האם הקבלה אירציונלית?

[kaner91]

אשמח לתיקון

 

[רועי החושב]

האם הקבלה אירציונלית?

או אנסח את השאלה\תהיה יותר טוב (מכיוון שבכותרת נאלצתי לרדדה)-
אני יוצא מנקודת הנחה, שבהחלט אפשר לנסות ולערערה, שה"ספירות" שבקבלה אינן אלא ביטוי מיתולוגי של מושגי השכל.
כוונתי היא שכאשר מתייחס המאמין לספירה זו או אחרת- הוא עשוי, אמנם, לשייך לה קונוטציה אלילית כלשהי, אך במהותה היא סימבול בשפה דתית\מיסטית (או אינני יודע מה) שמסמל אספקט קוגניטיבי כלשהו, פונקציה של עיבוד מידע ותו לא.
מפה מובן הטעם בתורה זו- שתכוון את דעת ההמון הנוטה לעבודת אלילים, רגשנות, דמיון וכ"ו אל עבר שנוא נפשו- השכל הקר, או הרוח.
את השכל מחביאים בסמלים של של אי שכל, ומפתים את הבריות ליחס של כבוד כלפיו!
ואם תאמר- הרי השכל אינו אלוהים, ולכן זו עבודת אלילים, אומר שגם הרמב"ם מרשה לעצמו להשתמש בכינוי "השכל הפועל" ובכך "מכשיר את הקרקע" לקבלה שאינה אלא התייחסות פרטנית וסימלית לאותו מסר.

 

[בר אiריין]

<<<

א. מיתולוגיות ומיסטיקות היו עוד הרבה לפני שמישהו חשב בכלל על רעיון של יהדות, או אפילו עבריות, מאות שנים לפני שנכתב המקרא. לפיכך הן קדומות באלפי שנים אף לימי בית שני.


ב. קשה לומר שבתקופת בית שני לא התעניינו בשאלות של הכרה. יותר מכך: לא רק שהתעניינו, אלא אפילו הבחינו היטב בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה. ואין מה להתפלא על כך. זו אפילו תעודת עניות ליהודונים. זה בא באיחור של יותר משלוש מאות שנים מאז שהיוונים ערכו הבחנות כאלו.

 

[kaner91]

/////

א. התכוונתי מיתולגיות ומיסטיקה *יהודיות* (או עבריות אם תרצה)

ב. אני לא מצאתי התעסקות באפיטמולוגיה אצל חז"לינו, בקשר להפרדה בין אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה זו טענה חלשה אף יותר, שהרי אפילו דקארט לא הבחין יפה ביניהם, והוא אבי האפיסטמולוגים בעת החדשה.
המונח עצמו נטבע בכלל במאה ה-19.

 

[בר אiריין]

<

אני מניח שקראת כבר את כל מדרשי חז"ל ובחנת את התמות שעולים מהם.

כל כתבי אפלטון מבוססים על ההבחנה בין תופעה לממשות, ואפלטון כלל איננו הראשון בזה. האלאתים עסקו בשאלות של תורת ההכרה, ורוב ספרי המטאפיסיקה של אריסטו מתלבטים בכך. ייתכן שאנו מתייחסים אחרת לטרמינולוגיה. אך אם איננו משתמשים אחרת במונחים, אז אתה פשוט טועה.

 

[kaner91]

אין לו לדיין

אלא מה שעיניו רואות. יש לך דוגמאות ספציפיות?
ברור לגמרי שהיוונים עסקו באפיטמולוגיה וגם באונטולוגיה, גם הפרדה בין ממשות לתופעה לא הייתה זרה להם, על זה לא חלקתי.
רק שעד ממש לא מזמן זיגזגו באופן קבוע בין השאלה מה "אני יכול לדעת?" לבין השאלה "מה יש?"

 

[בר אiריין]

<

קשה להעביר את זה במתכונת זו. זה דורש לימוד בפועל. כאדם שאוהב לוגיקה ופילוסופיה אנליטית, אני ממליץ לך לקרוא בספר "שערי ישר" של רבי שמעון שקופ [אחד החכמים המעניינים] ואת "המדות לחקר ההלכה" של הרב משה אביגדור עמיאל.

 

[iricky]

כן

או אנסח את התשובה בדרך מוצלחת יותר. כל המרכיבים המיסטיים שבקבלה הם אי רציונאליים, שכן זה מובנה של תפיסה מיסטית, שהיא תפיסה אי רציונאלית.
עבודת אלילים היא דווקא רציונאלית לגמרי.

 

[רועי החושב]

לא התייחסת לעיקר דברי

אם הספירות מסמלות את רכיבי השכל, ורק הסמל של הספירה הוא מיסטי אז האירציונליות היא רק פני השטח ואילו בעומק לא מצוי שום אלמנט אירציונלי.
אל תביא לי את ההגדרה של מיסטיקה, כי היא לא רלוונטית, מכיוון שאני מודה שישנו רובד מיסטי, שהוא בפני השטח, וטוען יחד עם זאת שהעיקר לא מצוי ברובד הזה.

 

[u r i el]

מה זה רציונאלי ואי רציונאלי ?

קודם כל יש להחליט על הגדרה מקובלת על הכל וספק אם יש כזו.

מבחינת המקובל - עניינה של הקבלה הוא עיסוק בסודות שמאחורי ה"פשט", שהרי אין הפשט ו/או המציאות מסוגלים לתאר את העולם האלוהי. הקבלה מודעת למגבלות השכל ואחד הטקסטים הנאמרים יום יום ע"י מאמין הקורא מתוך סידור "קבלי" היא ההודאה שהאל אינו בר השגה ואינו נתפש בשכל.
גם הרמב"ם עסק בחשיפת הסוד שלדעתו חבוי מאחורי הפשט.

עצם ההמצאה המסתכמת באותן 5 אותיות - אלהים - היא אירציונאלית, אם רציונאלי הוא מה שניתן להשגה או להבנה ע"י שכל.
כל מי שלוקח ברצינות את 'אלהים' במובן של יש עליון אינו רציונאלי.

 

[רועי החושב]

אני מוצא סתירה ברורה

אם הרמב"ם מכנה את אלוהים "השכל הפועל" אז אם נקבל את דבריו אלו, ידיעת השכל פירושה ידיעת האל במובן המאד פוזיטיבי!
אם הספירות הן איזשהו ניסוח של רכיבי השכל בשפה מליצית-מיסטית (או "פשט, כדבריך) אז מה נימוק יש כנגד עוזו של המקובל לטעון שהוא עוסק במדע האלוהים?

 

[בר אiריין]

טעות

הרמב"ם מעולם לא כינה את אלהים "השכל הפועל". זו הבנה מוטעית לחלוטין. השכל הפועל הוא הגלגל העשירי, מלמעלה למטה, אשר אליו קשורים התהליכים שתחת גלגל הירח. דבריו במורה נבוכים חלק ראשון פרק סח, לפיהם האל הוא שכל המשכיל את עצמו, מבוססים על דברי אריסטו בספר "מטאפיסיקה" אך אין לזה שייכות ספציפית לשכל הפועל.

 

[רועי החושב]

על איזה חלק מספרו של אריסטו?

לא זכור לי שכתב משהו כזה במטאפיסיקה.
דבר שני- אני לא טענתי שהספירות הן השכל הפועל (כי אני לא יודע מה זה, וגם "הגלגל העשירי" לא אומר לי שום דבר) אלא שהן כינויים סימליים לרכיבים בשכל, או פונקציות קוגניטיביות. אם הפונקציות הללו "פועלות" או שהן "סבילות" נראה לי כקריטריון לקבוע האם הן "שכל פועל" או לא, וזאת במנותק מההקשר שמייחס הרמב"ם למושג הזה.
אנו יודעים מספיק כדי לקבוע שיש מהקטגוריה של הפעילות בשכל, כלומר- בעצם קיומו של האפריורי יש עדות ליסוד הפעיל ולכן השכל האנושי הוא שכל פועל.
אם יש טעם לקשר בין המושגים הללו- הפסיכולוגיים-פילוסופיים והרמבמיסטים- אינני יודע כי אינני מבין כלל את ההקשר הקוסמולוגי הנ"ל

 

[בר אiריין]

<<<<

מה זה "לא זכור לי"? כדי לזכור משהו עליך לפני כן להכירו. אריסטו דן על כך בין היתר במטאפיסיקה למבדא, פרק שביעי [1072b 18], וכן בפרק תשיעי. אצל הרמב"ם השכל האנושי שייך לקטגוריית הקניין [מילות ההיגיון], ובתור שכזה הריהוא שכל נפעל ולא שכל בפועל. האפשרות להוציא את השכל [האנושי] מהכח אל הפועל נעשית על ידי השכל הפועל, שאינו אנושי, ובטח שאיננו אלהי. אצל אריסטו והרמב"ם השכל הפועל הוא חלק מהאסטרופיסיקה.

 

[רועי החושב]

מאימתי קניין הוא נפעל?

קטגוריית הנפעל (או השיתפעל) מופיעה אצל הרמב"ם ב"מילות ההיגיון" באופן נפרד מקטגוריית הקניין (או ה"לו").
אם יש ביניהן קשר ומה טיבו- זה טעון הוכחה מצידך. אם תתקשה בכך אבדוק קשר זה בימים הקרובים.
בכל אופן ההבחנות בין כוח לפועל לא נראות לי רלוונטיות לעניין הכושרים השיכליים מכיוון שהם מוצגים בצורה של מודל הספירות.
מודלים מעין זה מוצגים כך שהם גם פועלים וגם נפעלים, או כפי שהיטבת לצטט "האל הוא שכל המשכיל את עצמו".
הרכיבים פועלים זה על זה. נקודת ההתחלה היא יחסית והיא כל כניסת מידע למערכת מכל רכיב שיש לו קלט\פלט. המודל הוא מודל מופשט של אובייקט ובכל הורשה שלו יש ביטוי ליציאתו מכוח לפועל.
דוגמא- ספירה א מכילה את כל שאר הספירות. גם ספירה ב' מכילה את שאר הספירות. לכאורה זו סתירה, אולם הרעיון הוא שיש אובייקט בדרגת הפשטה עילאית ויש תורשה (קונקרטי). לתורשות יש כבר היררכיה בין הספירות אבל לאובייקט אין. התורשות הן כבר יציאה לפועל.
בכל מקרה- אנו יודעים, כפי שאמרתי, שהאפריורי קיים בשכל האנושי, ולכן אנו רשאים להסיק, יהיו דעותיהם של הקדמונים אשר יהיו, שהשכל האנושי הוא, במידת מה, לפחות, פועל.

 

[בר אiריין]

...<>...

א. עליך קודם לקרוא, אחר כך לנסות להבין ורק לאחר מכן לכתוב תגובה. כתבתי שהשכל האנושי שייך לקטגוריית הקניין ובתור שכזה הרי שהוא נפעל. לא כתבתי שהוא שייך לקטגוריית הנפעל. הרמב"ם לא אחז בכך שיש לכושר השכלי של האדם עצמאות מסוימת. הוא יכול רק להפוך לאחד, "להתאחד", עם השכל עצמו, כלומר להכיל באופן סביל אמתות נצחיות. האופן שבו השכל האנושי מתאחד עם השכל זה בכך שהוא מוציא את השכל בכוח אל הפועל, ומה שמאפשר את זה הוא השכל הפועל, שהוא הגלגל העשירי [ראה מורה נבוכים חלק א פרקים: לז, סב, מט, וראה את ההערות בתרגום של שוורץ על פרקים אלו].

בדברו על "קאטגוריות" אריסטו מדבר מפורשות על סכימות של פרדיקציה או סולמות של שייכות פרדיקטיבית.
[schemata ton kategorion; systoichiai ton kategorion]. בשלושה מקומות בלבד אריסטו דן על הגדרות הקאטגוריות בהתייחסו לעשר קאטגוריות בצורה מלאה, אם כי שימוש בחלוקה שלהן וניתוח מצבים/ רעיונות על פיהן מובאים בעשרות מקומות בכתביו, [אך רק בהתייחסו אל ארבע הקאטגוריות הראשונות]. המקומות היחידיםשבהם אריסטו נדרש לשאלת ההגדרה הקאטגורית בהרכב מלא הם פעמיים בחיבור "הקאטגוריות" ופעם נוספת ב"טופיקה".

אצל אריסטו הדיון בקאטגוריות הנו דיון באונטולוגיה משום שיחסי פרדיקציה הן תכונות של עצמים במציאות! כשם שעל עצם יכולים לחול מקרים שונים מבחינת האיכות או הכמות, כך יכולים לחול עליו מקרים שונים מבחינת הקניין [ה"לו"]. בהקשר של שכילה וידיעה, אין כל הבדל בין קניין המידות הטובות ["הַמַּעֲלוֹת הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים מְמֻצָּעִים" - "שמונה פרקים" פרק ד; "צָרִיךְ לוֹ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת לְנַפְשׁוֹ הַמַּעֲלוֹת" - שם פרק ח; וראה מורה נבוכים ג, נד]. לבין קניין החכמה והידיעה [קרא במורה נבוכים חלק א פרק סח, בדיבור המתחיל "דע שלפני שאדם משׂכיל דבר מה הוא משׂכיל בכוח"]. האדם אינו יכול להיות תמיד משכיל בפועל, משום שרק האל הוא משכיל בפועל תמיד. האדם נמצא בתהליך של רכישת השכלה [קניין חכמה], בכך שהוא מוציא את השכל שבו מבכוח אל הפועל. [לפיכך, אגב, אין בתפיסת הישארות הנפש של הרמב"ם את היסוד האינדיבידי של האדם, כי מה שנשאר אלו רק ההשכלות עצמן שהוא השכיל, כלומר רק האמתות שממילא אינן משתנות נשארות בפועל].

ב. זו טעות מוחלטת לומר שכל אחת מהספירות מכילה את כל יתר הספירות. כל ספירה מורכבת כמובן מעשר ספירות, המורכבות בעצמן - ברקורסיה אינפיניטית - מעשר ספירות, אך אלו לא "אותן" ספירות. לדוגמה, זו טעות לומר שגבורה דחסד זו ספירת גבורה, משום שהגבורה דנצח, לצורך העניין, שונה מהותית מגבורה דחסד. לא שאני חושב שידיעת קבלה נצרכת למשהו, מלבד לספק התעניינות קיימת, ובמידה שהיא קיימת. אולם, אם כבר דנים על קבלה, או מעלים השערות לגביה, צריך לפני כן להבין על מה מדובר.

 

[רועי החושב]

ובכן...

יחס ההכלה של ספירה איקס על ווי, אם נפרש אותו על הדרך הקוגניטיבית, אינו אלא שאיקס פועל על הפלט של ווי (ולא על ווי ישירות). חשיבה מסוג מסויים פועלת על הנתונים שמספקת חשיבה מסוג אחר.
כדי לעשות זאת, על איקס להתייחס לנתוני ווי כאל נתונים שהוא יכול להתמודד איתם, נתונים בעלי משמעות מבחינתו ופירושו של דבר שפרשנויות אחרות נפסלות.
דוגמא מתחום התוכנה- פונקציה א יכולה להתייחס למספרים שלמים בלבד ולוקחת מפונקציה ב שברים עשרוניים . היא נאלצת לעגל אותם כדי להתייחס אליהם.
באותו אופן הספירות פועלות זו על זו- וכך נוצר העולם שאינו אלא אוסף של תפיסות מעוותות.
אין זו אלא קומדיה של טעויות המשתלשלת מאור אינסוף.
ואני טוען שכל המיתולוגיה הזו היא השלכה של החשיבה שלנו, שבטבעה היא מעוותת את המציאות. מרדדת אותה לרמה בת תפיסה (וזה מה שמגדיר אותה כפעילה, אלא שזו פעילות של רידוד או סילוף).
היתרון בעיסוק בתחום זה (הקוגניטיבי) הוא הכרת האפיקים החד כיווניים הללו ובעצם ההכרה מובלעת אפשרות להרחבת האופקים.
אני מבין את ההקשר לקטגוריות האריסטוטליות, כי גם הקטגוריות פועלות זו על זו באופן דומה, אולם אני סבור שהקטגוריות הללו קשורות לתחום אחד מיני רבים במכלול הכושרים השיכליים.
נכון שהפילוסופים הגדולים כמו אריסטו וקאנט התמקדו, משום מה, בעיקר בהן, אבל נדמה לי שזה בגלל חיבה לסדר ואירגון ולא כ"כ בגלל ערכן בחשיפת הקוגניציה.
בקשר לסבילותו\פעילותו של השכל- אני לא מבין על מה נסובה התנגדותך- אפשר ששתי הקטגוריות יחולו על אספקטים שונים שלו. ציינתי בפירוש שהוא פעיל מכיוון שישנו האפריורי. אפשר גם להסכים איתך שהוא סביל מכיוון שהוא יכול להכיל אמיתות ניצחיות. על עצם חלות כל הקטגוריות והשוני הוא בקונטקסט.

 

[בר אiריין]

<<<

אני לא מוצא שום עניין בדיון הזה. עמך הסליחה.

 

[רועי החושב]

סולח

כוס מלאה לא יכולה לקבל מים ואין לבוא אליה בטענות על כך. שתה מים מתוך בארך ושמח בחלקך.

 

[u r i el]

עזוב, אל תחפש סתירות או אמיתות

בצרוף האותיות א' ל' ה' י' ם'.
" .... רִבּוֹן עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְחֻשְׁבָּן, אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין, סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כְּלָל .... "

לדידי מדובר בפיקציה ספרותית אמונית.

מבחינה אמפירית מתפקדת פיקציה זו כמו שמתפקד קלף הג'וקר בחפיסת קלפים, היינו : ניתן "להטעין" אותו בכל משמעות שתחפץ ומאידך "ניתן" להתעלם "ממנו" לחלוטין.

הרמב"ם היה נתון בכבלי אופנת ימה"ב מבחינה פילוסופית, כאשר גברו ההשפעות של האסכולות הפילוסופיות ( אריסטו, אפלטון וממשיכיהם ו/או מתורגמניהם המוסלמים ) ועל כן מושתתים פרקים רבים ב"מורה" על אופנה אינטלקטואלית זו. לדעתי שפר עליו מזלו של הרב מבחינת יחסם של יהודים לכתביו הפילוסופים, וזאת בזכות החיבור היהודי שלו, משנה תורה, אותו כתב ופרסם קודם שנתאבק בעפר רגליהם של כתבים פילוסופיים אלה, הגם שהכירם כבר אז כפי שמוכח מפרקים אחדים במשנה תורה זה ומכתבים אחרים שלו.

לעומתו - בקבלה יש הרבה מן היצירתיות היהודית "כחול - לבן " אם כי גם היא ככל פעילות תרבותית שהיא מושפעת ויונקת מהמצאי התרבותי הקיים, כולל זה הפילוסופי.
הספירות הן האלוהות. ואם תרצה - מידות, כוחות, אספקטים , בחינות של האלוהות. גם כאן אין קונצנזוס מוחלט ונוקשה בין המקובלים. כפי שכתבתי לך לעיל, המקובל סבור שדרך הטקסטים "המקודשים" ניתן לחשוף משהו מן הסודות של העולמות העליונים והספירות משמשות מודל לעולמות עליונים אלה, ויש שסוברים אף מעבר למודל, קרי ממשות.
אני מציע לך - אם הנושא מעניין אותך - ללמוד אותו מפי מומחים. אין משמעות הצעתי שתקבל את התכנים הללו כ'אמת' ואין משמעות הדברים להמליץ בפניך על נקיטת עמדה שיפוטית, אולם אל תפתח דעה קודם שלמדת מפי יודעי דבר.