאן כמה מילים - כחומר למחשבה.
הצורה שבה אני רואה את הדת היהודית היא מן הסתם הצורה שבה אחרים רואים את ה"ישראליות" שלהם: זה דבר שמגדיר אותי - ושאני מגדיר אותו.
הילדות שלי בישראל כללה ביקורים בבית כנסת. לא בגלל שהיינו מאמינים גדולים - אלא בגלל שכך אבא שלי (ואבא שלו לפניו) ראו את "חובתם כיהודים".

אני חושב שאם בוחנים עמוק את מהות ה"הוויה הישראלית", ומנסים לפרק אותה לחלקים קטנים, מוצאים שהדת היהודית היא חלק עצום ממנה (אפילו אם אתה ערבי ישראלי...).
גם "יום כיפור כחג האופניים" - הדבר הכי ישראלי שיש - בא מאיזשהוא עיוות של ה... דת היהודית.
הבעיה היא שאתה יכול אולי להיות "ישראלי" כשאתה חי חיי קבע במקום שהוא מחוץ לישראל (כמו שאוסטרלי ימשיך לדבר במבטא אוסטרי ולאהוב לאכול וג'ימייט גם אחרי 30 שנה בארה"ב, או שסקוטי ימשיך להיות סקוטי...) - אבל הילדים שלך (אם נולדו בחו"ל או הגיעו בגיל רך) כבר לא ממש יוכלו. כדי שהם יהיו "ישראלים" אתה צריך לגדל אותם ב"גטו", מה שמנתק אותם מהחברה הכללית במקום מגוריהם ועושה אותם "חריגים" ו"שונים".
אבל אפילו אם כשכל הילדים מסביב יאכלו סנדוויץ' עם PB&J הם יאכלו סנדוויץ' עם ממרח שוקולד השחר, וכשכל הילדים יאהבו שוקולד הרשי בטעם מנטול (יאק) הם יכרסמו במבה... זה לא יעשה אותם ישראלים.
ה"ישראליות" הזו אינה נראית לי ברת קיימא - כי היא מבוססת רק על סממנים חיצוניים.
 
למרות מה שבוסטון ידידי כותב מדם לבו (בלי ציניות!),

זה בהחלט לא חייב להיות כך. אפשר בהחלט לבנות אצל הילדים זהות יהודית חזקה וידע מעמיק על היהדות מבלי להשתייך לבית כנסת, אבל זה דורש השקעה ומחוייבות של ההורים. אי אפשר רק להתעורר לפני החגים או לקראת שנת הבר-מצווה.
&nbsp
כמדומני, הניסיון שלי עם גידול ילדים פה קצת יותר ארוך משל בוסטון (ילד בן 16 שהגיע לפה בן שנתיים, וילד בן 7 שנולד מפה). שניהם דוברים עברית ברמת שפת אם (עם גליצ'ים וחוסרי שפה גבוהה פה ושם), ושניהם יודעים לקרוא ולכתוב בעברית (מספיק כדי לקרוא סיפורים קצרים לילדים או את ההגדה לפסח, לא לספרים ארוכים).
&nbsp
מבחינת יהדות, מעבר לחגים, והדלקת נרות וקידוש ביום שישי, אנחנו לא מעורבים בפולחן היהודי שבוסטון כה מדגיש את חשיבותו, אולי מתוך הביוגרפיה האישית שלו (ביקורים בבית כנסת עם אבא שלו). אני גדלתי במשפחה הרבה יותר חילונית שבה את הביקורים בבית כנסת בכל הילדות שלי אפשר לספור כנראה באצבעות הידיים. לא חושב שהזהו היהודית שלי יותר חלשה בגלל זה.
&nbsp
איפה אצלינו כן נכנס הנושא היהודי? בהמוני ספרים שקראנו במהלך השנים שנוגעים לנושאים יהודיים, מבחינת הסטוריה, מנהגין ואמונות יהודיות, ומבחינת תולדות היהודים בארה"ב (מהסטוריה כללית ועד ספורטאים).
אחד הז'אנרים הכי חביבים עליי לחשיפה לאמונות יהודיות זה ספרות האגדה היהודית. המטרה של האגדות האלה היתה במקור גם לפרש וגם להציג תפישות אמוניות.
&nbsp
יש הרבה אוספי אגדות יהודיות קצרות. אנחנו כבר מתקדמים, אז קוראים בימים אלו ממש את זה:
http://www.amazon.com/Miriams-Tambourine-Jewish-Folktales-paperbacks/dp/0192821369
&nbsp
מודה ומתוודה שגם אני למדתי המון בעצמי מהשנים שבהם קראנו ושוחחנו על נושאים יהודיים. המון.
גם השקענו בזה הרבה זמן ומחשבה. למרות שהתקנו מזוזה, והתחלנו להדליק נרות וקידוש, החילוניות שלנו עדיין חשובה לנו מאוד ולא היינו יכולים לראות את עצמינו מזייפים בהשתתפות קבועה בפולחן בבית הכנסת.
&nbsp
בנוגע לבר מצווה, שלנו עשה בכותל בירושלים, אחרי שנה שבה הוא התכונן לעומק גם מבחינת הטקסט וגם מבחינת קריאה ושיחות על נושאין שקשורים לישראל, היהדות וירושלים (כולל ספר עב כרס על ההיסטוריה של העיר מראשיתה ועד ימינו).
 

alphadelta

New member
על מה סוגרים שנתיים מראש?

על העליה לתורה או על המסיבה?
 

alphadelta

New member
ואו

ומה אם רוצים פחות זמן? לא יתנו?מצטערת, אבל אצלינו זה לא ככה אז אין לי מידע שיעזור.
 

Boston Guy

New member
גם בקהילה שלנו זה כך.

יש בשנה רק 30 +- שבתות שבהן ניתן לערוך בר מצווה (כדי לא ליפול על חגים, חופשים גדולים וכיוצ"ב). ויש לפחות 30 "ילדי בר מצווה" בכל שנה בקהילה...
 

alphadelta

New member
ת׳אמת?

לא חשבתי על זה. אנחנו מקהילה קטנה. אבל זה אכן נשמע הגיוני.
 

noaronen1

New member
אני חושבת שחב"ד יותר גמישים

כשאני אדע יותר אני אשתף אותך - מבטיחה
 

Mottek

New member
אנחנו חוגגים בר מצוה לגדול בשנה הבאה

סגרנו על תאריך לעליה לתורה קצת יותר משנה לפני התאריך.
הגדול הולך לreligious school ובין השאר הם לומדים את התפילות של יום שישי. ברגע הגדול, הוא ינחה את התפילות של יום שישי וביום שבת הוא יעלה לתורה וינחה חלק מהתפילות גם שם, וכמובן שיקרא את ההפטרה שלו (שכבר התחיל ללמוד בשיעורים פרטיים עם הרב).
אני לא מתכוונת לערוך מסיבה. יש כאלו שעושים, בין אם בבית הכנסת ובין אם השכרת אולם. לנו זה פשוט לא מתאים. אנחנו בטח נסתפק בלהזמין את הקהילה לכיבוד קל אחרי התפילות.
בקיץ אנחנו מתכננים לנסוע לארץ (טפו טפו). כשנהיה שם אני מקווה שהבר מצווה יהיה תרוץ לכל המשפחה להפגש במקום אחד (אני חושבת על ברביקיו ביער או בקיבוץ על הדשא או בברכה. לא באולם), אבל המטרה של המפגש לא יהיה על מנת לעלות לתורה. את זה הוא כבר עשה.
אני גם לא חושבת על לחגוג בכותל, היא ההפרדה צורמת לי ואני רוצה להיות חלק מהחוויה של הגדול ולא להשקיף מהצד כשאני עומדת על כיסא....
לבעלי אגב ההורים כן ערכו בר מצווה באולם בישראל. הוא ואח של פחות משנתיים הפרש, אז הם חגגו בר מצווה ביחד.
 

forglemmigej

New member
מענין שמשפחות מחו"ל חוגגות בר מצווה בכוייתל

בארץ בדרך כלל זה במצדה, כלומר כשהבן שלי היה בן 13 ואז זה דרך הבית ספר, יתכן ומשרד החינוך מאחורי זה , בדרך כלל מביאים את הילדים עם ההורים לפנות בוקר למרגלות המצדה ואז עושים את המופע האורקולי לפני הזריחה וזה מאד מאד מרגש, אחרי זה עולים לראות את הזריחה ואז למעלה מפזרים את הכיתות לקבוצות קטנות והמורה מספרת מה היה, יענו לחזק את הקשר לאדמה רווית הדם ..אממה בשנים האלו כבר ירדה מצדה מגדולתה ואפילו המורה אמרה לילדים (כי על המבוגרים הרי אי אפשר לעבוד) שמקרה התאבדות ההמוני מוטל בספק לגבי המסר שלו ושבכלל לא בטוח שאלו שקברו אותם הם אכן אלו שהיו שם.
באופן פרטי ממה שאני זוכרת, הבן למד אצל איזה רב את הפטרה או פרשה לא כל כך זוכרת ,זה היה יותר מנהג מקומי עבורי מאשר דתי כולם עשו אז גם אני ,
אפרופו בר מצווה יש את סדרת הקאלט "מעושרות" שאני לא מפסידה אף פרק ויש שם אחד המעושרות הוא ספר בשם פיליפ וזאנה שלא עשו לו בר מצווה בתור ילד ועכשו הוא עושה בגיל 45 אוקצור הוא לומד את ההפטרה או הפרשה אין לי מושג עד היום אצל איזה רב של הסלבס באחת משכונות רמת אביב
ובמקום להתמקד בלמידה שניהם משויצים בתיקי הלואי ויטון שיש להם . זה פשוט חובה לראות כמה ערסים יש במדינת ישראל , ערסים פטתיים ועלובים שכל תוכנית ריאליטי מבויימת מאלף ועד תו מקצינה את דמויותיהם ומראה לי שעשיתי טוב שעזבתי
 

sharongilor

New member
בר/בת מצווה

היי נועה

בננו הבכור הגיע לגיל מצווה בזמן שחיינו בקנדה. בהתחלה חשבנו מהרבה סיבות (וכן גם כדי לחסוך את כאב הראש המשפחתי) לקיים את בר המצווה בקנדה. התקשרנו לחזן, תיאמנו לילד שיעורי בר מצווה, וחשבנו כי הגענו לנחלה. אבל מסתבר שלבחור הצעיר היו תוכניות אחרות, למרות שבהתחלה הביע הסכמה לחגוג את בר המצווה בקנדה, לאחר כחודשיים חזר בו, אומנם המשיך ללכת לשיעורי העליה לתורה אך סירב לשתף פעולה (כלומר שתק). לאחר נסיונות רבים להבין מה קרה פתאום, הוא הודה שלחגוג את בר המצווה בקנדה לא נראה לו מתאים! הוא רוצה לעלות לתורה ולערוך ארוע גדול בישראל - עם החברים והמשפחה.

מה עשינו?

מה שהילד רצה. חשבנו כי בסך הכל מדובר בבר-מצווה שלו, וכדאי שיהיו לו זכרונות טובים. העברנו את העליה לתורה ואת האירוע לארץ. הוא המשיך ללמוד את הפרשה בקנדה, ואף קיים מספר שיעורים טלפוניים טרנס אטלנטייים עם החזן כשהגענו לפני הבר מצווה לארץ.

הפנים המאושרות שלו, והכרת התודה העצומה שהביע לאחר העליה לתורה והאירוע בארץ, הוכיחה לנו שהחלטנו נכון.

להערכתי, צריך לבדוק מה רוצה ילד/ת בר/ת המצווה ולהשתדל לענות על הציפיות שלו/ה אם זה ניתן.

שרון
 

smaak

New member
די פשוט

לא, אין לנו כוונה לחגוג לילד שלנו בר מצווה.
כמו שלא חגגנו לו את הקומיוניון בשנה שעברה, וכמו שלא נחגוג את הקומיוניון של גיל 10 (או 11, תלוי).

למה לא?
כי שנינו לא אנשים דתיים ולא מקיימים טקסים דתיים שקשורים לדתות שמהן אנחנו מגיעים (אני יהודיה, הוא קתולי).
זה לא חשוב לנו, ואני חושבת שאם אני לא מקיימת שום מנהג הקשור לחג מסויים, שאני צריכה לאלץ את הילד שלי לקיים אותו.
עשיתי את הטעות הזו עם ברית המילה, ואין לי כוונה לחזור עליה.
 

Sinophile

New member


רק מסייגת שאנחנו כן חוגגים חלק מחגי ישראל פשוט משום שזה חלק מההווי המשפחתי שלנו. בלי הקשרים דתיים מיוחדים. הסיבה לכך היא שזו התרבות עליה גדלנו וזה פשוט כיף ונחמד לנו. הוספנו גם חגים של דתות/תרבויות אחרות.
ועוד סייג: אני את טעות ברית המילה לא עשיתי. ״ראיתי את האור״ כבר בגיל צעיר
 
למעלה