אוף, שלח לפני שעשיתי הגהה. הנק' האחרונה-
אפשר ללמוד לאהוב אנשים אם טורחים להכיר את האופי שלהם. בשביל להכיר את האופי שלהם, צריך לרצות להכיר את האופי שלהם. ההרגשה היא כאילו אנשים מסתכלים על כל מה שמעבר למראה החיצוני שלי כעל 'חיסרון'. ופה באמת נכנס הקטע שכולם חופרים עליו פה, של ביטחון עצמי.
מלא פעמים נראה לי שכל הדברים שאני אוהבת לעשות כל כך 'מוזרים' או 'לא נשיים' שאני לא מרגישה שלמה לדבר עליהם עם מישהו שאני יודעת שלא יבין. (אני תסריטאית שאוהבת אומנות אורבנית ורוק-פופ, אבל גם קוראת שייקספיר ומקשיבה לבאך. אני כותבת כרגע סרט נוער מטופש עם מלא הומור שחור ומוזיקה וקיטש, מהסוג שאנשים רואים בשביל לצחוק עליו אחר כך. ואני מתה על הסרט שלי.) אז כן, אני מודעת לעובדה שלא אומרים את זה בדייט ראשון כי זה מביך ומפחיד אנשים. (תודה, תפוז!)
ולכן אין לי הרבה נושאי שיחה, כי השיחות מצליחות להסתכם במזג האוויר ואיך המדינה ואיך האוניברסיטה וכו'... אנחנו יכולים גם לדבר על כמה שכלבים וחתולים זה חמוד, או לחייך על בדיחות מסויימות, או להביע את דעתנו על אופנה (למרות שגם על זה אני חופרת). ובכללי, תמיד כשמגיעים לנושא שבו אני 'חופרת' אני לא רוצה שישפטו אותי ושותקת במקום. ואם אני מדברת, אני מתחרטת. אם מישהו אחר מדבר וזה לא מעניין אותי, אני אומרת את דעתי, אבל לא מעמידה פנים שזה מעניין.
בקיצור, לאחר מונולוג ארוך (סליחה כולם
) הגעתי למסקנה שאני לא באמת רוצה שאנשים יכירו אותי וכנראה שבגלל זה אף אחד לא טורח להכיר אותי. לעזאזל, אני דפוקה.