דבר היולדת
בימים האחרונים נפלה בחלקי זכות גדולה להיות במעמד מאד מרגש שלא היה קשור אלי באופן אישי אבל הורשיתי להיכנס למעגל סוד ששמור רק לקרובים מאד בדרך כלל. כל מה שאספר כאן מסופר ברשות מלאה של הנוגעת בדבר וכמובן שפרטים מזהים ונסיבות מסוימות יושמטו מתוך שמירה על פרטיותם וכבודם של הנוגעים בדבר.
ישבתי מול אישה שמסרה תינוק לאימוץ לפני כמה עשרות שנים. על מנת לחסוך את הדיון בשאלת הכרח המסירה לאימוץ אקדים ואומר שפשוט תצטרכו לקחת את המילה שלי שבנסיבות המקרה הזה לא היתה שום אפשרות אחרת למעט מסירה לאימוץ, יחד עם זה העניין נעשה בלב מאד כבד ונגד נטייה פנימית שלא לעשות זאת וגם בניגוד לתכנית שהיתה לפני הלידה שתאפשר את השארתו של התינוק שהשתבשה בנסיבות טרגיות.
במשך יותר משעתיים התארחתי בביתה של אישה מקסימה בפשטות הליכותיה ונוגעת ללב בגילוי הלב שלה. מצויידת בלב ענק וחוש הומור כמנגנון הגנה, סיפרה לי את סיפורה. זו היתה לה הפעם הראשונה שעמדה מול מאומץ בוגר שבאיזה אופן סימל בשבילה את הילד שמסרה לאימוץ לפני כל כך הרבה זמן. הסיפור שלה היה מלא כאב, חרטה, בושה אשמה וכמיהה אינסופית לדבר נורא פשוט כביכול. לראות את הילד שלא ראתה אפילו לשניה ביום שילדה אותו. כמיהה שהזמן שעבר מאז לא נגעה בה ולא שינתה אותה כהוא זה. עד כדי כך שכאשר הילד היה בגיל שהוא אמור להיות בצבא, ישבה בתחנה המרכזית בעיר מגוריה בימי שישי והסתכלה על החיילים החוזרים הביתה בתקווה שאולי הלב יזהה מי מהם כילד שאבד לה.
בשל הקריירה שלי בתחום הביטחון והלחימה בטרור יצא לי לצערי להיות נוכח בכל מיני מצבים הקשורים לאבדן, מהודעה לאח צעיר על אחיו שנהרג, דרך הורים אבלים על בנם שנהרג ועד משפחת היושבות בבתי חולים ליד מיטות ילדיהם הפצועים קשה ומתנדנדים בין תקווה לייאוש. מעולם לא יצא לי לשבת מול הורה של נעדר. עד היום הזה. הסיפור שלה, תחושת האבדן והכאב לצד התקווה הקלושה שמסתמנת בחיוך שלה כל פעם שהיא אומרת את שמו, השם שנתנה לו (שבטוח השתנה כשנמסר) היא כשל הורה שילדו נעדר. הורה שאפילו לא זכאי לאבל כואב על מותו של ילד. הכאב הנורא של חוסר הידיעה מה עלה בגורלו בצד הכמיהה לראות אותו עוד פעם אחת, או במקרה הזה, בפעם הראשונה.
בין שאר הדברים שאמרה לי, אמרה משהו כמו "אני לא מרגישה שיש לי זכות לרצות את מה שהלב שלי רוצה, שאין לי זכות להגיד שהיה לי ילד, שאני אמא או אולי אפילו סבתא היום". ההתנגשות הפנימית בין הכאב החרטה האשמה והבושה לבין הכמיהה הזו שבלב.
החוק היום אינו מאפשר לשירות למען הילד אפילו להעביר מסר ל"ילד" הזה שהיא מחפשת אותו ורוצה לראות אותו. כל שמותר לה הוא להשאיר מכתבים בתיק האימוץ בתקווה שיום אחד הוא יקרא אותם ויבחר ליצור קשר. הפרטים היחידים שיכולים להימסר לה ואכן נמסרו הם שהוא חי ונמצא בארץ.
לפני שעזבתי אמרתי לה את הדברים הבאים "אני מאד מקווה שיום אחד תפגשי אותו. יחד עם זה חשוב לי שתדעי שעם כל זה שיש לו אמא ואבא שגידלו אותו מאז היה תינוק והוא קורא להם אמא ואבא ואוהב אותם וקשור אליהם, עם כל זה שיכול להיות שלעולם לא תדעי מי הוא והיכן הוא, ועם כל זה שיכול להיות שלעולם לא תראי אותו, דעי לך שאת אמא של מישהו בעולם הזה. את אמא שלא יודעת היכן הילד שלה, את אמא שלילד שלה יש אמא אחרת וכנראה אמא טובה, זה לא מוריד כהוא זה מהיותך אמא של מישהו בעולם הזה ואין לאף אחד זכות לומר לך אחרת".
הנסיון שלי בחיים הוכיח לי שוב ושוב שכשיוצאים מההיפותטי והתיאורטי והמוכר והקרוב, נוסעים כמה קילומטרים ויושבים מול אדם אחר, עין לעין, לב ללב, הרבה פעמים משתנה הראייה של הדברים, ההבנה מעמיקה והלב מתחיל לדבר בקול ברור.
בימים האחרונים נפלה בחלקי זכות גדולה להיות במעמד מאד מרגש שלא היה קשור אלי באופן אישי אבל הורשיתי להיכנס למעגל סוד ששמור רק לקרובים מאד בדרך כלל. כל מה שאספר כאן מסופר ברשות מלאה של הנוגעת בדבר וכמובן שפרטים מזהים ונסיבות מסוימות יושמטו מתוך שמירה על פרטיותם וכבודם של הנוגעים בדבר.
ישבתי מול אישה שמסרה תינוק לאימוץ לפני כמה עשרות שנים. על מנת לחסוך את הדיון בשאלת הכרח המסירה לאימוץ אקדים ואומר שפשוט תצטרכו לקחת את המילה שלי שבנסיבות המקרה הזה לא היתה שום אפשרות אחרת למעט מסירה לאימוץ, יחד עם זה העניין נעשה בלב מאד כבד ונגד נטייה פנימית שלא לעשות זאת וגם בניגוד לתכנית שהיתה לפני הלידה שתאפשר את השארתו של התינוק שהשתבשה בנסיבות טרגיות.
במשך יותר משעתיים התארחתי בביתה של אישה מקסימה בפשטות הליכותיה ונוגעת ללב בגילוי הלב שלה. מצויידת בלב ענק וחוש הומור כמנגנון הגנה, סיפרה לי את סיפורה. זו היתה לה הפעם הראשונה שעמדה מול מאומץ בוגר שבאיזה אופן סימל בשבילה את הילד שמסרה לאימוץ לפני כל כך הרבה זמן. הסיפור שלה היה מלא כאב, חרטה, בושה אשמה וכמיהה אינסופית לדבר נורא פשוט כביכול. לראות את הילד שלא ראתה אפילו לשניה ביום שילדה אותו. כמיהה שהזמן שעבר מאז לא נגעה בה ולא שינתה אותה כהוא זה. עד כדי כך שכאשר הילד היה בגיל שהוא אמור להיות בצבא, ישבה בתחנה המרכזית בעיר מגוריה בימי שישי והסתכלה על החיילים החוזרים הביתה בתקווה שאולי הלב יזהה מי מהם כילד שאבד לה.
בשל הקריירה שלי בתחום הביטחון והלחימה בטרור יצא לי לצערי להיות נוכח בכל מיני מצבים הקשורים לאבדן, מהודעה לאח צעיר על אחיו שנהרג, דרך הורים אבלים על בנם שנהרג ועד משפחת היושבות בבתי חולים ליד מיטות ילדיהם הפצועים קשה ומתנדנדים בין תקווה לייאוש. מעולם לא יצא לי לשבת מול הורה של נעדר. עד היום הזה. הסיפור שלה, תחושת האבדן והכאב לצד התקווה הקלושה שמסתמנת בחיוך שלה כל פעם שהיא אומרת את שמו, השם שנתנה לו (שבטוח השתנה כשנמסר) היא כשל הורה שילדו נעדר. הורה שאפילו לא זכאי לאבל כואב על מותו של ילד. הכאב הנורא של חוסר הידיעה מה עלה בגורלו בצד הכמיהה לראות אותו עוד פעם אחת, או במקרה הזה, בפעם הראשונה.
בין שאר הדברים שאמרה לי, אמרה משהו כמו "אני לא מרגישה שיש לי זכות לרצות את מה שהלב שלי רוצה, שאין לי זכות להגיד שהיה לי ילד, שאני אמא או אולי אפילו סבתא היום". ההתנגשות הפנימית בין הכאב החרטה האשמה והבושה לבין הכמיהה הזו שבלב.
החוק היום אינו מאפשר לשירות למען הילד אפילו להעביר מסר ל"ילד" הזה שהיא מחפשת אותו ורוצה לראות אותו. כל שמותר לה הוא להשאיר מכתבים בתיק האימוץ בתקווה שיום אחד הוא יקרא אותם ויבחר ליצור קשר. הפרטים היחידים שיכולים להימסר לה ואכן נמסרו הם שהוא חי ונמצא בארץ.
לפני שעזבתי אמרתי לה את הדברים הבאים "אני מאד מקווה שיום אחד תפגשי אותו. יחד עם זה חשוב לי שתדעי שעם כל זה שיש לו אמא ואבא שגידלו אותו מאז היה תינוק והוא קורא להם אמא ואבא ואוהב אותם וקשור אליהם, עם כל זה שיכול להיות שלעולם לא תדעי מי הוא והיכן הוא, ועם כל זה שיכול להיות שלעולם לא תראי אותו, דעי לך שאת אמא של מישהו בעולם הזה. את אמא שלא יודעת היכן הילד שלה, את אמא שלילד שלה יש אמא אחרת וכנראה אמא טובה, זה לא מוריד כהוא זה מהיותך אמא של מישהו בעולם הזה ואין לאף אחד זכות לומר לך אחרת".
הנסיון שלי בחיים הוכיח לי שוב ושוב שכשיוצאים מההיפותטי והתיאורטי והמוכר והקרוב, נוסעים כמה קילומטרים ויושבים מול אדם אחר, עין לעין, לב ללב, הרבה פעמים משתנה הראייה של הדברים, ההבנה מעמיקה והלב מתחיל לדבר בקול ברור.
