רק כדי שנבין אחד את השני:
אני מדבר על מצב בו האופציות הן: א. שרון שר חוץ/ביטחון ב. שרון הולך הביתה, "קדימה" מצטרפת לעבודה/ליכוד ג. יש עוד בחירות אתה כתבת בהתחלת השרשור שבמצב כזה אתה מהמר על ג' (כלומר לב' בכלל לא התייחסת כאופציה, אבל לא משנה). אני אומר שג' הכי פחות סביר, כי כל האנשים עם הביצים שהלכו עם שרון למהלך המפחיד הזה וכבר ייכנסו לכנסת, לא יעזו לסכן את עצמם שוב, במערכת-בחירות נוספת, כשהמפלגה שלהם תיתפס לאחראית לבחירות הנוספות האלה (שהן, כאמור, אסון כלכלי למדינה). אגב, אני רוצה לספר לך (וסליחה אם אתה כבר יודע) מה קרה בפעם האחרונה שבה ראש ממשלה (אז לשעבר) הלך עם "מפץ פוליטי" נגד המפלגה שלו: אחרי שרפ"י בראשות בן-גוריון קיבלה עשרה מנדטים, הם הלכו לאופוזיציה. אבל בשנים שאח"כ השותפים של בן-גוריון פרס דיין ושות' התקרבו לאט-לאט למפא"י, וב1968 יצרו איתה את האיחוד שנקרא "מפלגת העבודה". בן-גוריון נשאר בודד. עכשיו, בן-גוריון היה בשביל פרס ודיין דמות ענקית ומיתולוגית, מקים המדינה; שרון, בשביל אולמרט וליבני ושטרית, הוא לא דמות ענקית (מוותר על בדיחת שמנים ברורה מאליה). קשה לי להאמין שהם יילכו איתו לעוד בחירות רק כי האגו שלו לא מאפשר לו להיות שר בכיר.