דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל
בשנת תרע"ג פרצה בצנעא מחלוקת המוכרת בכינוי "מחלוקת העקשים והדרדעים". לא היה זה פולמוס שולי אלא כזה שהטביע חותמו על התקופה. הוא התפשט אל הערים סביב צנעא ואל הכפרים ולבסוף הוא הגיע אף אל ארץ חמדת אבות. המחלוקת נמשכה זמן רב, אולם עיקרה נמשך כעשרים שנה. במהלך הפולמוס נכתבו כמה כתבים יקרי ערך. חכמים משני המחנות שטחו את טענותיהם ועקב כך התלבנו סוגיו חשובות בנושאי אמונה ודעת. גם כשכבר שככה המחלוקת נכתבו כתבים שסיכמו את המחלוקת והסיקו ממנה מסקנות. המחלוקת פרנסה כמה וכמה מסות אקדמיות משום שעם סיומה החלו לבחון את המחלוקת גם חוקרים ושוחרי דעת (עראקי קלורמן, יהודי תימן, עמ' 26 ואילך). בשנת 1914 פורסמו אגרות שהציגו את נימוקי הדרדעים. כמענה על כך כתבו משה צדוק ויחיאל חבשוש את הספרים "הקבלה ומתנגדיה" ו"שני המאורות". בעיצומה של תחילת המחלוקת נדפס בעיתון החירות (כ"ב באדר תרע"ד) תיאור של המחלוקת מאת סאלם אלגהראזי, ושנתיים לאחר מכן (20 במרץ 1916) נשלח מכתב שכתב סעיד אלנדאף אל אחיו אברהם בירושלים ובו תיאור של ההתרחשויות בצנעא וסביבותיה. מקורות אלו - כלומר החיבורים של שני המחנות והתיאורים של בני התקופה - מהווים את הקורפוס שממנו דולים את פרטי המחלוקת.
בניגוד לדעה הרווחת, המחלוקת בין העקשים לדרדעים לא הייתה בנוגע לחכמת הקבלה וספר הזוהר. אמנם גם דברים אלו עלו במהלך הוויכוח ולקחו בו חלק משמעותי, אולם המחלוקת סבבה סביב שאלת ההשכלה בכלל, ויחסה של ההשכלה להנהגה ולחינוך בפרט. המקורות מורים על כך שרעיונות משכיליים הגיעו אל תימן דרך אישים כאדוארד גלאזר האוסטרי ויוסף הלוי שהגיע מפריס. הללו התחברו עם חיים חבשוש, עמרם קורח ומארי יחיא קאפח עליהם השלום, ובהשפעתם התחוללה תמורה בתפיסת עולמם של חכמי תימן בצנעא. חיים חבשוש ומארי יחיא קאפח התעניינו בחכמות ומדעים עוד טרם שפגשו במשכילים שהגיעו אל צנעא. שניהם התעניינו בתרבות האסלאם, קראו ספרים וכתבי עת מדעיים שנכתבו בעברית והעמיקו בבלשנות, בתורת המשפט ובהיסטוריה. ביתו של חיים חבשוש היה בית ועד לחכמים: "רגילים היו נכבדים ומוסלמים, שופטים ועסקנים תלמידי חכמים, לבקר כמעט בכל יום ששי אצל חיים חבשוש כדי לשמוע לקח מפיו בנושאים שונים, כלליים והיסטוריים, בייחוד בנושא תולדות האסלאם והעם היהודי".
מארי יחיא קאפח היה מהדמויות הנדירות שמופיעות בהיסטוריה. בשנת תר"ס (1899) מונה מארי קאפח לחכם באשי. עדויות מורות על כך שידע בעל פה, מילה במילה, תלמוד, פירוש-המשנה לרמב"ם ומשנה תורה, מו"נ וספר או"ד לרס"ג, כוזרי וח"ה לאבן פקודה ועוד חיבורים שנכתבו בתימן. הוא היה יושב מול תלמידיו בביתו ללא ספר והם היו גורסים בפניו את משנתם מתוך הספרים. לעתים הם היו מחסירים מילה בפרש"י או תוספות בכוונה, ומארי קאפח היה מתקנם ומשלים את המילה החסרה. תחום עיסוקו העיקרי של מארי קאפח היה פילולוגיה. הוא התחקה אחר כתבי יד כל ימיו, השווה בין נוסחאות שונות וניסה ליצור נוסח מדויק ומהימן של המקורות החשובים בעיניו. הוא היה בקיא בדיאלקטים שונים של השפה הערבית וחקר את שירתה הקדומה. היה מהבודדים שהכירו את הכתב הערבי הקדום (כופי) וחכמי המוסלמים הביאו אליו כתבים עתיקים כדי שיבארם.
מארי קאפח התעניין גם בלימודי חול וקנה שליטה בספרות העברית בת זמנו. ידוע כי אדוארד גלאזר הביא לספרייתו של מארי קאפח כמה ספרים: קונקורדנציה תנ"כית (שטעטטין תרכ"א), "המנוחה והתנועה" (וילנה תרכ"ז), "אבן שואבת", "יסודי חכמת הטבע הכללית", "תולדות האש והמים". ישנה התכתבות בינו לבין שלמה בובר שבה הוא מבקש מבובר שישלח לו את הספרים או"ד לרס"ג, אבן תועים, אבן משחית, ידיעת הטבע, אוהב גר על התרגום של שד"ל, ספרי ר' יצחק בר לוינזון, זרובבל ותעודה בישראל. ידוע שמארי קאפח קרא את ספריהם של דוד כהנא, שד"ל וריב"ל, ושהוא עיין ב"דברי ימי ישראל" של גרץ (ספר בו טענות נגד קדמות ספר הזוהר ונגד הרעיונות המצויים בו).
כל העדויות מורות על כך שמארי קאפח וחיים חבשוש הכירו את הספרות המוסלמית שהתחדשה בזמנם. הרעיונות של הסקריפטו-רפורמיזם באסלאם הגיעו אליהם והשפיעו על מחשבתם. חבריהם המוסלמים למדו באלאזהר שבקהיר וכששבו לתימן הביאו עמם ספרים של ג'אמל אל-דין אל-אפע'אני ושל מחמד עבדה. חכמים מוסלמיים אלו טענו שהאסלאם במקורו הנו דת רציונליסטית בעלת היגיון משפטי, ולכן הם לחמו בצופיזם ובאמונות שרווחו באסלאם העממי (על הסקריפטו-רפורמיזם ראו פורמן, סקריפטו רפורמיזם). הם דחו את פולחן הקדושים, שללו עיון בכתבים מיסטיים וקראו לרפורמה בחינוך. מגמות אלו והפגישה עם יהודים משכילים שהגיעו לתימן הן הגורמים להתפתחותה של הדרדעיות.
ראש המתנגדים לדרדעים היה הרב יחיא יצחק הלוי. הוא היה אב בית דין בצנעא ולימים הוא הוגדר כנשיא היהודים בתימן. מארי יחיא קאפח והרב יחיא יצחק הלוי למדו יחד אצל הרב חיים קורח. מארי קאפח נחשב לעילוי שבישיבה וניכרת השפעתו אף על ר' יחיא יצחק הלוי. על פי עדויות שונות נהגו שני החכמים כבוד רב זה בזה (רצהבי, תולדות, עמ' 121). כמו מארי קאפח, גם הלוי התעניין בספרות ההשכלה. הוא ביקש במכתבים לחבריו בארץ ישראל שישלחו לו ספרי מדע ואחז גם הוא בנחיצות של רפורמה בדרכי החינוך בתימן.
בפרוץ המחלוקת היה מארי קאפח בן 63 והרב יחיא יצחק הלוי היה בן 45. בשנת 1912 פתח מארי קאפח בית מדרש מיוחד בו למדו פילוסופיה ומדעים לצד לימודי הלכה ומדרש. אז החלה המחלוקת להתפשט . סעיד אלנדאף כותב כי בבית המדרש הדרדעי "יעסקו בספרים המנגדים על דברי חכמים. יש להם שמות משונים מכל ספרי חכמינו, ראשונים ואחרונים, חדשים מחודשים מספרי המחקרים המכזבים אמונתנו ותורתנו הקדושה" (רצהבי, המחלוקת, עמ' 101). תחילה ביקש הלוי ממארי קאפח שיקרא את תלמידיו לסדר וישמור על כבוד המסורות המקובלות על חכמי צנעא. מארי קאפח ביטל את דבריו וטען שמבחינת המעשה יהודי תימן אינם כפופים לאף בית דין ועליהם לנהוג רק על פי עיון בתלמוד ובהתאם להכרעות הרמב"ם. כל מנהג והלכה המאוחרים לחתימת התלמוד או כאלו שהרמב"ם לא הזכיר בחיבוריו בטלים כעפרא דארעא. רבני צנעא החרימו את הדרדעים, ואילצו את מנהיגיהם לחתום על הסכם כניעה (28 יולי 1913). על המסמך חתומים מארי קאפח, ר' יחיא יצחק הלוי ועוד כשלושים חכמים.
בשלב זה פנו הדרדעים אל גורמים מוסלמיים סמכותיים (בתימן ישנה השפעה חזקה של השיעה הזיידית אשר מבססת את תפיסותיה על המעתזילה. בעקבות הגותו של אבן עלי אל-שוכאני, חכם הלכה ותאולוג זיידי, עיקרון זה קיבל משנה תוקף בקרב הזיידים). הם טענו בפניהם שהיהדות תואמת את התאולוגיה המעתזילית, ושגם בה "שִרכּ" (שיתוף) נאסר. לפיכך, לטענתם, העקשים שמאמינים בעשר ספירות למעשה משתפים מידות זרות עם האלהות. הדרדעים שטחו טענותיהם בכתב ערבי והגישו אל חכמי המוסלמים. פנייתם הייתה אל השיח' הזיידי חאזם נשיא מחוז אל-סִר ואל סיף אל-אסלאם אחמד, בנו של האמאם יחיא מקרית אלקאבל. בין היתר נטען שם כי דעות העקשים אינם שונות מדעות הנוצרים: "אמנם הנוצרים אומרים שהשי"ת ג' אקאנים (דמות), כפי האמת אקנום האב והוא עצם הבורא אצלם (אריך) ואקנום הבן והוא אלעלם (חכמה), ואקנון רח הקדש והוא החיים (בינה) והשלשה אחד, והם כת מישראל, וראייתם שהם ג' ונחשבים אחד".
השייח' חאזם נזף ברבי יחיא יצחק הלוי וציווה עליו לבטל את החרם על הדרדעים: "שיבחר אחת משתים, או יעזוב משרתו או יתחרט באחריתו, ודי למבין". בן האמאם ביקש שיביאו לפניו תרגום של ספר הזהר כדי שישפוט את הדברים בעצמו. העקשים טענו שלא ניתן לתרגם את הספר אך שניתן לשאול את חכמי ארץ ישראל אם יש אפילו צל של ספק לגבי כפירה בספר הזהר. בד בבד פנו העקשים אל העת'מאנים (יב בחשון תרע"ד, נובמבר 1913). לאחר חקירה קצרה שלחו העת'מאנים את מארי קאפח, ר' יחיא אלאביץ ועוד כמה תלמידים למאסר. אולם הדרדעים שלחו מכתב עאל האמאם והלה ביקש מהאחראי העת'מאני לשחרר אותם לאלתר. מני אז נאסרו ראשי הדרדעים שוב ושוב מספר פעמים. בסופו של דבר העת'מאנים התנערו מהמחלוקת וביקשו שהדבר יוכרע בבית הדין הזיידי.
בשנת תרע"ג פרצה בצנעא מחלוקת המוכרת בכינוי "מחלוקת העקשים והדרדעים". לא היה זה פולמוס שולי אלא כזה שהטביע חותמו על התקופה. הוא התפשט אל הערים סביב צנעא ואל הכפרים ולבסוף הוא הגיע אף אל ארץ חמדת אבות. המחלוקת נמשכה זמן רב, אולם עיקרה נמשך כעשרים שנה. במהלך הפולמוס נכתבו כמה כתבים יקרי ערך. חכמים משני המחנות שטחו את טענותיהם ועקב כך התלבנו סוגיו חשובות בנושאי אמונה ודעת. גם כשכבר שככה המחלוקת נכתבו כתבים שסיכמו את המחלוקת והסיקו ממנה מסקנות. המחלוקת פרנסה כמה וכמה מסות אקדמיות משום שעם סיומה החלו לבחון את המחלוקת גם חוקרים ושוחרי דעת (עראקי קלורמן, יהודי תימן, עמ' 26 ואילך). בשנת 1914 פורסמו אגרות שהציגו את נימוקי הדרדעים. כמענה על כך כתבו משה צדוק ויחיאל חבשוש את הספרים "הקבלה ומתנגדיה" ו"שני המאורות". בעיצומה של תחילת המחלוקת נדפס בעיתון החירות (כ"ב באדר תרע"ד) תיאור של המחלוקת מאת סאלם אלגהראזי, ושנתיים לאחר מכן (20 במרץ 1916) נשלח מכתב שכתב סעיד אלנדאף אל אחיו אברהם בירושלים ובו תיאור של ההתרחשויות בצנעא וסביבותיה. מקורות אלו - כלומר החיבורים של שני המחנות והתיאורים של בני התקופה - מהווים את הקורפוס שממנו דולים את פרטי המחלוקת.
בניגוד לדעה הרווחת, המחלוקת בין העקשים לדרדעים לא הייתה בנוגע לחכמת הקבלה וספר הזוהר. אמנם גם דברים אלו עלו במהלך הוויכוח ולקחו בו חלק משמעותי, אולם המחלוקת סבבה סביב שאלת ההשכלה בכלל, ויחסה של ההשכלה להנהגה ולחינוך בפרט. המקורות מורים על כך שרעיונות משכיליים הגיעו אל תימן דרך אישים כאדוארד גלאזר האוסטרי ויוסף הלוי שהגיע מפריס. הללו התחברו עם חיים חבשוש, עמרם קורח ומארי יחיא קאפח עליהם השלום, ובהשפעתם התחוללה תמורה בתפיסת עולמם של חכמי תימן בצנעא. חיים חבשוש ומארי יחיא קאפח התעניינו בחכמות ומדעים עוד טרם שפגשו במשכילים שהגיעו אל צנעא. שניהם התעניינו בתרבות האסלאם, קראו ספרים וכתבי עת מדעיים שנכתבו בעברית והעמיקו בבלשנות, בתורת המשפט ובהיסטוריה. ביתו של חיים חבשוש היה בית ועד לחכמים: "רגילים היו נכבדים ומוסלמים, שופטים ועסקנים תלמידי חכמים, לבקר כמעט בכל יום ששי אצל חיים חבשוש כדי לשמוע לקח מפיו בנושאים שונים, כלליים והיסטוריים, בייחוד בנושא תולדות האסלאם והעם היהודי".
מארי יחיא קאפח היה מהדמויות הנדירות שמופיעות בהיסטוריה. בשנת תר"ס (1899) מונה מארי קאפח לחכם באשי. עדויות מורות על כך שידע בעל פה, מילה במילה, תלמוד, פירוש-המשנה לרמב"ם ומשנה תורה, מו"נ וספר או"ד לרס"ג, כוזרי וח"ה לאבן פקודה ועוד חיבורים שנכתבו בתימן. הוא היה יושב מול תלמידיו בביתו ללא ספר והם היו גורסים בפניו את משנתם מתוך הספרים. לעתים הם היו מחסירים מילה בפרש"י או תוספות בכוונה, ומארי קאפח היה מתקנם ומשלים את המילה החסרה. תחום עיסוקו העיקרי של מארי קאפח היה פילולוגיה. הוא התחקה אחר כתבי יד כל ימיו, השווה בין נוסחאות שונות וניסה ליצור נוסח מדויק ומהימן של המקורות החשובים בעיניו. הוא היה בקיא בדיאלקטים שונים של השפה הערבית וחקר את שירתה הקדומה. היה מהבודדים שהכירו את הכתב הערבי הקדום (כופי) וחכמי המוסלמים הביאו אליו כתבים עתיקים כדי שיבארם.
מארי קאפח התעניין גם בלימודי חול וקנה שליטה בספרות העברית בת זמנו. ידוע כי אדוארד גלאזר הביא לספרייתו של מארי קאפח כמה ספרים: קונקורדנציה תנ"כית (שטעטטין תרכ"א), "המנוחה והתנועה" (וילנה תרכ"ז), "אבן שואבת", "יסודי חכמת הטבע הכללית", "תולדות האש והמים". ישנה התכתבות בינו לבין שלמה בובר שבה הוא מבקש מבובר שישלח לו את הספרים או"ד לרס"ג, אבן תועים, אבן משחית, ידיעת הטבע, אוהב גר על התרגום של שד"ל, ספרי ר' יצחק בר לוינזון, זרובבל ותעודה בישראל. ידוע שמארי קאפח קרא את ספריהם של דוד כהנא, שד"ל וריב"ל, ושהוא עיין ב"דברי ימי ישראל" של גרץ (ספר בו טענות נגד קדמות ספר הזוהר ונגד הרעיונות המצויים בו).
כל העדויות מורות על כך שמארי קאפח וחיים חבשוש הכירו את הספרות המוסלמית שהתחדשה בזמנם. הרעיונות של הסקריפטו-רפורמיזם באסלאם הגיעו אליהם והשפיעו על מחשבתם. חבריהם המוסלמים למדו באלאזהר שבקהיר וכששבו לתימן הביאו עמם ספרים של ג'אמל אל-דין אל-אפע'אני ושל מחמד עבדה. חכמים מוסלמיים אלו טענו שהאסלאם במקורו הנו דת רציונליסטית בעלת היגיון משפטי, ולכן הם לחמו בצופיזם ובאמונות שרווחו באסלאם העממי (על הסקריפטו-רפורמיזם ראו פורמן, סקריפטו רפורמיזם). הם דחו את פולחן הקדושים, שללו עיון בכתבים מיסטיים וקראו לרפורמה בחינוך. מגמות אלו והפגישה עם יהודים משכילים שהגיעו לתימן הן הגורמים להתפתחותה של הדרדעיות.
ראש המתנגדים לדרדעים היה הרב יחיא יצחק הלוי. הוא היה אב בית דין בצנעא ולימים הוא הוגדר כנשיא היהודים בתימן. מארי יחיא קאפח והרב יחיא יצחק הלוי למדו יחד אצל הרב חיים קורח. מארי קאפח נחשב לעילוי שבישיבה וניכרת השפעתו אף על ר' יחיא יצחק הלוי. על פי עדויות שונות נהגו שני החכמים כבוד רב זה בזה (רצהבי, תולדות, עמ' 121). כמו מארי קאפח, גם הלוי התעניין בספרות ההשכלה. הוא ביקש במכתבים לחבריו בארץ ישראל שישלחו לו ספרי מדע ואחז גם הוא בנחיצות של רפורמה בדרכי החינוך בתימן.
בפרוץ המחלוקת היה מארי קאפח בן 63 והרב יחיא יצחק הלוי היה בן 45. בשנת 1912 פתח מארי קאפח בית מדרש מיוחד בו למדו פילוסופיה ומדעים לצד לימודי הלכה ומדרש. אז החלה המחלוקת להתפשט . סעיד אלנדאף כותב כי בבית המדרש הדרדעי "יעסקו בספרים המנגדים על דברי חכמים. יש להם שמות משונים מכל ספרי חכמינו, ראשונים ואחרונים, חדשים מחודשים מספרי המחקרים המכזבים אמונתנו ותורתנו הקדושה" (רצהבי, המחלוקת, עמ' 101). תחילה ביקש הלוי ממארי קאפח שיקרא את תלמידיו לסדר וישמור על כבוד המסורות המקובלות על חכמי צנעא. מארי קאפח ביטל את דבריו וטען שמבחינת המעשה יהודי תימן אינם כפופים לאף בית דין ועליהם לנהוג רק על פי עיון בתלמוד ובהתאם להכרעות הרמב"ם. כל מנהג והלכה המאוחרים לחתימת התלמוד או כאלו שהרמב"ם לא הזכיר בחיבוריו בטלים כעפרא דארעא. רבני צנעא החרימו את הדרדעים, ואילצו את מנהיגיהם לחתום על הסכם כניעה (28 יולי 1913). על המסמך חתומים מארי קאפח, ר' יחיא יצחק הלוי ועוד כשלושים חכמים.
בשלב זה פנו הדרדעים אל גורמים מוסלמיים סמכותיים (בתימן ישנה השפעה חזקה של השיעה הזיידית אשר מבססת את תפיסותיה על המעתזילה. בעקבות הגותו של אבן עלי אל-שוכאני, חכם הלכה ותאולוג זיידי, עיקרון זה קיבל משנה תוקף בקרב הזיידים). הם טענו בפניהם שהיהדות תואמת את התאולוגיה המעתזילית, ושגם בה "שִרכּ" (שיתוף) נאסר. לפיכך, לטענתם, העקשים שמאמינים בעשר ספירות למעשה משתפים מידות זרות עם האלהות. הדרדעים שטחו טענותיהם בכתב ערבי והגישו אל חכמי המוסלמים. פנייתם הייתה אל השיח' הזיידי חאזם נשיא מחוז אל-סִר ואל סיף אל-אסלאם אחמד, בנו של האמאם יחיא מקרית אלקאבל. בין היתר נטען שם כי דעות העקשים אינם שונות מדעות הנוצרים: "אמנם הנוצרים אומרים שהשי"ת ג' אקאנים (דמות), כפי האמת אקנום האב והוא עצם הבורא אצלם (אריך) ואקנום הבן והוא אלעלם (חכמה), ואקנון רח הקדש והוא החיים (בינה) והשלשה אחד, והם כת מישראל, וראייתם שהם ג' ונחשבים אחד".
השייח' חאזם נזף ברבי יחיא יצחק הלוי וציווה עליו לבטל את החרם על הדרדעים: "שיבחר אחת משתים, או יעזוב משרתו או יתחרט באחריתו, ודי למבין". בן האמאם ביקש שיביאו לפניו תרגום של ספר הזהר כדי שישפוט את הדברים בעצמו. העקשים טענו שלא ניתן לתרגם את הספר אך שניתן לשאול את חכמי ארץ ישראל אם יש אפילו צל של ספק לגבי כפירה בספר הזהר. בד בבד פנו העקשים אל העת'מאנים (יב בחשון תרע"ד, נובמבר 1913). לאחר חקירה קצרה שלחו העת'מאנים את מארי קאפח, ר' יחיא אלאביץ ועוד כמה תלמידים למאסר. אולם הדרדעים שלחו מכתב עאל האמאם והלה ביקש מהאחראי העת'מאני לשחרר אותם לאלתר. מני אז נאסרו ראשי הדרדעים שוב ושוב מספר פעמים. בסופו של דבר העת'מאנים התנערו מהמחלוקת וביקשו שהדבר יוכרע בבית הדין הזיידי.