האם הילדים שלכם קוראים לכם "אמא" או "אבא"?

[פולספגן]

האם הילדים שלכם קוראים לכם "אמא" או "אבא"?

באיזה גיל הם היו שאומצו על ידכם?

 

[KallaGLP]

כן. בגיל שנה.

איך ציפית שיקראו לנו?

 

[פולספגן]

בשם הפרטי שלך

 

[KallaGLP]

אני דווקא נתקלתי בילדים ביולוגיים

שבגיל מסוים קראו להורים בשמותיהם הפרטיים (נחשב למין קוליות כזאת, כאילו ההורים שלך הם החברים שלך), וייתכן שיש גם ילדים מאומצים שעושים זאת בצורה דומה, אך אישית לא נתקלתי בתופעה כזו שמתרחשת מפני שהילד מאומץ.

 

[פולספגן]

האם לדעתך יש הבדל בין ילד מאומץ לילד שגדל ע"י

מישהי שאינה אימו הביולוגית?
לצורך הדוגמה, נניח שאישה נשואה כבר 3 שנים ומנסה להיות האימא האמיתית של ילדיו של בעלה מנישואים קודמים, מטפלת בהם ומאכילה אותם והכי חשוב נותנת להם חום ואהבה כאילו הם היו ילדיה.

 

[KallaGLP]

לא בהכרח.

אני מניחה שבמקרים מסוימים אין הבדל ובמקרים רבים אחרים יש. למשל, אם לאותם ילדים שהוריהם התגרשו יש עדיין אמא שמגדלת אותם בצורה מלאה או חלקית, או שבמשך שנים רבות הייתה להם אמא אוהבת והקשר נפסק רק בגלל שהיא מתה ולא כי ויתרה עליהם וניתקה איתם כל קשר כשעוד היו תינוקות או ילדים קטנים וכד', הם כנראה לא יראו באישה החדשה אמא כי מבחינתם כבר יש להם אמא. בכללי, דבר כזה קשור בדינמיקה בתוך המשפחה, באישיות הספציפית של הצדדים, במידת הרצון של המבוגרים לנהוג ולהיחשב להורים לכל דבר, בגיל הילדים ובחוויות שהיו להם לפני שזה קרה, ועוד.

 

[פולספגן]

מה עושים במקרה שהילדים קוראים בשם הפרטי?

איך גורמים להם לקרוא "אמא" במקום?

 

[יסמין@]

זה מאוד תלוי

כפי שכתבה לך, בצדק, KallaGLP, הכל תלוי בהרבה גורמים. למשל, האם אימא שלהם חיה והם גדלים אצלה?
בני כמה הילדים ועוד המון גורמים.

אם לילדים יש אימא (חיה או לא) השם "אימא" כבר "תפוס". מכל מקום, לא כדאי לנסות "לגרום להם" לקרוא לך בשם שלא מתאים להם. תאפשרי להם לקרוא לך בשם שהם קוראים לך. אולי זה ישתנה ואולי לא. מה שחשוב הוא היחסים ביניכם ובזה כדאי להשקיע. בהצלחה!

 

[פולספגן]

נניח בני 8 ו-12

 

[יסמין@]

כלומר, מדובר בילדים גדולים

לא מדובר בתינוקות או בילדים קטנים. מדובר בילדים עם היסטוריה משפחתית. אמרת שאתם מכירים 3 שנים, כלומר הם היו בערך בני 5 ו-9 כשהכרתם - כבר אז הם לא היו ילדים קטנים. זה מאוד משפיע על כל התמונה.

וגם גורמים נוספים (את כמובן לא חייבת לספר כאן מה שאת לא רוצה, אני רק מביאה דוגמאות):
האם אימא שלהם גידלה אותם כל השנים וממשיכה לגדל אותם, כלומר האם הם גרים עם אימם באותו בית
האם אימא שלהם חיה היום
איך היה כל המפגש בינך לבין בן זוגך: האם האימא הייתה חיה? האם היו גירושים? האם הילדים כועסים ומאשימים אותך?
האם הילדים חיים איתך ועם בן זוגך באותו בית במהלך 3 השנים האלה?
ויש עוד כל כך הרבה גורמים: סוג היחסים ביניכם, האישיות שלכם ועוד ועוד.

מכל מקום, לא נראה לי שאפשר "לגרום" לילדים גדולים לקרוא "אימא" אם הם לא רוצים בכך.

 

[פולספגן]

זה לא עניין ש"הם לא רוצים בכך", אלא שהיא לא

ניסתה בכלל להעלות את הנושא, למרות שהנושא בוער בעצמותיה.

לדעתי האישית, 8 עדיין לא מוגדר כגדול ואם את מורידה את ה-3 שנים, אז גיל 5 רחוק מלהיות ילד גדול.

 

[יסמין@]

מאוד תלוי מי זו "היא"

האימא של הילדים?
הבת?
האישה החדשה?

ושוב, הגיל שלהם הוא רק אחד מהעניינים החשובים. יש עוד המווווון עניינים חשובים אחרים שמשפיעים על כל התמונה.

 

[פולספגן]

האישה החדשה

היא לא יודעת איך להעלות את הנושא ובפני מי (אפילו לא דיברה על כך עם בעלה)

 

[Noga Lavie]

הרבה פרטים חסרים בסיפורך

וזה בסדר גמור, כי בכל זאת קיימת צנעת הפרט, אבל זה מקשה על מתן מענה מעבר לכבר מה שנאמר.

הנקודה, בעיני, אינה גיל הילדים בזמן שהאשה החדשה נכנסה לחייהם, אלא הזמן שעבר למן אותו רגע. כנראה הדינמיקה המשפחתית שנוצרה היא כזו שאינה גורמת לילדים לקרוא לה "אמא". אי אפשר להשוות זאת לאימוץ שאנו עברנו, בו בתי עברה מבית ילדים נטול אם לביתנו, ואנו הם הוריה היחידים המוכרים לה. הנחת הבסיס מספורך היא שלאם הביולוגית יש נוכחות מה בחייהם של הילדים. נוכחות פיזית או נוכחות פסיכולוגית, אין זה משנה, מכיוון שגם כך וגם כך המלה שמורה עבורה.
אני יכולה לחשוב על סיפור במשפחה המורחבת של ילדה בת שלוש שעברה לרשות דודיה מכיוון שאמא חלתה במחלה סופנית. כעבור זמן לא רב האם נפטרה והדודים קיבלו חזקה עליה, ללא אימוץ. במקרה הזה הילדה קראה להם מיוזמתה "אבא" ו"אמא", אך אני חוששת שחלק גדול מזה נבע מכיוון שלאם הביולוגית לא הייתה נוכחות גדולה בחיי הילדה. לא פיזית לפני שנפטרה, ומסיבות משפחתיות סבוכות גם לא פסיכולוגית לאחר מותה. במשפחה כבר היו שני ילדים בוגרים יותר שקראו להורים "אבא, ו"אמא, מה שגם השפיע על הילדה.

אם זה מאוד מפריע לה, היא יכולה להעלות את המחשבות מול בעלה, אך עדיף שמחשבות אלו לא תנוסחנה בצורה שישתמע מכך שפעולה זו או אחרת צריכה להעשות כדי לגרום לילדים לקרוא לה אמא. המטרה היא שהיא לא תשאר לבד עם תחושת תסכול, ולכן להעלות מחשבות אלו מולו, לא מעבר לכך. בעיקר עליה לעבוד על עצמה, לבדה או בעזרת איש מקצוע, כדי להבין את מניעי הילדים, וללמוד לחיות עם זה בשלום.

 

[KallaGLP]

מבחינת העניין שעליו מדובר

זה גיל די גדול. זה כבר גיל שבו יש זיכרונות, מודעות והרגלים. עד גיל 5 ו-8 (ואולי גם בהמשך) הייתה לילדים האלה מישהי שהם התרגלו לקרוא לה אמא, שמבחינתם הייתה אמם היחידה, המשבצת הזאת כנראה כבר תפוסה אצלם, בראש ואולי גם בלב. עצם העובדה שהם אוהבים את האישה החדשה של הבעל ושהיא מטפלת בהם עדיין לא מספיקה כדי שהם יראו בה אמא. ייתכן שזה ישתנה עם הזמן וייתכן שלא.

 

[KallaGLP]

אגב, אני חושבת שבעניין הזה לאקט הרשמי

של אימוץ בהחלט יש משמעות והשפעה על הגדרת היחסים בראשי הצדדים. אנו מושפעים מהגדרות ומקביעות שנעשות עבורינו ומתחילים לראות בהן עובדות, מצב קיים, גם אם באופן בלתי מודע. עצם העובדה שאימוץ רשמי מגדיר באופן חוקי ומקובל על הכלל את היחסים כיחסי הורה וילד לכל דבר בהחלט משודר, נקלט ומופנם גם בראשו של הילד, בייחוד אם זה קורה בגיל צעיר ולא הייתה לפני זה דמות אם שהייתה לה נוכחות משמעותית בחיי הילד ושהוא היה קשור אליה וקישר בינה לבין המושג "אמא". עצם העובדה שמבחינת כל העולם (כמעט) ברור שההורים המאמצים הם ההורים (היחידים) של הילד, עושה גם לו "סדר" בראש ומכוון את המחשבה והרגשות שלו בהתאם (כמובן שיש מקרים חריגים שבהם משהו משתבש בתהליך ההיקשרות ואז ההפנמה הזאת נפגעת, אני מדברת על הרוב הגדול). האישה הזו אינה מוגדרת רשמית כאמא של הילדים האלה, וכנראה שגם מבחינת הסביבה היא בראש וראשונה אשתו של האב ובמקרה הטוב "אמא חורגת" ואין שום גושפנקה רשמית או חברתית לכך שהיא האמא של הילדים האלה. עובדה זו נוספת על העובדה שבמשך שנים הייתה נוכחת בחייהם דמות שבה הם התרגלו לראות דמות של אם ושהקשר הזה לא הותר כנראה באופן רשמי, חוקי, ולכן במצב כזה הסבירות לכך שעם כל האהבה הם יראו באשה החדשה אמא במלוא מובן המילה היא נמוכה יותר להערכתי.

 

[פולספגן]

טוב, בשביל להשיב לך על זה, אני צריכה לדעת אם

אנחנו באותו ראש ולכן אני רוצה לראות איך תעני על הסנריו הבא:

1) זוג שנשוי כדת וכדין עם ילדים.
2) זוג שנשוי בחתונה אזרחית עם ילדים.
3) זוג שאינו נשוי עם ילדים.

האם לדעתך, לאקט הרישמי יש כאן תפקיד?
האם היחס של הזוג אחד כלפי השני יהיה שונה או זהה בין המצבים?
האם היחס של הילדים להוריהם יהיה שונה או זהה בין המצבים?
האם היחס של ההורים לילדיהם יהיה שונה או זהה בין המצבים?

 

[KallaGLP]

לדעתי בדרך כלל לא תהיה לכך משמעות

אבל זה שונה: כשאנשים מבוגרים שמחליטים להיות ביחד ואיך להיות ביחד, הם עושים זאת מתוך רצון אישי, בחירה מודעת והחלטה משותפת, ואם הפן הרשמי או הדתי לא משנה להם, לא תהיה לכך השפעה על יחסיהם זה עם זה או עם ילדיהם, שמאז ומעולם התרגלו לכך שזו משפחתם ואלה הוריהם. כאן מדובר באדם חדש שנכנס לחיים של ילדים שמאז שהם זוכרים את עצמם כבר יש להם אמא, גם אם הילדים למדו לאהוב את האישה, כמו שהם לומדים לקבל ולאהוב אנשים אחרים בחייהם, עדיין זה מצב שהם הוכנסו אליו ולא בחרו בו באופן מודע, והם נכנסו אליו כאמור כשמבחינתם המשבצת של אמא כבר תפוסה, גם מבחינה אישית וגם מבחינת ההגדרה החברתית-הרשמית. את בטח תסכימי איתי שכיום בחברה ליברלית לא נדיר לפגוש משקי בית שבהם בני הזוג לא נשואים, או נשואים אזרחית, או יחידניים או בני אותו מין. זה כבר משהו מקובל ולא נחשב לחריג. לעומת זאת, מבחינת התפיסה בציבור הרחב, אמא יש רק אחת והיא לרוב האישה שילדה את הילדים (בטח ובטח אם היא מגדלת או לפחות גידלה אותם גם כמה שנים לאחר מכן) או, במקרים מעטים יותר, אישה שאימצה רשמית ילד שמסיבה כלשהי אין לו הורים נוכחים בחייו. עדיין אין תפיסה רווחת בציבור, למיטב ידיעתי, שאשה שעברה לפני שנים בודדות לגור עם אבא גרוש או אלמן שיש לו ילדים מיחסים קודמים שהם כבר די גדולים וכבר הייתה להם לפני זה אמא נוכחת בחייהם, אוטומטית הופכת להיות לאמא שלהם. המנוח "אמא" הוא נוקשה למדי ויש לו משמעות טבועה ומקובעת במוחותיהם של אנשים, ולכן יותר קשה לשנות סטטוס בכל הקשור למונח הזה. אני חושבת שהמונח הרווח במקרה שסיפרת עליו הוא "אמא חורגת" במקרה הטוב או "האשה החדשה או האחרת של האבא" במקרה הרע.

 

[פולספגן]

אין לי מושג ממתי האמא נעלמה מהתמונה

רק ידוע לי שהיא (החדשה) נכנסה לתמונה לפני כ-3 שנים.

 

[KallaGLP]

לבן הביולוגי שלנו הייתה תקופה קצרה

שבה קרא לנו בשמות פרטיים, כבר לא זוכרת באיזה גיל. האמת - לא הפריע לנו ולא עשינו עם זה כלום. זה עבר לבד כלעומת שבא. אני מניחה שאם זה מפריע למישהו, הדבר הראשון הוא פשוט לדבר עם הילד ולהסביר לו.