האם הילדים שלכם קוראים לכם "אמא" או "אבא"?

[KallaGLP]

אבל אם מדובר במקרה

כמו שתיארת (אישה שעברה לחיות עם האבא ולילדים יש או הייתה אמא אחרת שהם קוראים או לקראו לה "אמא"), אז אני מסכימה עם יסמין.

 

[משתפרת]

לא עושים.

מכירה מקרה של אדם שהתאלמן. לימים נישא שנית. אשתו השניה גידלה את שני הילדים שהיו פצפונים כשאימם נפטרה. הם היו בני 5 ו-7 כשהאב נישא שנית. בת ה-5 עברה לכנות את האם החורגת "אמא". הבן שהיה בן 7 כשהכיר את האם החורגת המשיך לקרוא לה בשמה. האם הזו גידלה את שניהם במסירות ובאהבה רבה, ביחד עם הבת שנולדה בהמשך לה ולאביהם. כשגדלו ונישאו, הבן (שהמשיך לקרוא לה בשמה) בנה את ביתו צמוד לביתה, המשיך לטפל בנחלה המשפחתית, דאג לקיומה, לכלכלתה, לרווחתה ולבריאותה עד יומה האחרון. ילדיו קראו לה סבתא. לא חושבת שאם היה קורא לה אמא היה יכול להיות מסור יותר כלפיה, לא חושבת שאם היה קורא לה אמא היתה מגדלת אותו טוב יותר.
למרבית ילדינו אין דמות של אמא או דמות של אבא שטבועה בזכרונם. התפקיד הזה היה ריק מתוכן עד שהגענו ומלאנו אותו, לכן באופן טבעי רובם קוראים לנו כך. בודדים קוראים לנו בשמנו, כפי שקורה גם בכמה משפחות ביולוגיות.
אילו הייתי מקבלת ילד גדול שבתחילת ההכרות אני זרה עבורו ולכן היה קורא לי בשמי- כך זה היה נשאר כל זמן שהיה רוצה, אפילו אם זה היה נמשך כך כל חיי. מה שמשנה הוא מערכת היחסים בבית, ולא איך מכנים אותי. אני, בכל מקרה, הייתי קוראת לו בני.

 

[פולספגן]

לדעתי, מקרה של מוות הוא סיפור אחר כי

אמא שנפטרה יש לה מקום בלב הרבה יותר מאשר אמא שנטשה.

 

[יסמין@]

זהו,

שהמקום בלב = בלב של מי שזה ליבו... כלומר, כשמדובר בילד או בילדה - המקום בלב של אימא שעזבה הוא המקום בלב של אותו ילד או ילדה. אף אדם אחר לא יכול לקבוע, להחליט או גם להבין בדיוק כמה מקום בדיוק היא תופסת בלב הילד/ה. לדעתי, אי אפשר לקבוע קביעות כאלה עבור אדם אחר. כל אדם יודע רק מה שבלבו, וגם זה לא תמיד מדויק.

 

[משתפרת]

גם כשמדובר באמא שנטשה

בלב של הילדים היא כנראה זו שנושאת את התואר "אמא". אם חברתך מתקשה עם זה שהילדים לא קוראים לה כך- היא צריכה לעבוד על רגשותיה ותובנותיה. אצל הילדים הנטושים "אמא" הוא לאו דווקא משהו חיובי, אז אולי עדיף שהיא תשמור על הבידול שלה מאותה אישה שנקראת "אמא", ותיהנה מהתפקוד שלה ומהיחסים שהיא רוקמת עם הילדים.

 

[פולספגן]

אהבתי את התגובה שלך

 

[tarabara]

למה

שילדים יקראו להוריהם בשמם? האם ילדים שלך קוראים לך בשם?

 

[פולספגן]

ישנה טענה שרק להורים ביולוגים קוראים כך

למען הסר ספק, אני לא מסכימה עם הטענה.

 

[יסמין@]

מעולם לא שמעתי את הטענה הזו.

 

[חייכנית2]

שאלת למה

ואני אענה לך.
התקשרות היא ת ה ל י ך,שלוקח זמן. חשוב מאד שהילד-ילדים שלך ירגישו בנוח.
חשוב שיהיה הרבה מקום להתבטאות האישית שלהם,וזכותם להתקרב אלינו בקצב שלהם.
יכול להיות שלנו יותר נוח שיקראו לנו כך או אחרת,ובייחוד שיקראו לנו אמא,אבא.
אבל הילדים שלנו במקום אחר מאיתנו. חשוב לתת להם את המרחב,לכך שירגישו מולנו ממש בנוח.
ואם יש שם אמא ביולוגית שיש זיכרון שלה - ועוד איך יש מקום לתת את הלגיטימציה לכך שיישמר לה המקום של אמא עד שירצו אחרת.
תני להם להחליט.
מה שחשוב הם היחסים עצמם וההשקעה בהם עוד יותר מאיך קוראים לזה ולאחר.
בקיבוצים של השומר הצעיר היתה אופנה שנים ארוכות ורבות מגיל מסויים לקרוא להורים בשמותיהם הפרטיים. זה לא הפך אותם ללא-הורים.

 

[זואילי]

מסכימה עם מה שנאמר כאן

שזה תלוי בילדים, בגיל, במקרה, בטיב היחסים ועוד ועוד.
בתי היתה בת שנה ושבע כשהפכנו למשפחה והיום (בת 2.2) היא קוראת לי אמא ולדעתי איננה יודעת בכלל מה שמי... או שאינה מתייחסת לשמי. וסבא וסבתא גם הם- סבא וסבתא בלבד. לעת עתה.
במשפחה של דוד שלי - כל הביולוגים קוראים לאמא אבא ולסבתא בשמות פרטיים... כשדודתי הפכה לסבתא היא אמרה לנו שהיא מסתייגת מהמילה סבתא... אז נכדה קורא לה בשמה הפרטי.
כל אחד ובחירתו. הוריי מתענגים על הטייטל שלהם... דודה שלי מתענגת על נכדיה אבל בלי הטייטל.
יש לי קרובי משפחה שנישאו אחרי שכל אחד התגרש. ולכל צד יש 2 ילדים. כשהתחתנו הפכו למשפחה מרובת ילדים ונוספה לשם בת משותפת. הבנות של הגבר קראו לאישתו מאמי. ואמן נשארה אמא.
גם כאן- עניין של בחירה והסביבה.

 

[fatfat]

השאלה שלי למה כל כך חשוב לך שהם יכנו אותך

בתואר אמא? האם זה מה שקובע את טיב הקשר? מידת הקירבה?

בנותי קוראות לי Mommy מהיום הראשון שהגיעו אלי, למרות שהכירו את האם הביולוגית ויש לגדולה זכרונות ממנה. וכשהן מדברות עליה הן או מכנות אותה בשמה הפרטי בתוספת השחורה על מנת שיהיה ברור שמתכוונות אליה ולא אל שתי נשים מהמשפחה שנושאות אותו שם, או שמכנות אותה האמא הראשונה ואפילו האמא האמיתית, תלוי בתקופה. ולמרות זאת אני מאוד בטוחה שאני מהווה להן דמות אם ויש לנו יחסים קרובים.

מצטרפת לכל אלה שכתבו לה שחשוב להשקיע ביחסים ולא להתעקש על כינוי שאינו מתאים להם. אני גם לא הייתי מעלה זאת בפניהם, אלא מחכה שזה יבוא מהם, אם יבוא.

 

[פולספגן]

אין לה ילדים משלה

היא אוהבת אותם אפילו יותר מעצמה, הם ילדים מדהימים וטובים והיא רוצה שהם יקראו לה אימא, כל כך רוצה לשמוע את השם הזה מהם.
היא רואה את זב בתור הפרס הכי גדול מהילדים האהובים שלה.
הם גם אוהבים אותה מאוד מאוד אבל כואב לה כל כך שהם לא קוראים לה אימא כי היא רואה אותם כילדים שלה...

 

[חייכנית2]

אהיה קשה

אנחנו בשום אופן לא מאמצים ילדים כדי לקבל מהם פרס קטן כגדול.
אנחנו לא מאמצים ילדים כדי שיממשו את רצוננו לשמוע מהם דבר זה או אחר.
אנחנו מאמצים ילדים כדי להיות בשבילם,ולהיות עדים תומכים לגדילה שלהם.
וגם מוזרה עד מאד האמירה שלך שאין לה ילדים משלה. יש לה אותם,והם הילדים שלה.

 

[דניאלהI11111]

חייכנית בואי נהיה כנים

אנחנו וגם את יקירתי, מאמצים ילדים אך ורק "כדי להיות בשבילם"?
ולא בכלל גם בשביל צרכים שלנו?
נו באמת

 

[KallaGLP]

לדעתי אנחנו מאמצים ילדים

מסיבות אגואיסטיות, ובהחלט יש לנו ציפיות מהם. יחד עם זאת, אנו ממשיכים לאהוב ולטפח אותם גם אם הם לא ממש עונים על כל (או אפילו חלק) מהציפיות שלנו. באופן טבעי, אנו לומדים להשלים עם העובדה שהילדים שם לא כדי לרצות אותנו, אך לרוב לא קל לנו עם זה.
ואגב, למה מוזרה האמירה שאין לה ילדים משלה? היא לא ילדה את הילדים והיא גם לא אימצה אותם. היא החלה לטפל בהם בגיל שכבר היו גדולים יחסית מפני שהיא נישאה לאביהם ולא בגלל כוונה ראשונית להיות אמם. זה שהיא אוהבת אותם והייתה מאוד רוצה שיקראו לה אמא עדיין לא הופכת אותם באופן אוטומטי לילדים שלה. אולי עם הזמן המצב ישתנה, אבל זה לא משהו מובן מאליו, לא כל מי שמטפלת בילדים של בעלה מאמא אחרת אוטומטית ניתן להכריז שילדיו הם גם הילדים שלה.

 

[פולספגן]

 

[fatfat]

כאן את מחזקת את שחשבתי, זה צורך שלה לא שלהם

ולדעתי הניסיון לבטל את מקומה של האם בלב הילדים (גם אם נטשה אותם או לא מתעניינת בהם) יהיה הרסני עבורם מבחינה רגשית. להיפך אם באמת טובת הילדים חשובה לה היא
צריכה לכבד את המקום שהם שומרים לאמם ולעודד אותו.

 

[פולספגן]

אך אולי יש מצב שהם מתפדחים לקרוא לה כך

וכשיראו שהיא מקבלת את זה בשמחה, זה ידרבן אותם להמשיך.

לדעתי, אי אפשר לדעת מה על ליבם, אם לא פותחים את הנושא ושאלתה איך לפתוח מבלי לגרום נזק?

 

[פסיפלורה החדשה]

מאחורי הפניה שלך לפורום הספציפי הזה

יש הסתכלות מזוית מאוד מסויימת, של ה'כאן והעכשיו' - שבה הילדים שאמם נטשה אותם חיים עם אביהם ואשתו החדשה, שבפועל כאילו אימצה אותם ומספקת להם מבחינתה מה שאם מספקת לילדים. הפריזמה להסתכלות היא האם וחוסריה שלה.
אני לגמרי יכולה להבין את תחושת החוסר של האם, ולדעתי כל אם בפורום יכולה להזדהות או לפחות להבין אותם.
אבל אפשר, וגם צריך, להסתכל על הסיפור הזה נקודת מבט נוספת, והיא של הילדים.
מנקודת המבט של הילדים, כפי שכבר הוזכר כאן, יש אמא בסיפור. גם אם היא נטשה, או אינה מסוגלת כרגע לגדל אותם מסיבה כלשהי.
לילדים יש נטיה לשמור מקום לאמא, זו משבצת שנשמרת בצורות שונות, ואחת מהם יכולה להיות השימוש בשם 'אמא'.

אמי חלתה כשהייתי ילדה צעירה, וסבתי עברה לגור איתנו וסייעה לגדל אותי. היא אהבה אותי אהבה ענקית, וגידלה ואתי במסירות אין קץ, וגם אני אהבתי אותה אהבה ענקית. אבל אם מישהו היה קורא לה בטעות 'אמא שלך', או אפילו היא עצמה הייתה אומרת משהו כזה, תמיד הייתי מתקנת, שזו סבתא שלי. שמרתי את המקום של אמא שלי. ולסבתא שלי היה לי מקום משלה. אבל אלו היו שני חדרים שונים באותו הלב.

ותראי, עד היום אני שומרת לה מקום. לצערי בנותיי לא זכו להכיר את אמי, אך אני מכנה אותה באזניהן 'סבתא ש', ותמיד מזכירה אותה במירקם המשפחתי. לאבי שיחיה יש בת זוג כבר הרבה שנים, והתלבטתי רבות אחרי האימוץ אם לכוון את ביתי הגדולה לקרוא לה 'סבתא' או בשמה או כינוי אחר. אך לא הייתי מסוגלת לכוון אותה לקרוא לה 'סבתא'. אני חייבת להיות כנה ולומר שכולנו משלמים על זה מחיר, כי היא באמת לא מתייחסת אל בנותיי כאל נכדותיה. אני לא יוכלה להיות בטוחה שאם היו קוראות לה 'סבתא' זה היה אחרת, אבל אני כן מאמינה שזה היה תורם ליותר קירבה וליחס יותר חם מבחינתה. ובכך את מבינה שאני לא מסכימה עם הדיעה שזה לא משנה השם אלא רק היחסים. לא במקרה אומרים ששפה יוצרת מציאות.

עוד דוגמא מתחום שאיננו הלשון. אני זוכרת היטב את הסיפור של שי גולדן [תיאר זאת גם בספר "הבן הטוב", וגם בסידרה 'מחוברים'], איך אחיו - שגדל יחד איתו בבית ילדים לאחר שאימם נטשה אותם - סירב לאימוץ של משפחה אחרי משפחה אחרי משפחה, רק כי אולי יום אחד אמם הנוטשת תחזור לחפש אותם, והם לא יהיו שם. הוא היה מוכן להקריב את איכות חייו, ולהמשיך לחיות כאחד מיני רבים, ולעמוד כל יום שעות מול הברזלים של בית הילדים ולהסתכל החוצה, רק מתוך תקווה שאולי יום אחד היא תחזור. זו עוד דוגמא של שמירת המקום, לא ראציונאלית ככל שתהיה.

לכן הזוית הראשונה שיש לבחון בעיני היא זו של האובדן והחסך של הילדים. ועם כל הסימפטיה לצורך של האשה, אני חושבת שצריך להיות מאוד רגיש למה שעובר על הילדים.

עוד שתי נקודות במישור היותר פרגמטי:
1. האם מישהו דיבר על כך אי פעם עם הילדים? יתכן שאף אחד חוץ ממנה בסיפור פשוט לא העלה את האופציה הזו, ולכן היא לא התממשה.
2. אני חושבת שאפשר לשקול כינוי אחר, שהוא לא 'אמא' אך גם איננו השם הפרטי. פטפט נתנה דוגמה לכך. 'מאמי' או איזהו כינוי מיוחד ביניהם, שכך לא ידרוך על יבלות, אם יש שם, וכן יענה במידה מסויימת לצרוך של האם להרגיש את הייחוד שבקשר.