גמישות מחשבתית
חשבתי שאם אני כותבת כאן על גמישות מחשבתית, יהיה נכון אם אמתח קצת את גבולות הגמישות המחשבתית שלי.
לכן, קראתי את מאמר הדעה של ד"ר בנימין מוזס בנושא חיסון הפוליו - "חופש הפרט או חיסון בכפייה". השתדלתי להניח בצד את המקום האישי שלי - ולחשוב את הדברים מנקודת מבט רחבה וכללית. אני מבינה את הרציונל בעמדה הזו. אם כי אני חייבת להודות שעדיין חשבתי שכל זה נכון ותקף בתנאי שכותב המאמר אכן בדק ומצא שהחיסון עצמו בטוח לשימוש. (למעשה מאמר כזה יכול היה להיכתב רק אם הנחת היסוד היא שהחיסון בטוח לשימוש). כמובן שהדעות המובאות במאמר אינן דמוקרטיות - ובזה הקושי המרכזי במאמר (בלי קשר לנושא הרפואי שלו).
כדי לנסות להבין קצת יותר את דעותיו של הד"ר בנימין מוזס חיפשתי לקרוא עוד מאמרים שלו.
מצאתי את המאמר "אמרתי לכם".
במאמר הזה כמובן מצאתי את המרחק העצום בין האישי והפרטי - ובין נקודת מבט כוללנית שמתייחסת אל הכלל כאילו אינו מורכב מפרטים רבים.
בסופו של דבר, אחרי הרהור בדברים - מצאתי שאני חוזרת שוב אל נקודת מבט אישית. הרגשתי חמלה. צער על מה שעבר עליו עם אמו. תזכורת לכך שגם רופאים הם בני אדם.
ועוד צער אחד על מה שקורה לרופאים שמנסים להעז ולקום נגד המערכת. הרי גם הם לא קמים נגדה, אלא קמים לטובתה על מנת לשפר אותה.
עצוב שרופאים כאלו יורדים מהארץ. מביך ש"המערכת" מציגה כאילו לא מתנכלים לרופאים שמעיזים להביע את דעתם בגלוי.
ועצוב שעל מנת להתקבל בחזרה ל"מיינסטרים" צריך להתכחש לדעותיך שלך ולהגיע 180 מעלות משם.
אני מסיימת בציטוט מדבריו של אותו ד"ר מוזס עצמו:
"תעוזה וענווה שלובות זו בזו, מגבילות ומאזנות זו את זו, ומעצימות אחת את השניה. התעוזה היא ביסוד הדחף למאמץ נמרץ, לביטוי עצמי, להטביע חותם. הענווה היא ביסוד הריסון העצמי, היכולת לאפשר מרחב מחיה לאחר ולשונה, ההכרה כי השפעתו של בן אנוש מוגבלת לזמן ולמקום ותלויה בגורמים שאינם בשליטתו. המשקל המכריע שיש לפוליטיקה במפעל המדעי הוא הפרה בוטה של המאזן בין ענווה ותעוזה. דבקות בענווה ויושרה עלולים להכשיל את המדען במירוץ לעוצמה, אך מזכים אותו במקרים רבים בכבוד והערכה, ובסיפוק השמור רק לאדם החי חיים מוסריים".
חשבתי שאם אני כותבת כאן על גמישות מחשבתית, יהיה נכון אם אמתח קצת את גבולות הגמישות המחשבתית שלי.
לכן, קראתי את מאמר הדעה של ד"ר בנימין מוזס בנושא חיסון הפוליו - "חופש הפרט או חיסון בכפייה". השתדלתי להניח בצד את המקום האישי שלי - ולחשוב את הדברים מנקודת מבט רחבה וכללית. אני מבינה את הרציונל בעמדה הזו. אם כי אני חייבת להודות שעדיין חשבתי שכל זה נכון ותקף בתנאי שכותב המאמר אכן בדק ומצא שהחיסון עצמו בטוח לשימוש. (למעשה מאמר כזה יכול היה להיכתב רק אם הנחת היסוד היא שהחיסון בטוח לשימוש). כמובן שהדעות המובאות במאמר אינן דמוקרטיות - ובזה הקושי המרכזי במאמר (בלי קשר לנושא הרפואי שלו).
כדי לנסות להבין קצת יותר את דעותיו של הד"ר בנימין מוזס חיפשתי לקרוא עוד מאמרים שלו.
מצאתי את המאמר "אמרתי לכם".
במאמר הזה כמובן מצאתי את המרחק העצום בין האישי והפרטי - ובין נקודת מבט כוללנית שמתייחסת אל הכלל כאילו אינו מורכב מפרטים רבים.
בסופו של דבר, אחרי הרהור בדברים - מצאתי שאני חוזרת שוב אל נקודת מבט אישית. הרגשתי חמלה. צער על מה שעבר עליו עם אמו. תזכורת לכך שגם רופאים הם בני אדם.
ועוד צער אחד על מה שקורה לרופאים שמנסים להעז ולקום נגד המערכת. הרי גם הם לא קמים נגדה, אלא קמים לטובתה על מנת לשפר אותה.
עצוב שרופאים כאלו יורדים מהארץ. מביך ש"המערכת" מציגה כאילו לא מתנכלים לרופאים שמעיזים להביע את דעתם בגלוי.
ועצוב שעל מנת להתקבל בחזרה ל"מיינסטרים" צריך להתכחש לדעותיך שלך ולהגיע 180 מעלות משם.
אני מסיימת בציטוט מדבריו של אותו ד"ר מוזס עצמו:
"תעוזה וענווה שלובות זו בזו, מגבילות ומאזנות זו את זו, ומעצימות אחת את השניה. התעוזה היא ביסוד הדחף למאמץ נמרץ, לביטוי עצמי, להטביע חותם. הענווה היא ביסוד הריסון העצמי, היכולת לאפשר מרחב מחיה לאחר ולשונה, ההכרה כי השפעתו של בן אנוש מוגבלת לזמן ולמקום ותלויה בגורמים שאינם בשליטתו. המשקל המכריע שיש לפוליטיקה במפעל המדעי הוא הפרה בוטה של המאזן בין ענווה ותעוזה. דבקות בענווה ויושרה עלולים להכשיל את המדען במירוץ לעוצמה, אך מזכים אותו במקרים רבים בכבוד והערכה, ובסיפוק השמור רק לאדם החי חיים מוסריים".
