גלגל"צ ומדיניותה
רבות דובר על המדיניות הנוקשה של גלגל"צ בנוגע לבחירת השירים שישודרו בתחנה. הטענות מדברות על כך שאלדד קובלנץ, על פיו יישק סינגל בתחנה, בוחר רשימה של שירים מסוימים מאוד שנעים בגבולות ברורים מאוד, ומריץ אותם להישחק לעייפה. קולות מתוך התחנה מרמזים שכל רשימת שירים שעורך מכין לתוכנית מסוימת חייבת לעבור דרך אותו הקובלנץ, שמשפץ אותה כראות עיניו. לדעת אלה שחשים את עצמם פגועים ממדיניותה של גלגל"צ הפלייליסט יוצר מצב של ואקום, כאשר כל בחירה מוסיקלית שאינה מתיישבת עם זו של התחנה נשארת בחוץ. ראוי לציין כי גלגל"צ היא ברירת המחדל של רבים ממאזיני הרדיו בבתים או בפקקים, וזאת בשל היעדר הפרסומות שבה וכמות המלל הנמוכה (אם כי נתון זה מועמד לסתירה, אם מחשבים את כמות התשדירים המזעזעים למניעת תאונות דרכים). הפגיעה אם כך, טוענים המוחים, היא לא רק בצרכני המוסיקה שמחונכים בכפייה לשמוע רק סוג אחד של מוסיקה, אלא גם ביצרני המוסיקה - קרי האומנים - שנשארים בחוץ בשל סירובם להתכופף ל"דרישות השוק" שנקבעו ע"י גלגל"צ, או יותר חמור מכך ובשלב האחר של שרשרת המזון - חברות התקליטים, שתעוזה היא מילה זרה להן. המדיניות של גלגל"צ, לשיטתם של מתנגדיה, אינה משליכה רק על עצמה ומאזיניה. הקשר לחברות התקליטים כבר הוזכר, ואולם שכנותיה לסקאלה של גלגל"צ, תחנות הרדיו האחרות, מושפעות גם הן מאחותן הגדולה והמצליחה. כך נוצרת עקביות בין תחנות הרדיו וחברות התקליטים, עקביות שמעצבת את הרגלי ההאזנה של צרכני המוסיקה, ומתאימה אותם להלך הרוח של אמצע הדרך, והידוע מראש, בין שיר שהוא להיט רגוע מתוק ושחוק, לשיר שהוא מוסכמה אייטיזאית בפעם האלף. ופעם ביומיים, בשביל הנועזות איזה "סטיירווי טו הבן". הדבר שמטריד אותי יותר מכל בתחנת הרדיו הזו היא עריכת השירים ובמקרים מסוימים גם השדרנים. יותר נכון, השדרניות. בקשר לעריכה - בשעות השיא שהן בערך מ9:00 עד 22:00... המוסיקה לרוב מאוסה ומה שנורא מכל הוא עריכת השירים. יש כמה שירים ישראליים שמשום מה "נחשבים" בעיני תחנה זו, כמו -"חוזה לך ברח" איזה שיר של מירי אלוני, הבלדה על מישהו "ללכת כי כולם הולכים..." ,"פנקס הקטן" ועוד כמה שירים של החלונות הגבוהים ושל התרנגולים. הם חשים צורך לא מוסבר להעניק לנו את התענוג הזה לפחות פעם בשעה. הבעיה היא, שאיכשהו כששומעים זאת ברצף הגיוני, ביום עצוב או ביום זכרון (לצערי אלה הם הימים היחידים בו שומעים שירים אלה אחד אחרי השני), זה מתחבר. אבל ככשומעים אחד משירים אלה ולאחריו בא שיר של מדונה או REM או פרינס ("כשהיונים בוכות", או "KISS" על האחרים שלו הם לא שמעו) זה פשוט נורא. זה כל כך לא שייך ולא קשור. וגם ברצף ההשמעה הכללי גם אם נחסכים מאיתנו שירי ארץ ישראל אלה, יכול להיות שיר מאוס של בוב דילן או סטינג (שהוא הגדול מכולם בעיני אבל יש לו עוד כמה שירים חוץ מ - "ENGLISH MAN IN NY" - ואז איזה דאנס או טרנס או פתאם שמאלץ של גרגוריוס, ולאחריו פתאם שיר מגניב של נטאשה באמת "מהנדירים" כמו-"צעקה של איש קטן", ולא עוד פעם "עוד נגיעה" (וגם זו נחמה לשמוע), אז איזו יש איזו אנחת רווחה, שיר זה לא מהארכיון המשעמם לא מארכיון ישראל-גל"צ-צה"ל ולא קיטש, אל דאגה מיד אח"כ הם יאכזבו שוב באיזה שיר מאוס. דבר שני... כמה דברים בקשר ללילך ברנע: האורגזמות שלה בנוגע לשקיעות הנ-ע-י-מ-ו-ת... נמאסו!!! תתעוררי. יש משהו הרבה יותר יפה בשעת השקיעה הגדולה (שנמשכת אצלה לצערי יותר משעה) מאשר אורגזמה משעממת שלא נגמרת בקולה הרדום של לילך. דבר שני, השיחות שלך עם זאת ממסוק הפלאפון מעצבנות, הבדיחות הפרטיות (והילדויות) שלכן על השד יודע מה-מיותרות, ויאללה תעברו לדיווחים! אז זהו. אני מעדיפה לשמוע דאנס,שנות ה-80, או טרנס ב 99FM לשמוע מתקתקות ב- 100FM ולשמוע להיטים ברצף פחות משעמם ברדיו ת"א, ושירי ארץ ישראל ברשת גימל. חופשי אני משחקת לי בין התחנות ועושה לי מעניין ומגניב ואם אין ברירה אני מעבירה לגלגל"צ אולי יש משהו לשמוע בינתיים בזמן הפרסומות, לרוב יש שיר מאוס או ששומעים את הזוועה הבאה "אמא אני רוצה לשתות... אלה מילותיה האחרונות לפני שנדרסה..." אז די. נמאסתם!! תחנות רדיו כמו גלגל"צ יש בכל העולם, כחלק מפילוח של הסקאלה לתחנות רדיו שמיוחדות לז'אנרים שונים. מי שיוצא לו להתגלגל ללונדון למשל, יכול להיווכח כמה הפלייליסט של וירג'ין-רדיו למשל, הרבה יותר שמרני ומסחרי (אפשר לקלוט את התחנה גם בארץ, דרך הכבלים). תחנה שממונת על ידי כספי הציבור כמו גלגל"צ, צריכה להצדיק את קיומה, ולצערנו כהצדקה מובאת הצלחת התחנה, מתורגמת מנתוני הרייטינג, ולא התרומה של גלגל"צ לתרבות הישראלית. ככה זה עובד, אבל בהקשר הזה גלי-צה"ל עצמה בעייתית הרבה יותר, ככה שהדיון על המיינסטרים ששולט בגלגל"צ נעשה מעט לא רלוונטי. מה שבעיני חבל הוא המקובעות המוזיקלית שגלגל"צ מחדירה למאזינים, בעיקר צעירים, כשהיא מצמצמת את העולם המוזיקלי לסינגלים של שמות מוכרים וללהיטים ישנים של 'קווין', כאילו שמעבר לאותו פלייליסט שורר חושך מוחלט. דווקא 'הקצה', שעתיים מבורכות של אלטרנטיבה ערוכה היטב, היא זאת שאהודה בדרך כלל על מתנגדי גלגל"צ, ומחנכת אותם שכל מה שבא לפניה, או אחריה, הוא בעצם כלום לעומת הדבר האמיתי. גלגל"צ מלאה באנשים שלא אוהבים מוזיקה. הם אוהבים לשמוע את הקול שלהם מלחשש במיקרופון. גלגל"צ זה אסקפיזם מוחלט. יש חדשות כל שעה, אבל האירועים לא מתרחשים בעולם של גלגל"צ, שבו השמש זורחת כל בוקר, והשדרנית תמיד מעריכה שיהיה טוב (וקבלו את 'דאנסינג קווין'). בימי זיכרון מותר לשים גם בלאדות של ה'ספייס גירלס', זה הרי עצוב, לא? סביר להניח שהדבר היחידי שיעיר את אחד מהפקידים שיושבים מול המיקרופונים של גלגל"צ, יהיה המסוק לדיווחי תנועה, נכנס במגדלי עזריאלי, או בבנין התחנה ביפו. הבעיה היא שהיום כולם גלגל"צ. כל תחנות הרדיו האחרות שטבעי היה שיקפצו על החסך שנוצר באלטרנטיבה מוזיקלית וינסו למלא אותו, נרדמו בהליכה בדרך לבנק. הצעה לגישה חדשה, קונספט מהפכני - אולי העורכים המוזיקלים באמת יקשיבו לדיסקים עצמם, ינסו לאתר בתוכו מוזיקה להמונים, ויפסיקו להיות ניזונים מסינגלים בלבד. עוד יש אנשים שמקשיבים למוזיקה. באמת.
רבות דובר על המדיניות הנוקשה של גלגל"צ בנוגע לבחירת השירים שישודרו בתחנה. הטענות מדברות על כך שאלדד קובלנץ, על פיו יישק סינגל בתחנה, בוחר רשימה של שירים מסוימים מאוד שנעים בגבולות ברורים מאוד, ומריץ אותם להישחק לעייפה. קולות מתוך התחנה מרמזים שכל רשימת שירים שעורך מכין לתוכנית מסוימת חייבת לעבור דרך אותו הקובלנץ, שמשפץ אותה כראות עיניו. לדעת אלה שחשים את עצמם פגועים ממדיניותה של גלגל"צ הפלייליסט יוצר מצב של ואקום, כאשר כל בחירה מוסיקלית שאינה מתיישבת עם זו של התחנה נשארת בחוץ. ראוי לציין כי גלגל"צ היא ברירת המחדל של רבים ממאזיני הרדיו בבתים או בפקקים, וזאת בשל היעדר הפרסומות שבה וכמות המלל הנמוכה (אם כי נתון זה מועמד לסתירה, אם מחשבים את כמות התשדירים המזעזעים למניעת תאונות דרכים). הפגיעה אם כך, טוענים המוחים, היא לא רק בצרכני המוסיקה שמחונכים בכפייה לשמוע רק סוג אחד של מוסיקה, אלא גם ביצרני המוסיקה - קרי האומנים - שנשארים בחוץ בשל סירובם להתכופף ל"דרישות השוק" שנקבעו ע"י גלגל"צ, או יותר חמור מכך ובשלב האחר של שרשרת המזון - חברות התקליטים, שתעוזה היא מילה זרה להן. המדיניות של גלגל"צ, לשיטתם של מתנגדיה, אינה משליכה רק על עצמה ומאזיניה. הקשר לחברות התקליטים כבר הוזכר, ואולם שכנותיה לסקאלה של גלגל"צ, תחנות הרדיו האחרות, מושפעות גם הן מאחותן הגדולה והמצליחה. כך נוצרת עקביות בין תחנות הרדיו וחברות התקליטים, עקביות שמעצבת את הרגלי ההאזנה של צרכני המוסיקה, ומתאימה אותם להלך הרוח של אמצע הדרך, והידוע מראש, בין שיר שהוא להיט רגוע מתוק ושחוק, לשיר שהוא מוסכמה אייטיזאית בפעם האלף. ופעם ביומיים, בשביל הנועזות איזה "סטיירווי טו הבן". הדבר שמטריד אותי יותר מכל בתחנת הרדיו הזו היא עריכת השירים ובמקרים מסוימים גם השדרנים. יותר נכון, השדרניות. בקשר לעריכה - בשעות השיא שהן בערך מ9:00 עד 22:00... המוסיקה לרוב מאוסה ומה שנורא מכל הוא עריכת השירים. יש כמה שירים ישראליים שמשום מה "נחשבים" בעיני תחנה זו, כמו -"חוזה לך ברח" איזה שיר של מירי אלוני, הבלדה על מישהו "ללכת כי כולם הולכים..." ,"פנקס הקטן" ועוד כמה שירים של החלונות הגבוהים ושל התרנגולים. הם חשים צורך לא מוסבר להעניק לנו את התענוג הזה לפחות פעם בשעה. הבעיה היא, שאיכשהו כששומעים זאת ברצף הגיוני, ביום עצוב או ביום זכרון (לצערי אלה הם הימים היחידים בו שומעים שירים אלה אחד אחרי השני), זה מתחבר. אבל ככשומעים אחד משירים אלה ולאחריו בא שיר של מדונה או REM או פרינס ("כשהיונים בוכות", או "KISS" על האחרים שלו הם לא שמעו) זה פשוט נורא. זה כל כך לא שייך ולא קשור. וגם ברצף ההשמעה הכללי גם אם נחסכים מאיתנו שירי ארץ ישראל אלה, יכול להיות שיר מאוס של בוב דילן או סטינג (שהוא הגדול מכולם בעיני אבל יש לו עוד כמה שירים חוץ מ - "ENGLISH MAN IN NY" - ואז איזה דאנס או טרנס או פתאם שמאלץ של גרגוריוס, ולאחריו פתאם שיר מגניב של נטאשה באמת "מהנדירים" כמו-"צעקה של איש קטן", ולא עוד פעם "עוד נגיעה" (וגם זו נחמה לשמוע), אז איזו יש איזו אנחת רווחה, שיר זה לא מהארכיון המשעמם לא מארכיון ישראל-גל"צ-צה"ל ולא קיטש, אל דאגה מיד אח"כ הם יאכזבו שוב באיזה שיר מאוס. דבר שני... כמה דברים בקשר ללילך ברנע: האורגזמות שלה בנוגע לשקיעות הנ-ע-י-מ-ו-ת... נמאסו!!! תתעוררי. יש משהו הרבה יותר יפה בשעת השקיעה הגדולה (שנמשכת אצלה לצערי יותר משעה) מאשר אורגזמה משעממת שלא נגמרת בקולה הרדום של לילך. דבר שני, השיחות שלך עם זאת ממסוק הפלאפון מעצבנות, הבדיחות הפרטיות (והילדויות) שלכן על השד יודע מה-מיותרות, ויאללה תעברו לדיווחים! אז זהו. אני מעדיפה לשמוע דאנס,שנות ה-80, או טרנס ב 99FM לשמוע מתקתקות ב- 100FM ולשמוע להיטים ברצף פחות משעמם ברדיו ת"א, ושירי ארץ ישראל ברשת גימל. חופשי אני משחקת לי בין התחנות ועושה לי מעניין ומגניב ואם אין ברירה אני מעבירה לגלגל"צ אולי יש משהו לשמוע בינתיים בזמן הפרסומות, לרוב יש שיר מאוס או ששומעים את הזוועה הבאה "אמא אני רוצה לשתות... אלה מילותיה האחרונות לפני שנדרסה..." אז די. נמאסתם!! תחנות רדיו כמו גלגל"צ יש בכל העולם, כחלק מפילוח של הסקאלה לתחנות רדיו שמיוחדות לז'אנרים שונים. מי שיוצא לו להתגלגל ללונדון למשל, יכול להיווכח כמה הפלייליסט של וירג'ין-רדיו למשל, הרבה יותר שמרני ומסחרי (אפשר לקלוט את התחנה גם בארץ, דרך הכבלים). תחנה שממונת על ידי כספי הציבור כמו גלגל"צ, צריכה להצדיק את קיומה, ולצערנו כהצדקה מובאת הצלחת התחנה, מתורגמת מנתוני הרייטינג, ולא התרומה של גלגל"צ לתרבות הישראלית. ככה זה עובד, אבל בהקשר הזה גלי-צה"ל עצמה בעייתית הרבה יותר, ככה שהדיון על המיינסטרים ששולט בגלגל"צ נעשה מעט לא רלוונטי. מה שבעיני חבל הוא המקובעות המוזיקלית שגלגל"צ מחדירה למאזינים, בעיקר צעירים, כשהיא מצמצמת את העולם המוזיקלי לסינגלים של שמות מוכרים וללהיטים ישנים של 'קווין', כאילו שמעבר לאותו פלייליסט שורר חושך מוחלט. דווקא 'הקצה', שעתיים מבורכות של אלטרנטיבה ערוכה היטב, היא זאת שאהודה בדרך כלל על מתנגדי גלגל"צ, ומחנכת אותם שכל מה שבא לפניה, או אחריה, הוא בעצם כלום לעומת הדבר האמיתי. גלגל"צ מלאה באנשים שלא אוהבים מוזיקה. הם אוהבים לשמוע את הקול שלהם מלחשש במיקרופון. גלגל"צ זה אסקפיזם מוחלט. יש חדשות כל שעה, אבל האירועים לא מתרחשים בעולם של גלגל"צ, שבו השמש זורחת כל בוקר, והשדרנית תמיד מעריכה שיהיה טוב (וקבלו את 'דאנסינג קווין'). בימי זיכרון מותר לשים גם בלאדות של ה'ספייס גירלס', זה הרי עצוב, לא? סביר להניח שהדבר היחידי שיעיר את אחד מהפקידים שיושבים מול המיקרופונים של גלגל"צ, יהיה המסוק לדיווחי תנועה, נכנס במגדלי עזריאלי, או בבנין התחנה ביפו. הבעיה היא שהיום כולם גלגל"צ. כל תחנות הרדיו האחרות שטבעי היה שיקפצו על החסך שנוצר באלטרנטיבה מוזיקלית וינסו למלא אותו, נרדמו בהליכה בדרך לבנק. הצעה לגישה חדשה, קונספט מהפכני - אולי העורכים המוזיקלים באמת יקשיבו לדיסקים עצמם, ינסו לאתר בתוכו מוזיקה להמונים, ויפסיקו להיות ניזונים מסינגלים בלבד. עוד יש אנשים שמקשיבים למוזיקה. באמת.
