דיון מגורים משותפים

[XמXלה]

דיון

מגורים משותפים

אני פותחת את הדיון הזה בהמשך לכמה פוסטים שהועלו כאן על בעיות שהחלו לצוץ לאחר איחוד כוחות.

חפירת רקע
מאז גירושיי לפני 7 שנים חלמתי על היום בו אני והילדים נחזור להיות משפחה. הרגשתי בזמנו שאם אנחנו לא אבאמא בבית אז זה חצי משפחה ותמיד שאפתי להגיע לשם בחזרה. טו מייק לונג סטורי שורט: רציתי את ה- happily ever after...

אז אחרי לא מעט חיפושים הוא בסוף הגיע

ואני אחרי כמה חודשים כבר רציתי שנגור ביחד ונהיה משפחה אחת ואיזה יופי אנחנו מסתדרים כולם. רק שתבינו... אנחנו חתיכת גדוד, אני הוא והילדים שלי ושלו זה יוצא 8

לפני כמה חודשים שזה יצא קצת פחות משנת זוגיות מאוד אינטנסיבית, החלטנו (זאת אומרת הוא הסכים כי אני רציתי מזמן

) לאחד כוחות. לא היתה מאושרת ממני בעולם!!! התחלנו לחפש בתים ומצאנו בית ענק שמתאים לפרטיות של כולם (הוא צריך גם משרד כי הוא עובד בבית) והתאים לנו מבחינת תקציב וכו'.
יום לפני חתימת החוזה הוא חטף רגליים קרות. אני קיבלתי את זה נורא קשה, בכיתי המון. לקח לי כמה ימים, התאוששתי וחזרנו לשגרה.
כיום אני כ"כ כ"כ שמחה שהוא היה המבוגר האחראי וראה מה שאני בחסות הפנטזיות שלי לא ראיתי, זה היה כ"כ מוקדם מידי.
בזמן שעבר מאז חווינו כל מיני דברים בזוגיות ובין הילדים שלא צצו לפני ההחלטה על המגורים ואני יודעת שאם זה היה קורה כאשר היינו גרים ביחד הקשר היה נגמר בוודאות. במשפחה שהיא לא מורכבת לא קל אז על אחת כמה וכמה במורכבת.
היום אין לנו בעיות של למה הילד שלך עשה כך או למה הוא מרשה לילד שלו לעשות אחרת. כל אחד בבית שלו, עם החוקים שלו, מבלים מקסימום זמן ביחד עם הילדים ולחוד וטוב לנו.

אז למה החפירה? כי ככל שעובר הזמן אני מגלה שלא נראה לי כל הקונספט הזה של לגור ביחד ואני קצת בשוק מהגילוי הזה. הרי כל השנים חלמתי לגור עם גבר חלומותיי (והוא באמת גבר חלומותיי

) ופתאום הרעיון שאני אצטרך "לחשבן" לעוד מישהו בבית מטרידה אותי. אני חיה לא מעט שנים לבד עם הילדים, חיה את חיי ומנהלת את הבית כפי שנראה לי לנכון לטוב ולרע ואנחנו רגילים לסגנון חיים מסוים ואני לא בטוחה שאני רוצה לשנות את זה.
ואז נתקלתי בכתבה הזו מתוך אתר NRG והגעתי למסקנה שזה קונספט מנצח בתנאי שלא רוצים ילדים משותפים כמובן.
אני רק לא מבינה למה הם היו צריכים להתחתן ולמה הם מנהלים חשבון בנק משותף.

אז... מה אתם אומרים?

 

[מרוניה]

מסכימה איתך. (עוד לא קראתי את הקישור.)

עם זאת, אני מוכרחה להודות שעמוק בלבי עדיין קיים החלום של החיים המשותפים. אבל אני בהחלט מבינה שייתכן שזה חלום בלבד, ועדיף לי לחיות בבית משלי ולעסוק ב"קשרי חוץ" בלבד.

 

[1Shir]

אני אמנם לא אמא אבל אני מזדהה עם הנושא

אני מניחה שהיום כאשר החיים נהיו יותר מורכבים ואינדיבידואליסטים, זאת התלבטות שעוברת להרבה רווקים בראש

מצד אחד כפי שכתבת החלום הזה האידיאלי של מגורים משותפים לגמרי.
מצד שני יש צורך בפינה שהיא אישית שלי, זה קטע של שליטה, העולם היום מורכב וזה משרת צורך של סדר בבלאגן.
כרגע לא רואה את עצמי משליכה לגמרי מקום מפלט שלי, אבל אולי זה עניין של הרגל, אני כבר המון זמן לבד.
זוגות בד"כ פותרים את זה ע"י טריטוריות שונות בבית שכל אחד מתמקם בהן, זה גם סוג של מענה לעניין.
אם הייתי צריכה כרגע לחתום על תנאים

הייתי רוצה שנהיה רוב הזמן יחד, אבל המקום שלי עדיין יהיה שלי לכל מקרה ורצון שלא יהיה, שלא תהיה תלות מוחלטת ושיישמר לי מקום משל עצמי בתור רשת ביטחון יציבה.
דווקא בניגוד אליך, מעדיפה שזה לא יהיה שכן לבניין/רחוב, עדיף כמה רחובות ליד, כי אם הוא יכול לקפוץ אליי בנעלי בית, זה בעצם אותו דבר בדיוק כמו מגורים משותפים... גבולות פרוצים מדי במידה ויהיו מצבים שארגיש שצריכה זמן לעצמי בלבד, הכיף של להיות בשקט עם עצמי. איך אפשר לוותר על זה???

כל הקטע הוא שכן יהיה צריך להודיע מראש שנפגשים, שתהיה שליטה. לגבי להתלבש ולהתאפר, אני גם ככה לא מי יודע מה עושה את זה, אבל בינינו, כן, לא יזיק שאעיף מבט במראה לפני שבן הזוג פוגש אותי, להזיז איזו קווצת שיער סוררת...

אולי אני מעדיפה לילה של זלילת ממתקים עד אפס מקום דווקא כאשר הוא לא בסביבה... טוב, יצאתי מאוד

וגם מאוד עם-יותר-מדי-אישיוז-לא-פתורים-צריכה-להתבגר-דחוף, אבל יאללה שלחתי

 

[מרוניה]

בעיני, כל הקטע בבן-זוג זה שהוא בן-משפחה.

וכמו שבני משפחתי האחרים (הורי, ילדי, אחי וכדומה) רואים אותי בלי איפור ויודעים שאני אוהבת לזלול, כך גם צריך להיות בן-זוגי. הבעיה היא לא ההסתרה ממנו. ובאמת, אם יש משהו שאני אוהבת, זה להיות עם מישהו בבית, בשיגרה, בנעלי בית. אני לא מחפשת יציאות החוצה.
ומצד שני, אני כן בעד שלכל אחד יהיה מרחב אישי שלו, בדיוק כמו שלכל ילד יש את החדר שלו (כאשר המצב הכלכלי מאפשר זאת). ובמרחב האישי הזה הוא לא צריך להתחשב באף אחד ולא צריך לעשות חשבון לאף אחד.
כך שלדעתי, גם כששני אנשים הם זוג יונים מהדור הישן, עדיף שלכל אחד יהיה לפחות גם חדר אחד משלו. אבל על אחת כמה וכמה כשבאים לפרק ב', וכל אחד עם הילדים שלו ועם ההרגלים שלו, נראה לי מיותר שכל צד ינסה להיכנס בכוח לנעליים של השני, שבוודאי ילחצו עליו.

 

[1Shir]

אפשר להמשיך להתייעץ?

יש לי שלל סיטואציות שבהן אני מעדיפה שאף אחד לא יראה אותי

כולל המשפחה, שאני דווקא מאוד פתוחה איתם יחסית.
כנראה הבעיה(?) אצלי, אני אולי לא נורמטיבית בקטע הזה ואכן יש אצלי מימד של "הסתרה", שליטה וכו' שאולי דורש טיפול.

בטח שזה נחמד להיות בבית בכיף עם בן זוג, אבל אולי מדי פעם עדיף לגוון ולהיות קצת לבד... לא בהכרח כדי לזלול

אלא בשביל הנפש.

מה ההבדל בעיניך בין "מרחב אישי שבו לא צריך להתחשב באף אחד ולא צריך לעשות חשבון לאף אחד" לבין מצב שבו כל אחד מחזיק בית משלו אבל רוב הזמן נמצאים ביחד?

 

[מרוניה]

אני מנסה להבין את השאלה.

את שואלת מה ההבדל לדעתי בין לגור בבית אחד ושלכל אחד יהיה חדר משלו, לבין מגורים בבתים נפרדים?
אני חושבת שמגורים בבית אחד מתאימים באמת לשני אנשים שמסתדרים ממש מצוין (בפרק א' או אחרי שהילדים כבר יצאו מהבית), והם בסך הכול מאוד מסכימים ברוב רובדי החיים (ניהול כלכלי, סדר וניקיון וכדומה) ובכל זאת יש גם לכל אחד חדר משלו, שבו הוא עוסק בענייניו האישיים ויכול קצת לנוח עם עצמו או לדבר בטלפון בפרטיות או כל דבר דומה.
לעומת זאת, מגורים בשני בתים מאפשרים גם לגדל ילדים מקשרים קודמים בלי חיכוכים מיותרים עם בן/בת זוג חדש/ה (אם יש מחלוקות בתחום הזה). והם טובים גם לשני אנשים שאוהבים מאוד אחד את השני אבל לא רוצים להיכנס לעימותים על אורחות חיים נבדלים (סדר וניקיון, אחד אוהב יותר לארח והשני לא, או כל הבדל אחר).
זה עניין של בחירה בסופו של דבר, כשכל אחד צריך לבחור את המתכון שטוב לו.

 

[XמXלה]

הטבת לנסח

החצי צריך שקט כי הוא גם עובד מהבית ובכלל הוא אדם שלא אוהב יותר מידי בלאגן מסביבו במשך היום.
לי יש 4 מתבגרים ואצלנו יש רעש, של צחוקים ומריבות וגם אני לא ממש מהלוחשות

 

[מרוניה]

באמת נשמע שהחלטתם בשכל.

אני אוהבת שיש סביבי חיים שקטים כשאני עובדת, אבל אצלנו באמת מאוד שקט בבית, גם כשהילדים שלי נמצאים. (אם רוצים לשמוע מוזיקה ומחשב - שומעים באוזניות.) וכשהילדים שלי יצאו מהבית, אולי אמצא לי בן-זוג שגם אוהב להיות בשקט בבית, אולי אפילו שעובד בבית. זה יכול להיות נחמד.

 

[מרוניה]

טוב, אחרי שקראתי את הקישור -

אני חושבת שלי היה מתאים יותר מגורים משותפים בשכנות של ממש, כך שלא צריך לקבוע דייט, אלא להיכנס ולצאת מהבתים בצורה חופשית. אפילו דלת משותפת, פנימית, שאפשר לפתוח ולסגור. גם להיות יחד וגם לחוד. וכשברור שכל אחד "מנהל" את הצד שלו, את הדירה שלו, את הילדים שלו. ובכל זאת המפגשים הם "בנעלי בית" ולא "להתלבש ולהתאפר", כפי שהיא סיפרה. זה לא מתאים לי.
לגבי שאלתך על חשבונות משותפים - אני לא יודעת למה הם הגיעו לכך בדיוק, הם לא הסבירו את היתרונות והחסרונות. אז קשה לי להתייחס.

 

[XמXלה]

אמנם לא ציינתי את זה אבל קלעת בדיוק

בנושא המגורים. דלת מול דלת או דו משפחתי. לגמרי בנעלי בית.

 

[מרוניה]

אגב, לזוג בכתבה יש ילד משותף,

והם לא מתארים מה קורה לגבי זה. חבל.

 

[XמXלה]

הילד המשותף שלהם

עשיתי גוגל ומצאתי שהיה דיון על בכתבה בזמנו והוא הגיב הזו הלשון:
"הכתבה לא באמת נגעה בנקודה הזאת, ואני רוצה להבהיר שגידול התינוק לא "נופל" רק על ליה. אני נמצא שם הרבה מאד מאז שהוא נולד,
מאכיל, רוחץ וכד', זאת לא עזרה אלא שותפות מלאה. קנינו מיטת תינוק גם לבית שלי ובקרוב מאד אוכל להלין אותו אצלי לבד.
כאשר ילדי הבכור אצלי, אמו נהנית מערבים וסופ"שים חופשיים, והוא נהנה מזמן איכות אחד על אחד עם אבא שלו.
באופן אירוני, זמן איכות זה מתאפשר לילד רק לאחר שהוריו מתגרשים.
כך גם עם ילדינו המשותף - רק שבמקרה הזה הוריו אינם גרושים, אלא נשואים"
ערן

 

[מרוניה]

מעניין. תודה.

 

[kisslali]

גם אני חשבתי כמוכן

חייתי לבד עם הילדים כמה שנים טובות והכל היה טוב, אולי קצת טוב מדי. בשנים הראשונות זה לא הרגיש לי משפחה, אבל בהמשך מצאתי פתרונות יצירתיים ונהיה לי נורא כיף ככה עד שקלטתי שאני בעצם מהווה דוגמא ל'דור הבא'. רציתי ש'המובן מאיליו' של הילדים יהיה משפחה של שני הורים, רציתי שהילדים יקבלו את מה שאני קיבלתי בילדותי והחלטתי שהמחיר יהיה שווה את הויתורים.

היום, אחרי 12 שנים אני בכלל בטוחה שצדקתי: הוויתורים, המתחים בבית, הריבים מסביב למי יחנך, הדוגמא של הזוגיות שהם ראו וחוו , לא הניבה את התוצאה שרצית (ככה נראה לי).

אני עדיין מאמינה שרצוי ועדיף לגדל ילדים במשפחה עם זוג הורים, אני כבר לא לגמרי בטוחה שעדיף לגדל ילדים עם בן זוג שאינו הורהב ביולגי מאשר לגדל אותם לבד.

חשוב לי להבהיר שאני עדיין שלמה עם הזוגיות שלי, למרות שהזוגיות בהחלט מאתגרת, אני רק אומרת שהילדים, גם אם לא נפגעו, לא בהכרח הרוויחו מהזוגיות.

ללי

 

[מרוניה]

לי אין בעיה שהילדים שלי יראו מודל של הורה אחד

לנוכח כל מה שקורה מסביב, אני ממש לא רואה את זה כמודל פגום, אני חושבת שלפעמים זה פי אלף יותר טוב, וממש לא יפריע לי אם הם יחליטו להיות הורים יחידנים. להפך, אם הם יביאו ילדים לתוך זוגיות, אני אחשוש כל הזמן ממשבר אפשרי, מגירושים מכוערים, ממלחמה על הילדים ו/או על רכוש, וכדומה.

 

[צלילי מיתר]

גם לי לקח זמן להבין שבמורכבות של פרק ב

של שתי משפחות שמתאחדות יחד לצורך מגורים - אין מה למהר בכלל ואני אפילו רואה את היתרונות שיש למגורים ניפרדים.אולי יום אחד דעתי תשתנה אבל כרגע זה מאוד נוח לכולנו ומתאים לכולנו.

לא קראתי את הכתבה.

 

[mother cat]

טוב, אני לא בדיוק באותה סיטואציה....

אין לי ילדים ,משלי" מלפני הנישואין, ודי בטבעיות קרה שעברתי לגור עם בעלי וילדיו, והיום התווסף גם החתלתול המשותף.

אני מודה שמה שקראתי בכתבה קוסם לי. אני בן אדם שמאד צריך את הפרטיות שלו ואת השקט שלו, ובעלי גם מקניט אותי שאני רכושנית - לא אוהבת שמתעסקים ב"חפצים" שלי. אנחנו גרים היום בבית ענק, ואיכשהו כשאני חושבת על זה, אני היחידה שאין לה פינה שהיא רק שלה... לכל ילד יש חדר משלו, בנוסף יש חדר טלוויזיה (שרק הבת של בעלי משתמשת בו כרגע כי לבן יש טלוויזיה בחדר והחתלתול עוד לא משוחרר לבד לראות טלוויזיה). לבעלי יש מין מחסן כזה במקלט של כל כלי העבודה שלו. יש לנו חדר שהיה אמור להיות חדר עבודה משותף, אבל איכשהו הוא התמלא בג'אנק של בעלי, וממילא כשאני עובדת מהבית אני יושבת על המיטה עם הלפטופ על הברכיים... וכמובן שחדר השינה שלנו משותף. בקיצור - לכולם יש ורק לי אין

לא בדיוק יודעת איך, אבל אולי אני צריכה לשנות את זה איכשהו....

בקיצור, הרעיון של לגור בשכנות נראה לי קוסם בהרבה אזפקטים. אבל לא הבנתי מה קורה עם הילדים המשותפים - אצל מי ישן התינוק? אם הוא רק אצלי, אז רק אני קמה בלילות??? ואם הוא אצלו, אני אתגעגע....

בקיצור, רעיון מעניין. לא רלוונטי בשבילינו, אבל מעורר מחשבה ובהחלט מדרבן אותי לחפש דרך לפנות פינה לעצמי. אגב לא רק פיסית - אני חושבת שאני צריכה גם זמן לעצמי... משהו שאני אעשה בשבילי - לא בשביל העבודה, לא בשביל הילדים....

 

[מרוניה]

אכן, אני בעד שתעשי לך חדר משלך.

ולא רק כי וירג'יניה וולף אמרה...

ובכלל, לעבוד עם מחשב נייד על המיטה - נראה לי שאת תגמרי לעצמך את הגב והזרועות. לא נשמע בריא.
ולדעתי את לא רכושנית אלא את בן-אדם נורמלי. כל בן-אדם נורמלי צריך חפצים משלו ופינה משלו. ומי שמנסה לדכא את זה בעצמו - בסופו של דבר זה יוצא בצורה שלילית אחרת, בצורת דיכוי של אחרים ושתלטנות. תאמיני לי שאני מכירה את זה מקרוב. שום דבר טוב לא יוצא מזה שבן-אדם מוותר על עצמו יותר מדי...

 

[mother cat]

כן, השאלה היא מה אעשה בחדר משלי?

האמת - מאד נוח לי לעבוד על המיטה.... יש לי הר של כריות מאחורי, טלוויזיה לרגעי שעמום, ולעיתים קרובות כשאני עובדת מהבית זה בעיקר כשאני חולה אז אני ממילא במיטה.... אש בלילות כשאני משלימה איזה מטלה, או בודקת מה קורה פה בפורום. פשוט יהיה לי פחות נוח לשבת ליד שולחן הכתיבה שלי בחדר עבודה.

יש לי איזה "חלומון" קטן ללמוד לתפור כמו שצריך - בפורים שעבר תפרתי לחתלתול תחפושת של טרופותי שיצאה ממש מוצלחת ומאד נהניתי מהתהליך, אז התחלתי לחשוב על ללמוד לתפור, ואז אצטרך מכונת תפירה ו"חדר תפירה" משלי... אבל כאמור- לני זה אני צריכה זמן ללמוד לתפור....

מה שכן, גיליתי בשנים האחרונות שאני ישנה יותר טוב לבד. כשבעלי עסוק עד מאוחר ואני הולכת לישון לבד בחדר אני נרדמת הרבה יותר טוב מאשר כשהוא מסתובב לי בחדר (או במיטה). אבל לא נראה לי שהוא יוכל לחיות עם הקונספט של חדרי שינה נפרדים.

 

[מרוניה]

אני בעד חדרי שינה נפרדים,

כשכמובן אפשר להתארח זה אצל זה באופן חופשי. אבל יש גם את האפשרות לישון לבד.
ומה תעשי בחדר משלך? תשימי שם גם מיטה, שעליה תעבדי כמו שאת מתארת עכשיו (אם זה מה שנוח לך), אבל זה יהיה החדר שלך. ותסדרי לך שולחן ומכונת תפירה, ותוכלי להתחיל לתפור. זה לא תורה מסיני. לא צריך לעשות תואר ראשון בתפירה. לומדים תוך כדי עשייה. לומדים להפעיל את המכונה, ואז עושים ניסויים, ובטח יש המון הסברים ברשת, כולל סרטי הדגמה.
ואם אנחנו כבר במסגרת שיפוצים, אולי נוכל להתחיל לקרוא לבן שלך "הבן שלך" ולא "חתלתול"...?

אני מתה על חתולים, ויש לי שני חתולים בבית, אבל נראה לי שאצלך לא באמת מדובר בחתלתול...