דיון מגורים משותפים

[XמXלה]

אוי חברה שלי קוראת לבנות שלה ככה

זה לא שהיא קוראת לה ככה אבל היא תמיד משלבת את זה במשפט: ״מיכלי בואי להתלבש אמא״ קשה לי להסביר את זה בלי הטונציה אבל זה כאילו שם חיבה וזה די מוזר

 

[מרוניה]

זה כמו "מותק". וזה אכן נשמע לי מוזר.

 

[אדמiנית]

אני לא יכולה לסבול את זה

 

[זהב טה ו ר]

לא נראה לי שלליהיא לפיד הזיק

שהיא מכונה "זוגתי שתחיה" ולפעמים רק "שתחיה" בטור שכותב בעלה זה שנים רבות,
וככל הנראה זה גם לא מעיד על הזוגיות שלהם כהוא זה...

יאיר (כי הוא בטח קורא פה, גם הוא במשפחה מורכבת) -
יש לך מכשול נפשי?

 

[מרוניה]

מה זאת אומרת "הזיק"?

ראשית, אני לא עוקבת אחרי הכתיבה של לפיד, ולכן אין לי דעה על כך. אבל באופן תיאורטי, אם מישהו בעקביות לא מסוגל להגיד בן/בת זוגי אלא ממציא לו כל מיני כינויים (גם מחוץ לפורומים), אני חושבת שגם זה איזשהו "שטיח" שמסתיר משהו. מה בדיוק? שוב, אי אפשר להגדיר את זה במילים. וגם תלוי כמובן בסוג הכינוי.
עכשיו, בנושא של בן/בת זוג עוד יש איזושהי הצדקה, כי פעם היה מקובל לומר אשתי/בעלי, ועכשיו יש דרישה (מוצדקת בעיני) לשינוי המינוח, אז אנשים מנסים כל מיני חלופות. אבל כשמדובר בילדים - למה לכל הרוחות לקרוא לילד/ה נסיכ/ה? מאיפה באה המחשבה הזאת בכלל שהילד שלי הוא נסיך? אני מסכימה עם "אימא'לה", גם בי עוברת צמרמורת מהכינויים האלה.

 

[mother cat]

יהיה צבוע מבחינתי להסכים אתכן לגבי "נסיכה"?

או נסיך, או דברים דומים?

אגב את ה"אמאל'ה" ו"אבאל'ה" אני פשוט לא מבינה. מבחינה שפתית - לא מבינה מה זה אומר כשקוראים ככה לילד...

 

[מרוניה]

לא צבוע!

ולגבי אימא'לה/אבא'לה -

נראה לי שזה כמו מאמי, ולפיכך כמו מותק. אני גם לא בדיוק קולטת את זה. אולי זה בא משפה מסוימת שלא מוכרת לי. אני לא יודעת לאיזו עדה זה אופייני.

 

[mother cat]

אבל באנגלית לא יגידו "מאמי" במשמעות של מותק..

אז למה בעברית "אמאל'ה" זה מותק? תמוהה, תמוהה.... אבל אני בלונדינית אז בואו נניח שבגלל זה אני לא מבינה...

 

[מרוניה]

כן, אבל בעברית כן אומרים "מאמי" כ-מותק.

אבל האמת, שאומרים את זה גם לגבר - "מאמא'לה" או "מאמי".
אבל מאיפה בא הנוסח המלא - אני באמת לא יודעת.

 

[XמXלה]

הכינויים לרוב הם למען הכתיבה בפורום

כאן אני קוראת לבן זוגי החצי ולקטן ג'וניור מטעמי נוחות. אני לא משתמשת בכינויים הללו בשום מקום אחר מלבד בפורומים. בעיני זה סוג של מילות חיבה ואין לזה שום משמעות אחרת.
לא נראה לי שיאיר לפיד מתכוון למשהו אחר מלבד כינוי חיבה ואני אפילו חושבת שהכינוי שהוא בחר חביב ביותר

לא לכל דבר חייב להיות משמעות עמוקה

 

[עקשנית25]

אני רואה בזה הגיוני וגם לא

הגיוני כי:
1. אני מאמינה בשיתוף כלכלי מלא עם בן זוג. אין שלי ושלך ואין התחשבנויות.
כל מה ששלי שלו וכל מה ששלו שלי. לקח לי זמן בהתחלה לסמוך על זה,
אבל עם השנים הבנתי שזה הכרחי לזוגיות. לא נמנע ממני כלום וגם לא ממנו על אף שאין לי ילדים ולו יש.
לא מצליחה להבין בכלל מה קורה בזוגיות שהכלכלה נפרדת. הרי אם חס וחלילה אחד הצדדים שמרוויח פחות יש לו בלת"מ סוג רופא שיניים או מחלה, מה הוא צריך להתמודד בכוחות עצמו? או בכלל לחיות ברמת חיים שונה מבן הזוג? מועד לפורענות.

2. להתחתן כדי שיהיה אפילו ברור בתוך הזוגיות שיש כאן מחוייבות אמיתית זה טוב. יש כאלה שזקוקים לאמירה הזו וזה נותן ביטחון ומשמעות.

לא הגיוני:

1. לא מבינה איך מגדלים ילד משותף כמוהם בבתים נפרדים, נשמע לי הזוי, מבלבל אבל סה"כ אפשרי. אבל לעצמי לא הייתי רוצה כזה מצב.

2. היה לי מעבר קשה אפילו כרווקה לעבור מלבד לזוג. מה זה מאבק עיקש. עם עצמי בעיקר. רציתי שקט, רציתי פינה משלי, ואכן קיבלתי.
עם הזמן הכל השתנה, וקשה לי לילה אחד בלעדיו
מה שכן החדר שלנו מחוץ לתחום עבור הילדים. אין כניסה, כמובן הם נכנסים אבל כדי לקרוא לנו או משו אבל בטח לא לחטט.

3. מאוד קשה לי שנוגעים לי בדברים, אז לפעמים אני נאלצת לוותר ולנסות לפתוח את רוחב הלב שלי, זה לא קל אבל גם חוקקתי חוקים מאיפה לוקחים כל דבר, לכל אחד יש חלק בארון וכל מיני, בייחוד שאני שומרת כשרות והם לא אבל בבית שומרים כשרות. זה קשה ללמד ילדים שמעולם לא עשו זאת אבל הם נכונים לרוב.

אני מאמינה באופן עקרוני שהצמיחה שלנו כזוג ואני עברתי לקצה העולם מבחינתי בשבילו, היה מתוך האינספור שעות יחד. יש תקשורת טובה ככה שאם בא לי להיות לבד אז אין בעיה ואת הפרטיות שלי אני מצליחה למצוא.

והביחד שגדל היום, לא הייתי מוותרת עליו מה גם שאנחנו מדברים על ילד משותף קשה לו המחשבה לסבול שוב שיהיה רחוק ממנו.

 

[XמXלה]

אני מסכימה איתך לגמרי

ובגלל זה סייגתי את נושא הילדים המשותפים.
אין מצב שיש לי ילד משותף עם הזוגי שלי וכל אחד בבית משלו.
אני לא חושבת (כמו אלו בכתבה) שזו הדרך הכי טובה בשבילי כי מפריע לי היעדר המרחב או זמן פרטי משלי, מצידי אני רוצה אותי צמוד לי לווריד כל היום וכל הלילה

. אם לא היו לי ילדים שגרים איתי בבית אני לא חושבת שהייתי שוקלת את זה כלל וכלל וגם אין לי בעיה לגור עם הילדים שלו. אבל כשזה גם הילדים שלי אני יודעת שזה יהיה קשה מידי. ילדים שלי ועוד גבר שהוא לא הביולוגי שלהם וגם הילדים שלו שנמצאים אצלו המון.
אני אוהבת אותו ואת ילדיו והילדים שלי מתים עליו וכולם סבבה עם כולם אבל ברור לי שברגע שכל הסלט הזה יהיה בתוך קערה אחת יהיו בעיות שאין לנו כרגע ולא בטוח שדחוף לי להתמודד עם זה אם בכלל.
מבחינה כלכלית אני מאמינה שאם הוא במצב טוב ואני חלילה אזדקק לעזרה אז הוא יעזור ולהיפך. אבל כל עוד כל אחד מנהל את משק הבית שלו האחריות הכלכלית היא שלו לטוב ולרע.
אני יכולה לתת לך דוגמא קטנה. הבן שלי בן 18 ויש לו עוד כמה חודשים טובים לגיוס ובינתיים הוא עובד ומרוויח לא רע לגילו. החצי טוען שמכיוון שמצבי הכלכלי קצת לחוץ אז הבן יכול לעזור קצת וגם בקטע של חינוך. זה לא רלוונטי כרגע אם נכון לעשות את זה או לא אבל כל עוד הבית שלי וב'ניהולי' הבלעדי זה עניין שלי והחצי יכול רק לייעץ, אם היינו גרים ביחד זה היה הופך לאישיו. אגב, אני מכירה מאוד מאוד מקרוב זוג שאחד הגורמים לגירושין שלהם היה סירובה של האם לקחת מהבן בן ה- 25 כסף כהשתתפות בכלכלת הבית כי הם לא באמת היו צריכים את זה אלא רק כי לבעל זה היה עניין עקרוני...
לסיכום, כמו שזה נראה לי אני אעבור לגור עם מישהו רק אחרי שהילדים שלי יעזבו את הבית או לפחות שלושת הגדולים.

 

[מרוניה]

לא תמיד שיתוף כלכלי מלא תורם לזוגיות.

לדוגמה, אם אחד בזבזן והשני מאוד קפדן בהוצאות - זה מקור לסכסוכים קשים. לכן לפעמים עדיף אפילו להחזיק שלושה חשבונות - אחד משותף ועוד שניים פרטיים.

ולגבי ילד משותף בבתים נפרדים - המוני אנשים עושים זאת כיום בתוקף גירושיהם. רבים נוספים עושים זאת במסגרת הסכמי הורות משותפת (בלי זוגיות). נראה לי הגיוני שאפשר לעשות זאת גם במסגרת נישואים בבתים נפרדים.

בכל מקרה, גם בזוגיות פרק א' - חשוב בעיני שלכל אחד תהיה פינה פרטית שלו בבית. זה לא סותר שינה משותפת, שיכולה להתקיים באחד החדרים או כל פעם בחדר אחר או בחדר שלישי משותף (תלוי ביכולת הכלכלית, כמובן). אבל כל הורה בימינו - מגיע לו גם חדר משלו, בדיוק כפי שיש לילדיו. (לדעתי, כמובן.)
ובזוגיות פרק ב', כשכל אחד בא עם ילדיו, כבר עדיף בעיני יחידות דיור נפרדות אך סמוכות.

 

[רפסודיה]

שיתוף כלכלי מלא בפרק א' אך לא בפרק ב'

פרק ב' הוא מצב כל כך מורכב שלא ריאלי וגם פתח לבעיות שניתן למנוע באמצעות שמירה על נפרדות. את רמת ההפרדה כמובן יש להתאים למצב הספציפי.
במיוחד כאשר מעורבים שם ילדים מצד אחד או משני הצדדים.
זה לפי דעתי.

 

[XמXלה]

גם דעתי

 

[צלילי מיתר]

מסכימה איתך .

 

[עקשנית25]

עושים אותו קשה מכפי שהוא

 

[עקשנית25]

ההסבר:

כשרוצים לחיות עם מישו באמת, לא בשלבי ההתחלה,
אז פשוט זה מה יש, זה מה יש לו כלכלית ואין מה לעשות.

כל אחד עושה את המקסימום בשביל השני ורמת החיים אחידה

כמה צרות בזוגיות עושה כסף, כמה התחשבנויות, כמה פערים עלול ליצור
פירוד כלכלי.

אם חס וחלילה צד אחד מפוטר אז מה? אז השני עושה לו טובה שתומך בו? מה זה הלוואה? איזה מן זוגיות זאת?

לי זה לא ברור. אצלי איחוד כלכלי זה חלק מהסיפור, גם אם זה פרק ב' שלו.

 

[מרוניה]

לא מדובר על פערים כלכליים.

הרי יש חשבון משותף, וממנו משלמים את כל צורכי היומיום, שיכולים לכלול גם את כל הצרכים הרפואיים, לדוגמה. וזה לא משנה איך מסכימים למלא את החשבון הזה - חצי חצי, או שליש ושני שליש, או באופן משתנה, או כל דבר אחר.
אבל מעבר לכך יכול להיות לכל אחד חשבון פרטי, שבו הוא עושה כאוות נפשו, בלי דין וחשבון לאף אחד. אני חושבת שזה נחוץ במיוחד כשיש ילדים מקשרים קודמים. לדוגמה, אני לא הייתי רוצה לקבוע לבן-זוגי כמה הוא ייתן לילדיו ובאיזו צורה. בשביל זה יש לו את הכסף שלו, מהשתכרות שוטפת או מחסכונות, וזה לא ענייני. כל עוד ההתנהלות השוטפת שלנו תקינה, וכל עוד הוא לא עתיד ליפול עלי לעול בכך, שייתן לילדים שלו מה שהוא רוצה. לעומת זאת, אם זה היה מכספי - יש פה בעיה.

 

[עקשנית25]

זו בדיוק הבעיה

מה זה ייפול עלייך עול? הוא בן זוג עד לצרה? עד שיצטרך עזרה?

ומה יקרה כשאת "תפלי עליו כעול" אז הוא יגיד עד כאן סליחה...

אני נותנת "מכספי" לרווחת הילדים שלו מפני שזו רווחתי שלי.
אני יודעת בוודאות שאם אפוטר ולא יהיה לי מה להכניס, הוא יתמוך עד אין קץ.

אם כל אחד עושה כאוות נפשו, אז יש פער. אם אחד יכול לצאת לבלות נופשים קניות והשני לא אז יש פער.