היהודים רצחו את ישוע, צר לי לומר.
הסנהדרין שפט את ישוע והחליט להוציאו להורג. זכות ההוצאה להורג נלקחה מהסנהדרין שנים מועטות לפני המקרה, לכן הסנהדרין היה חיב לקבל אישור מנציב רומא + שהנציב יבצע את ההוצאה להורג ולא הסנהדרין (שלמעשה רצו לעשות זאת בעצמם, אבל לא יכלו). פונטיוס פילאטוס קיבל את ישוע, שפט אותו, וניסה לזכותו בצורות שונות. לישוע לא היו בעיות עם רומא, אך ישוע לא ניסה להגן על עצמו במשפט באמצעות טענות (יתכן שישוע היה אישיות גבולית ופשוט ניסה למשוך תשומי, כיום כבר אין לדעת מה היתה הסיבה האמיתית). פונטיוס ניסה עוד דרך אחת - לתת לעם לשחרר את ישוע או את בר-אבא. בר-אבא היה רוצח שפונטיוס ידע כי העם רוצה במותו. בלחץ הכהנים והפרושים העם הצביע להרוג את ישוע. במקביל, פונטיוס היה במצב רגיש עם קיסר רומא שציוה עליו לנהוג עם היהודים בטוב ולא ברע. היהודים סידרו משלחת שתוציא לקיסר את דיבת פונטיוס רעה, שהוא שוב מתערב בעניניהם הפנימיים ומחלל את שם קודשם. במקרה זה הקרירה של פונטיוס היתה נגמרת, כשלמעשה הוא היה נאלץ להתאבד לדרישת הקיסר. פונטיוס אף פקד להלקות את ישוע בתקווה שהעם יסתפק בזה, אך זה לא הועיל. ----- שורה תחתונה - בסופו של דבר לא פונטיוס הרג את ישוע, אלא התלין. אך מאחר שחבות ההרג מוטלת תמיד לא על התלין - אלא על המדינה או הגוף שהורה על הביצוע, נראה שהפרושים באמת היו "אשמים" בכך. כמובן שבזמנו זה נראה להם רעיון מוצלח, ופתר להם בעיה של "נביא שקר" חדש. אם הם היו יודעים מה היה בא בעקבות זה (הפיכתו של ישוע לקדשו מעונה, נביא בנו של אלוהים) הם אולי היו משנים את דעתם. ----- צריך עוד לזכור כי כל זה מתייחס לפרשנות מסויימת של המאורעות כפי שידוע לנו ממסמכים ביורוקרטיים שנשארו מהימים ההם, מהתלמוד, מכתבי יוספוס פלביוס, מממצאים ארכיאולוגיים, ועוד. פרשנות עשויה בכל זאת שלא לקלוע למה שהיה באמת, אך הצגתי את מה שנתפס בעיני מאשימי היהודים - כעובדה.