מאחורי הפניה שלך לפורום הספציפי הזה
יש הסתכלות מזוית מאוד מסויימת, של ה'כאן והעכשיו' - שבה הילדים שאמם נטשה אותם חיים עם אביהם ואשתו החדשה, שבפועל כאילו אימצה אותם ומספקת להם מבחינתה מה שאם מספקת לילדים. הפריזמה להסתכלות היא האם וחוסריה שלה.
אני לגמרי יכולה להבין את תחושת החוסר של האם, ולדעתי כל אם בפורום יכולה להזדהות או לפחות להבין אותם.
אבל אפשר, וגם צריך, להסתכל על הסיפור הזה נקודת מבט נוספת, והיא של הילדים.
מנקודת המבט של הילדים, כפי שכבר הוזכר כאן, יש אמא בסיפור. גם אם היא נטשה, או אינה מסוגלת כרגע לגדל אותם מסיבה כלשהי.
לילדים יש נטיה לשמור מקום לאמא, זו משבצת שנשמרת בצורות שונות, ואחת מהם יכולה להיות השימוש בשם 'אמא'.
אמי חלתה כשהייתי ילדה צעירה, וסבתי עברה לגור איתנו וסייעה לגדל אותי. היא אהבה אותי אהבה ענקית, וגידלה ואתי במסירות אין קץ, וגם אני אהבתי אותה אהבה ענקית. אבל אם מישהו היה קורא לה בטעות 'אמא שלך', או אפילו היא עצמה הייתה אומרת משהו כזה, תמיד הייתי מתקנת, שזו סבתא שלי. שמרתי את המקום של אמא שלי. ולסבתא שלי היה לי מקום משלה. אבל אלו היו שני חדרים שונים באותו הלב.
ותראי, עד היום אני שומרת לה מקום. לצערי בנותיי לא זכו להכיר את אמי, אך אני מכנה אותה באזניהן 'סבתא ש', ותמיד מזכירה אותה במירקם המשפחתי. לאבי שיחיה יש בת זוג כבר הרבה שנים, והתלבטתי רבות אחרי האימוץ אם לכוון את ביתי הגדולה לקרוא לה 'סבתא' או בשמה או כינוי אחר. אך לא הייתי מסוגלת לכוון אותה לקרוא לה 'סבתא'. אני חייבת להיות כנה ולומר שכולנו משלמים על זה מחיר, כי היא באמת לא מתייחסת אל בנותיי כאל נכדותיה. אני לא יוכלה להיות בטוחה שאם היו קוראות לה 'סבתא' זה היה אחרת, אבל אני כן מאמינה שזה היה תורם ליותר קירבה וליחס יותר חם מבחינתה. ובכך את מבינה שאני לא מסכימה עם הדיעה שזה לא משנה השם אלא רק היחסים. לא במקרה אומרים ששפה יוצרת מציאות.
עוד דוגמא מתחום שאיננו הלשון. אני זוכרת היטב את הסיפור של שי גולדן [תיאר זאת גם בספר "הבן הטוב", וגם בסידרה 'מחוברים'], איך אחיו - שגדל יחד איתו בבית ילדים לאחר שאימם נטשה אותם - סירב לאימוץ של משפחה אחרי משפחה אחרי משפחה, רק כי אולי יום אחד אמם הנוטשת תחזור לחפש אותם, והם לא יהיו שם. הוא היה מוכן להקריב את איכות חייו, ולהמשיך לחיות כאחד מיני רבים, ולעמוד כל יום שעות מול הברזלים של בית הילדים ולהסתכל החוצה, רק מתוך תקווה שאולי יום אחד היא תחזור. זו עוד דוגמא של שמירת המקום, לא ראציונאלית ככל שתהיה.
לכן הזוית הראשונה שיש לבחון בעיני היא זו של האובדן והחסך של הילדים. ועם כל הסימפטיה לצורך של האשה, אני חושבת שצריך להיות מאוד רגיש למה שעובר על הילדים.
עוד שתי נקודות במישור היותר פרגמטי:
1. האם מישהו דיבר על כך אי פעם עם הילדים? יתכן שאף אחד חוץ ממנה בסיפור פשוט לא העלה את האופציה הזו, ולכן היא לא התממשה.
2. אני חושבת שאפשר לשקול כינוי אחר, שהוא לא 'אמא' אך גם איננו השם הפרטי. פטפט נתנה דוגמה לכך. 'מאמי' או איזהו כינוי מיוחד ביניהם, שכך לא ידרוך על יבלות, אם יש שם, וכן יענה במידה מסויימת לצרוך של האם להרגיש את הייחוד שבקשר.