שפנפנת קיבוץ
New member
האם אני הרעה פה?
צריכה את עצתכם. עצוב לי, חבל לי וכבר בכלל לא בטוחה אם הגבולות שהחלטתי לשים שווים את כל עוגמת הנפש. הסיפור הוא כזה: גרושתו של בן זוגי החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט בחו"ל. לפני כחודשיים היא הודיעה שהיא נוסעת למקום בו תעשה את הדוקטורט לשבועיים, לצרוך רישום או מה שזה לא יהיה, והחליטה שהילדים שלהם ישארו אצלנו. מבחינתו זה בסדר וזה גם מה שהוא אמר לה. עכשיו, גם אני עושה דוקטורט ונמצאת בשלבי סיום. הנוכחות של עוד שני ילדים בבית (חוץ מהפרטי שלי והמשותפת של שנינו) למשך שבועיים שלמים מלווה כמובן בהוצאה של אנרגיות, כספים וזמן. דיברתי על כך עם בן זוגי והבהרתי לו שלדעתי יש כאן כמה בעיות: 1. גרושתו קובעת לנו עובדות ותאריכים בלי להתייעץ אם אנחנו בכלל פנויים באותם שבועיים, 2. הוא סוגר עם גרושתו דברים שמשפיעים לי על סדר היום בלי להתייעץ אתי, 3. הנוכחות של עוד שני ילדים למשך שבועיים, בעיקר בתקופה הזו, תכביד עלי מאוד. באותה שיחה הגענו להסכם שהילדים ישנו אצלנו שלושה לילות בשבוע כולל סופי שבוע, ובשאר הזמן הוא מתחייב לסדר להם סידור אחר.
ביומיים האחרונים שמתי לב שבן זוגי קצת מחמיץ לי פנים, ושאלתי אותו אם יש בעיה. הוא ביקש לדבר וכשישבנו אמר לי שהוא מרגיש שדרכי ההתנהלות שלי מטרתן לעשות דווקא לגרושתו. הבנתי שיש פה בעיה מעבר, ושאלתי אותו למה הוא חושב ככה. מפה לשם התברר שהוא לא מצליח למצוא סידור לילדים על פי ההסכם שעשה אתי (רצה לגייס את אחותו, את הוריו והשד יודע מי עוד). השיחה התנהלה על טונים גבוהים, הוא מתוסכל שלא מצליח לעמוד בהסכם ולא מבין פתאום למה אני כל כך קשה ומה אכפת לי שהם ישנו פה שבועיים. אמרתי לו שחשבתי שיש לנו הסכם, ושלא יעשה ממני את הרעה בכל הסיפור הזה. לא כל כך מובן לי למה הוא לא דורש מגרושתו שתגייס היא את משפחתה שתעזור בכל הסיפור הזה. נראה לי שהכי היה לו נוח אם פשוט הייתי אומרת בסדר, יאללה, תביא את הילדים לשבועיים. אבל לי יש הרגשה ממש רעה מכל הסיפור. בהתחשב בעובדה שגרושתו מתכננת לעשות דוקטורט בחו"ל אין לי ספק שזו לו תהיה הפעם האחרונה שמצב כזה יעלה. אין פה דבר וחצי דבר שקשור לילדים. אני מאוד אוהבת אותם. אבל אני לא מוכנה שיקבעו לי מאחורי הגב עובדות בלי להתייעץ אתי, בטח לא כאלו שמשפיעות על האג'נדה שלי ומתרחשות אצלי בבית. למה פתאום יש לי הרגשה שאני הרעה? שהייתי צריכה להיות מכילה ומקבלת בלי תנאי? בן זוגי מאשים אותי באנוכיות, שאני מקשה עליו, שאני עושה דווקא לגרושתו. מה אתם הייתם עושים?
תודה מראש על התגובות.
צריכה את עצתכם. עצוב לי, חבל לי וכבר בכלל לא בטוחה אם הגבולות שהחלטתי לשים שווים את כל עוגמת הנפש. הסיפור הוא כזה: גרושתו של בן זוגי החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט בחו"ל. לפני כחודשיים היא הודיעה שהיא נוסעת למקום בו תעשה את הדוקטורט לשבועיים, לצרוך רישום או מה שזה לא יהיה, והחליטה שהילדים שלהם ישארו אצלנו. מבחינתו זה בסדר וזה גם מה שהוא אמר לה. עכשיו, גם אני עושה דוקטורט ונמצאת בשלבי סיום. הנוכחות של עוד שני ילדים בבית (חוץ מהפרטי שלי והמשותפת של שנינו) למשך שבועיים שלמים מלווה כמובן בהוצאה של אנרגיות, כספים וזמן. דיברתי על כך עם בן זוגי והבהרתי לו שלדעתי יש כאן כמה בעיות: 1. גרושתו קובעת לנו עובדות ותאריכים בלי להתייעץ אם אנחנו בכלל פנויים באותם שבועיים, 2. הוא סוגר עם גרושתו דברים שמשפיעים לי על סדר היום בלי להתייעץ אתי, 3. הנוכחות של עוד שני ילדים למשך שבועיים, בעיקר בתקופה הזו, תכביד עלי מאוד. באותה שיחה הגענו להסכם שהילדים ישנו אצלנו שלושה לילות בשבוע כולל סופי שבוע, ובשאר הזמן הוא מתחייב לסדר להם סידור אחר.
ביומיים האחרונים שמתי לב שבן זוגי קצת מחמיץ לי פנים, ושאלתי אותו אם יש בעיה. הוא ביקש לדבר וכשישבנו אמר לי שהוא מרגיש שדרכי ההתנהלות שלי מטרתן לעשות דווקא לגרושתו. הבנתי שיש פה בעיה מעבר, ושאלתי אותו למה הוא חושב ככה. מפה לשם התברר שהוא לא מצליח למצוא סידור לילדים על פי ההסכם שעשה אתי (רצה לגייס את אחותו, את הוריו והשד יודע מי עוד). השיחה התנהלה על טונים גבוהים, הוא מתוסכל שלא מצליח לעמוד בהסכם ולא מבין פתאום למה אני כל כך קשה ומה אכפת לי שהם ישנו פה שבועיים. אמרתי לו שחשבתי שיש לנו הסכם, ושלא יעשה ממני את הרעה בכל הסיפור הזה. לא כל כך מובן לי למה הוא לא דורש מגרושתו שתגייס היא את משפחתה שתעזור בכל הסיפור הזה. נראה לי שהכי היה לו נוח אם פשוט הייתי אומרת בסדר, יאללה, תביא את הילדים לשבועיים. אבל לי יש הרגשה ממש רעה מכל הסיפור. בהתחשב בעובדה שגרושתו מתכננת לעשות דוקטורט בחו"ל אין לי ספק שזו לו תהיה הפעם האחרונה שמצב כזה יעלה. אין פה דבר וחצי דבר שקשור לילדים. אני מאוד אוהבת אותם. אבל אני לא מוכנה שיקבעו לי מאחורי הגב עובדות בלי להתייעץ אתי, בטח לא כאלו שמשפיעות על האג'נדה שלי ומתרחשות אצלי בבית. למה פתאום יש לי הרגשה שאני הרעה? שהייתי צריכה להיות מכילה ומקבלת בלי תנאי? בן זוגי מאשים אותי באנוכיות, שאני מקשה עליו, שאני עושה דווקא לגרושתו. מה אתם הייתם עושים?
תודה מראש על התגובות.
