שפנפנת קיבוץ
New member
אני מעריכה את התגובות שלך
בעיקר כשהן באמת באות להראות נקודת מבט ולא לשפוט. אני גם בהחלט יכולה לקבל את מה שכתבת, וחלק מהדברים לוקחת אתי. אני רק לא יכולה להסכים עם הטענה שלך שבבית שבו חיים שני אנשים (פלוס פלוס) לכל אחד יש זכות לעשות הכל. כפי שאני רואה את זה, לכל אחד יש זכות לעשות דברים, כל עוד הם לא פוגעים באחר ונעשים מתוך התייעצות ושיתוף עם בן הזוג. כמובן שאני שמחה שבן זוגי מעמיד את ילדיו בסדר עדיפויות גבוה מאוד. אבל מה לעשות, וכשגרושתו מודיעה שהיא נוסעת בתאריכים מסויימים ולא משאירה לנו אפשרות להיות חלק מההחלטה, משמעות הדבר היא שאנחנו צריכים להתמודד עם סיטואציה שמראש לא אנחנו יצרנו. אז אני בהחלט לא יכולה לצפות שהיא תחשוב עלי ועל הקושי שלי, אבל אני כן יכולה לצפות את זה מבן הזוג שלי. גם לא דיברתי על לעזוב ולטאטא מתחת לשטיח. ממש לא. דיברתי על עבודה משותפת, שלא מתוך שיפוט או האשמה, בכדי לנסות ולהבין איפה הצד השני נפגע, על איזו נקודה עדינה דרכנו ושגרמה למצב להיות כפי שהוא.
ודרך אגב, גם כשהודיעו לי שהילדים של בן זוגי לא יגיעו שבועיים כי גרושתו החליטה שזה מה שבא לה לעשות, לא חשבתי שזה נכון. לא כי רציתי לעשות דווקא (כמו שהואשמתי), אלא מתוך מחשבה על הדינאמיקה שקורית אצלנו, על הניסיון ליצור איזושהי המשכיות ורצף לדברים שקורים כאן. על העובדה שהבן שלי (בן חמש וחצי), שמאוד אוהב את הילדים של בן זוגי מתאכזב כל פעם כשהם לא מגיעים ושהוא כבר מבולבל לגמרי מכל השינויים האלה.
בעיקר כשהן באמת באות להראות נקודת מבט ולא לשפוט. אני גם בהחלט יכולה לקבל את מה שכתבת, וחלק מהדברים לוקחת אתי. אני רק לא יכולה להסכים עם הטענה שלך שבבית שבו חיים שני אנשים (פלוס פלוס) לכל אחד יש זכות לעשות הכל. כפי שאני רואה את זה, לכל אחד יש זכות לעשות דברים, כל עוד הם לא פוגעים באחר ונעשים מתוך התייעצות ושיתוף עם בן הזוג. כמובן שאני שמחה שבן זוגי מעמיד את ילדיו בסדר עדיפויות גבוה מאוד. אבל מה לעשות, וכשגרושתו מודיעה שהיא נוסעת בתאריכים מסויימים ולא משאירה לנו אפשרות להיות חלק מההחלטה, משמעות הדבר היא שאנחנו צריכים להתמודד עם סיטואציה שמראש לא אנחנו יצרנו. אז אני בהחלט לא יכולה לצפות שהיא תחשוב עלי ועל הקושי שלי, אבל אני כן יכולה לצפות את זה מבן הזוג שלי. גם לא דיברתי על לעזוב ולטאטא מתחת לשטיח. ממש לא. דיברתי על עבודה משותפת, שלא מתוך שיפוט או האשמה, בכדי לנסות ולהבין איפה הצד השני נפגע, על איזו נקודה עדינה דרכנו ושגרמה למצב להיות כפי שהוא.
ודרך אגב, גם כשהודיעו לי שהילדים של בן זוגי לא יגיעו שבועיים כי גרושתו החליטה שזה מה שבא לה לעשות, לא חשבתי שזה נכון. לא כי רציתי לעשות דווקא (כמו שהואשמתי), אלא מתוך מחשבה על הדינאמיקה שקורית אצלנו, על הניסיון ליצור איזושהי המשכיות ורצף לדברים שקורים כאן. על העובדה שהבן שלי (בן חמש וחצי), שמאוד אוהב את הילדים של בן זוגי מתאכזב כל פעם כשהם לא מגיעים ושהוא כבר מבולבל לגמרי מכל השינויים האלה.
