דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל

[בר אiריין]

כן

אך כפי שציינתי, אתה לא תמצא במדרש פירוט של המעשה. בקבלה יש דקדוקים על דקדוקים על המעשה, בתיאורים מפורטים. אתה צודק כמובן בכך שאין לנו תשובה מי קובע את הגבול. זו הסיבה שבגללה ישנן מחלוקות. הללו אומרים שהגבול כאן, וההם אומרים שהגבול שם.

 

[u r i el]

וכמובן :

"שאין כל העולם כולו כדאי – כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים"

" ... אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. . . . דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. . . . . "

 

[אשר אטדגי]

הייתי מוסיף על סיבות אלו

שאני רואה באחרון שבהם לא רק פתח נרחב לבל תוסיף, אלא עד לפני הגר"ע יוסף, בפועל ממש, עוד סיבה שהיא נדמית לי עיקר (שכן אני די מסכים לרוב הדברים שאתה כותב, שניתן ליישב את העולם האוקלטי האמורפי הזה בדוחק, אבל עדיין ניתן ליישב). והיא התיאורגיה שבבסיס הקבלה. כאן, כבר מדובר על עשיית המצווה עצמה (ולא משנה מהו מקורה הסימבולי) כלומר על העושה והמאמין כסוג של "בורא" ומתערב בבריאה - ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות - ולדעתי, התיאורגיה הזו היא אם כל חטאת.

אבל כאמור, נכונים הדברים לענ"ד.

 

[בר אiריין]

זה קצת יותר בעייתי

מכיוון שהתיאורגיה מונחת בבסיס המקרא. אם תבדוק היטב תראה שהמקרא אינו שולל את עצם האפשרות לתיאורגיה, אלא שולל אמצעים מסוימים שמביאים לכך. המקרא מצדד בקשר בלתי אמצעי בין ישראל לה', והוא מודה מכללא שקשר זה יכול להשפיע על יחסו של ה' אל ישראל, אך הוא שולל אמצעים תאורגיים.

 

[אשר אטדגי]

בקריאה ללא "פילטר": המקרא הוא תיאורגי לחלוטין

בו לא רק תיתכן השפעה של האדם עליו יתע' אלא קיימת השפעה שכזו בפועל ממש, גם באמצעים.

אנחנו מדברים על חכמי הקבלה שרואים עצמם כחלק אינטגרלי מהיהדות הרבנית/חז"לית, ולא מסתכלים על המקרא ומפרשים אותו כראות עיניהם על בסיס הכתוב בו (היינו כל אלו שמקבלים את בסיס המקרא ופרשו מהיהדות הרבנית). בדברי חז"ל נתקשה למצוא (אם בכלל), כמו שדייקת הדק היטב, הוראות לאמצעים תיאורגיים בפועל, אולי (ואני מדגיש את המילה אולי) קיים הרעיון הזה פוטנציאלית. פרופ' אידל ותלמידו שהחזיק אחריו יהודה ליבס עשו מזה 'שטייגן' גדול בכך שניסו להוכיח כי הרעיון התיאורגי קיים בדברי רבותינו עוד לפני המאה-12 - עת תיאורגיה זו הגיחה לעולם היהדות (ובכך למעשה ניסו להפריך את הקונצנזוס - כי התיאורגיה לא יכולה הייתה לינק מהיהדות החז"לית הקדומה, אלא ממקורות אקסטרניים לה). הם מתבססים רבות על המדרש הידוע דאיכה: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה...בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלן..". וזה אינו מוכרח כידוע, אבל נניח לזה, ונניח לשיטתם הידועה כשיטת ה"לא נגענו" בדברי חז"ל - הרי אף הם לא העלו על דעתם לומר כי מצינו הוראה בדברי חז"ל גאונים וראשוני ראשונים אשר בבסיסה היא תיאורגית (וזה כולל אפילו כוונה לתפילה) - עד כאמור, למאה ה-12 (ואם אינני טועה, אפילו חכמי הקבלה המאוחרים יותר נרתעו מזה העניין, אם כי לא באופן גורף).

אני בהחלט רואה בתיאורגיה הזו - את מסוכנותה של הקבלה ואת רתיעתי ממנה - שבה לא כל כך מכרעת הכוונה והחשיבה אם הקשר האמוני בין ישראל אליו יתעלה מבוסס על אידאת "דוד או רעיה" או פורנוגרפיה נוסח "Pistis Sophia והמונאד" - אלא מה שאתה עושה בפועל היינו במעשה המצוות ממש - וזו הייתה המהפכה הרעיונית התיאורגית שהחלה (עדיין אני מחזיק בזה למרות ליבס ואידל) במאה ה-12 - שעדיין לא הוגשמה בפועל - אם כי עושה צעדים מדודים לקראתה.