האם כולן כאן מהצד החורג ? דרושה אם ביולוגית להתייעצות
אני "אמא חורגת" לילדה מקסימה ומהממת בת 12. נשואה שנתיים וכעת בהריון ומצפה לבת
אני זקוקה לנקודת מבט "ביולוגית" דווקא כדי לנסות להבין את הצד השני. אז ככה :
מהחתונה, במשך שנתיים הודעות בלתי פוסקות לבעלי - בשעות מאוחרות בלילה כשאני והוא סוף סוף לבד, בשעות שהילדה איתנו זה מקצין אפילו יותר. בעלי אומר שהיא לבד ועצוב לה והיא רוצה יחס ולרוב עונה לה אלא אם כן זה ממש הזוי כמו לספר לו שקראה איסו כתבה על זבובים ושנזהר שיעקצו אותה כי זה קטלני...
בקשות הזויות שבגללן בעלי צריך לצאת מהבית מאוחר בלילה או שהוא צריך לצאת באמצע העבודה כי היא שכחה לשים בתיק איזו חוברת ועוד ועוד.
אבל הכי גרוע עבורי זה הקללות שלה עלי שאני רעה, שתלטנית, שהוא אפס לידי, שפעם הוא היה "זורם" והיום הוא מקשה והיא יודעת שזה הכל אני אשמה. במשך שנתיים שלא הצלחנו להכנס להריון היא היתה כותבת - "שתעשה לה ילדים ותעזוב את שלי בשקט" ", טענה שאני מבטלת אותה כאמא, לא נותנת לנו להיות עם הילדה בחופשים ובחגים, כועסת כשאנחנו מזמינים חברות של הילדה אלינו הביתה, כועסת על זה וכועסת על זה כל הזמן כועסת ומטיחה האשמות שבעלי הוא חרא אבא ושקרן וגם אומרת את זה לילדה כל הזמן, מצד אחד אומרת שאין לה זמן לעצמה והכל נופל עליה ומצד שני לא מאפשרת לנו לעזור כי אני בתמונה - כי זה לא בעלי רוצה אלא אני וזה לא משנה לה שהילדה בסך הכל נהנית ומקבלת מה שהיא צריכה. "זה לא קשור לאהבה זה קשור לכבוד שלי כאמא"
מהצד שלי, כדי להיות אובייקטיבית:
בגלל שהתחתנתי רווקה (כנראה) היתה לי המון סבלנות לילדה (שסובלת מבעיות רגשיות קשות ומטופלת כבר שלוש שנים). יש לנו קשר נפלא וגם עכשיו בגיל ההתבגרות הקשר שלנו נפלא (חמסה חמסה). היא מתקשרת אלי כשעצוב לה ומבקשת ממני לעשות איתה "שיחת בנות", אני יוזמת כל הזמן דברים עבורה כמו רכישת בגדים חדשים, שמלות ועד טיפולים רפואיים, חוגים, שיעורי בית, אסיפות הורים ועוד... אני בקשר עם המורים, עם המטפלים ולפעמים באמת מרגישה כמו אמא קטנה.
בהתחלה היינו מבקשים מהאמא רשות אבל היא לא היתה מסכימה לכלום, לא היתה מספיקה לגשת לרופאים, לא היתה מספיקה לקנות לה מגפיים לחורף אז אנחנו נאלצים לעשות הכל. אני כותבת "אנחנו" כי זה נכון שאני דוחפת את בעלי לעשות. בהתחלה הוא היה אומר לי "עזבי, את לא מכירה אותה, אל תיכנסי לזה ואל תשקיעי - לא תקבלי שום קרדיט רק יבואו אליך בטענות ומריבות" אבל אני התעקשתי ואמרתי "תעשה טוב יבוא טוב" כי הילדה היתה במצב רע מאוד וסבלה ריגשית ופיזית, היא ילדה כל כך טובה ורגישה, לא יכולתי לשבת בצד ולהתעלם - הילדה לא הולכת לחוגים כבר שנה והיא רוצה וצריכה חברה אז אני רשמתי אותה לימים שהיא אצלנו - קיבלנו צעקות וגידופים, האמא לא יכלה לבוא לאסיפת הורים ובגלל שכל השנה אני ובעלי ישבנו איתה ביחד על שיעורים הצטרפתי אליו ואז גילינו שהאמא כתבה למחנכת שאנחנו לא מכינים איתה שיעורים ו"סליחה מראש אם הילדה תגיע ללא שיעורים בימים מסוייים", הילדה מרגישה בנוח איתי ואוהבת אותי, עד שהיא חוזרת הביתה והאמא מתחילה עם הסצנות. לאחרונה גם גילינו שהיא גנבה מבעלי כסף - אמרה לבעלי שהיא רוצה לרשום אותה לחוג אנחנו שילמנו בחפץ לב במשך שנה ורק לאחרונה גילינו שהיא לא הלכה בכלל וקיבלה החזר לאשראי ולא אמרה לנו דבר, ויש עוד מלא דוגמאות. אנחנו מפחדים להגיד לה מה אנחנו חושבים כי אז היא מתנקמת בנו דרך הילדה כמו להגיד לבעלי שהוא לא מוזמן ליומולדת של הילדה בגללי "ותזכור שתמיד הוזמנת ותבין למה אתה לא מוזמן עכשיו".
ברור לי שיש את הצד שלי והצד שלה - ברור לי שיש משהו שאני יכולה לעשות יותר כדי להבין אותה כי כל זמן שהאמא כועסת וממרמרת זה משפיע על כולנו. מאוד קשה לנו איתה אנחנו כבר שנה וחצי בטיפול התחושה היא שניסינו הכל אבל איך אפשר לא לקנות לילדה נעלי ספורט כשהיא מגיעה אלינו הביתה עם נעליים קרועות שיוצאת מהן האצבע, או טייץ עם חור, שלא לדבר על תחתונים קרועים או קטנים מדי, איך אפשר לא לקבוע תור לרופא כשהילדה חודשים סובלת מבעיה רפואית והיא לא נפתרת ? אם לאמא אין זמן והיא טוענת שהכל נופל עליה כל הזמן ושלא אכפת לנו, מדוע היא לא מאפשרת לנו לעשות עבור הילדה ורואה את זה כאילו כל מה שאני עושה בשביל הילדה זה בעצם לא בשביל הילדה אלא כדי להכעיס אותה (האמא)
אמהות ביולוגיות - תסבירו לי את הצד שלכן. מה אני מפספסת כאן ? בקרוב מאוד אלד ילדה משלי ואני עדיין אשאר מחוייבת לילדה היא כבר באמת כמו הבת שלי אבל משום מה נראה לי שהצרות רק יתחילו וכל כך לא בא לי לחיות חיים שלמים כך. הרי ברור שאם עד עכשיו התלונות היו שאני עושה יותר מדי, הרי אחרי שאלד התלונות יהיו שאני לא אוהבת את הילדה כמו שאני אוהבת את הילדה שלי. הבעיה שהיא מספרת הכל לילדה, מדברת איתה שיחות כאילו היא היתה מבוגרת, מספרת לה על בגידות, שקרים ולמערי היא עושה את זה מאז שהילדה היתה בת 7. אנחנו מנסים להסביר לה שהילדה המסכנה הזאת מספרת לה סיפורים כדי לא לפגוע ברגשות שלה כאמא ומספרת לנו סיפורים אחרים - במקום להבין את זה לעומק ולהתחיל טיפול משפחתי משולב היא עדיין מעדיפה את הכעס והקללות ומנסה עכשיו לסכסך ביני לבין המשפחה של בעלי. הזמנו אותה אלינו הביתה, הזמנו אותה לטיפול - כלום. היא יודעת הכל כי היא האמא.
אני "אמא חורגת" לילדה מקסימה ומהממת בת 12. נשואה שנתיים וכעת בהריון ומצפה לבת
אני זקוקה לנקודת מבט "ביולוגית" דווקא כדי לנסות להבין את הצד השני. אז ככה :
מהחתונה, במשך שנתיים הודעות בלתי פוסקות לבעלי - בשעות מאוחרות בלילה כשאני והוא סוף סוף לבד, בשעות שהילדה איתנו זה מקצין אפילו יותר. בעלי אומר שהיא לבד ועצוב לה והיא רוצה יחס ולרוב עונה לה אלא אם כן זה ממש הזוי כמו לספר לו שקראה איסו כתבה על זבובים ושנזהר שיעקצו אותה כי זה קטלני...
בקשות הזויות שבגללן בעלי צריך לצאת מהבית מאוחר בלילה או שהוא צריך לצאת באמצע העבודה כי היא שכחה לשים בתיק איזו חוברת ועוד ועוד.
אבל הכי גרוע עבורי זה הקללות שלה עלי שאני רעה, שתלטנית, שהוא אפס לידי, שפעם הוא היה "זורם" והיום הוא מקשה והיא יודעת שזה הכל אני אשמה. במשך שנתיים שלא הצלחנו להכנס להריון היא היתה כותבת - "שתעשה לה ילדים ותעזוב את שלי בשקט" ", טענה שאני מבטלת אותה כאמא, לא נותנת לנו להיות עם הילדה בחופשים ובחגים, כועסת כשאנחנו מזמינים חברות של הילדה אלינו הביתה, כועסת על זה וכועסת על זה כל הזמן כועסת ומטיחה האשמות שבעלי הוא חרא אבא ושקרן וגם אומרת את זה לילדה כל הזמן, מצד אחד אומרת שאין לה זמן לעצמה והכל נופל עליה ומצד שני לא מאפשרת לנו לעזור כי אני בתמונה - כי זה לא בעלי רוצה אלא אני וזה לא משנה לה שהילדה בסך הכל נהנית ומקבלת מה שהיא צריכה. "זה לא קשור לאהבה זה קשור לכבוד שלי כאמא"
מהצד שלי, כדי להיות אובייקטיבית:
בגלל שהתחתנתי רווקה (כנראה) היתה לי המון סבלנות לילדה (שסובלת מבעיות רגשיות קשות ומטופלת כבר שלוש שנים). יש לנו קשר נפלא וגם עכשיו בגיל ההתבגרות הקשר שלנו נפלא (חמסה חמסה). היא מתקשרת אלי כשעצוב לה ומבקשת ממני לעשות איתה "שיחת בנות", אני יוזמת כל הזמן דברים עבורה כמו רכישת בגדים חדשים, שמלות ועד טיפולים רפואיים, חוגים, שיעורי בית, אסיפות הורים ועוד... אני בקשר עם המורים, עם המטפלים ולפעמים באמת מרגישה כמו אמא קטנה.
בהתחלה היינו מבקשים מהאמא רשות אבל היא לא היתה מסכימה לכלום, לא היתה מספיקה לגשת לרופאים, לא היתה מספיקה לקנות לה מגפיים לחורף אז אנחנו נאלצים לעשות הכל. אני כותבת "אנחנו" כי זה נכון שאני דוחפת את בעלי לעשות. בהתחלה הוא היה אומר לי "עזבי, את לא מכירה אותה, אל תיכנסי לזה ואל תשקיעי - לא תקבלי שום קרדיט רק יבואו אליך בטענות ומריבות" אבל אני התעקשתי ואמרתי "תעשה טוב יבוא טוב" כי הילדה היתה במצב רע מאוד וסבלה ריגשית ופיזית, היא ילדה כל כך טובה ורגישה, לא יכולתי לשבת בצד ולהתעלם - הילדה לא הולכת לחוגים כבר שנה והיא רוצה וצריכה חברה אז אני רשמתי אותה לימים שהיא אצלנו - קיבלנו צעקות וגידופים, האמא לא יכלה לבוא לאסיפת הורים ובגלל שכל השנה אני ובעלי ישבנו איתה ביחד על שיעורים הצטרפתי אליו ואז גילינו שהאמא כתבה למחנכת שאנחנו לא מכינים איתה שיעורים ו"סליחה מראש אם הילדה תגיע ללא שיעורים בימים מסוייים", הילדה מרגישה בנוח איתי ואוהבת אותי, עד שהיא חוזרת הביתה והאמא מתחילה עם הסצנות. לאחרונה גם גילינו שהיא גנבה מבעלי כסף - אמרה לבעלי שהיא רוצה לרשום אותה לחוג אנחנו שילמנו בחפץ לב במשך שנה ורק לאחרונה גילינו שהיא לא הלכה בכלל וקיבלה החזר לאשראי ולא אמרה לנו דבר, ויש עוד מלא דוגמאות. אנחנו מפחדים להגיד לה מה אנחנו חושבים כי אז היא מתנקמת בנו דרך הילדה כמו להגיד לבעלי שהוא לא מוזמן ליומולדת של הילדה בגללי "ותזכור שתמיד הוזמנת ותבין למה אתה לא מוזמן עכשיו".
ברור לי שיש את הצד שלי והצד שלה - ברור לי שיש משהו שאני יכולה לעשות יותר כדי להבין אותה כי כל זמן שהאמא כועסת וממרמרת זה משפיע על כולנו. מאוד קשה לנו איתה אנחנו כבר שנה וחצי בטיפול התחושה היא שניסינו הכל אבל איך אפשר לא לקנות לילדה נעלי ספורט כשהיא מגיעה אלינו הביתה עם נעליים קרועות שיוצאת מהן האצבע, או טייץ עם חור, שלא לדבר על תחתונים קרועים או קטנים מדי, איך אפשר לא לקבוע תור לרופא כשהילדה חודשים סובלת מבעיה רפואית והיא לא נפתרת ? אם לאמא אין זמן והיא טוענת שהכל נופל עליה כל הזמן ושלא אכפת לנו, מדוע היא לא מאפשרת לנו לעשות עבור הילדה ורואה את זה כאילו כל מה שאני עושה בשביל הילדה זה בעצם לא בשביל הילדה אלא כדי להכעיס אותה (האמא)
אמהות ביולוגיות - תסבירו לי את הצד שלכן. מה אני מפספסת כאן ? בקרוב מאוד אלד ילדה משלי ואני עדיין אשאר מחוייבת לילדה היא כבר באמת כמו הבת שלי אבל משום מה נראה לי שהצרות רק יתחילו וכל כך לא בא לי לחיות חיים שלמים כך. הרי ברור שאם עד עכשיו התלונות היו שאני עושה יותר מדי, הרי אחרי שאלד התלונות יהיו שאני לא אוהבת את הילדה כמו שאני אוהבת את הילדה שלי. הבעיה שהיא מספרת הכל לילדה, מדברת איתה שיחות כאילו היא היתה מבוגרת, מספרת לה על בגידות, שקרים ולמערי היא עושה את זה מאז שהילדה היתה בת 7. אנחנו מנסים להסביר לה שהילדה המסכנה הזאת מספרת לה סיפורים כדי לא לפגוע ברגשות שלה כאמא ומספרת לנו סיפורים אחרים - במקום להבין את זה לעומק ולהתחיל טיפול משפחתי משולב היא עדיין מעדיפה את הכעס והקללות ומנסה עכשיו לסכסך ביני לבין המשפחה של בעלי. הזמנו אותה אלינו הביתה, הזמנו אותה לטיפול - כלום. היא יודעת הכל כי היא האמא.
