האם ליבוביץ היה תיאיסט?

[חיים פרידמן1]

יש אינטרוונציה אלוהית ואין אלוהים?

 

[iricky]

קשקוש

קיום האלוהים תלוי ברצון האדם? זה ודאי לא ליבוביץ. ואם אין בני אדם כלל אז אין אלוהים? "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". זה ליבוביץ. גם העובדה שאני רואה ושומע היא ביטוי לאינטרוונציה אלוהית. גם יציאת מצרים היא ביטוי לאינטרוונציה אלוהית. בעצם כל מה שמתרחש בעולמנו הוא ביטוי לאינטרוונציה אלוהית. לפיכך לא ניתן ללמוד דבר על אלוהים לא מן הטבע ולא מן ההיסטריה. זה ליבוביץ.

 

[אשר אטדגי]

וכי עבורך אלוהים קיים?

מה זו האיולת הזו היוצאים מהודעותיכם? אני לא דיברתי כלל בשום הודעה, וכמדומני בפורום זה מיום נכנסתי אליו, מהו אלוהים כשלעצמו? אלא רק מהו אלוהים עבור האדם. ובהודעה זו, הרחבתי בשאלתך, כיצד עבודתו של המאמין את אלוהיו היא באפשר.

שגיאתך, אשר רבים יפלו בשוחתה, היא לבלבל בין המייחס למיוחס, ובהקשרנו: העובדה שאני מייחס למשהו היגד מסויים, אינה אומרת שהתייחסותי אליו מאשררת או לא את קיומו, אלא רק את הכרתו ומחשבתו האנושיים (וריבונו של עולם, הרי זו הייתה בדיוק נקודת המוצא של שאלתך, אע"ג שלא נוסחה כך!)

שאלתך הייתה פשוטה: אם כל מה שאנחנו מכירים ויודעים בעולם זה מגיע מהאדם, נמצא גם רצון האדם לעבוד את אלוהים מגיע ממנו, נמצא כאילו הוא עובד את עצמו.

ולכך, הגבתי באריכות, שבתמציתה מסקנתה אמרה כך: רצון האדם, איננו חלק מהטבע, הוא שונה ממנו, בניגוד לכל הכרותינו את המציאות, ובכלל זה העולם וההיסטוריה.

את הדיכוטמיה בין שני אלו כבר הטרים הרמב"ם בדבריו על ההשגחה הכללית וההשגחה הפרטית . אין ההשגחה הכללית, אלא הטבעת כללי וחוקי העולם הזה ("עולם כמנהגו נוהג") (ומבחינה זו אתה יכול לומר כי הטבעה זו היא יד ה'), ואין ההשגחה הפרטית אלא היות המושגח מכיר בבוראו. ובניסוחו של ליבוביץ: "הידיעה שהאדם יודע את אלוהים היא-היא הידיעה שאלוהים יודע אותו, היא-היא השגחתו עליו".

לומר שראייתי ושמיעתי היא אינטרוונציה אלוהית היא לא להבין כלל את המונח הזה בהקשרו האמוני. "אינטרוונציה" אלוהית במשמעות הרווחת, היא ההתערבות קונסטינטנטית בעולם זה ("אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל") וזה מה שרווח בפולקלור העממי במושג "השגחה כללית". מבחינה זו אלוהים לא מתערב לא בראייתי, ולא בשמיעתי, ולא בעשייתי פיפי, כל אלו הם תהליכים פיסיקו-כימים והפונקציונלית הריאקטית ביניהם, שכולם, כולל מוחו של האדם המסובך והמורכב שבהם, הם תהליכים טבעיים, חסרי כל משמעות ערכית, ובכלל זה אמונית.

אך מכיוון ששאלתך עסקה בהגותו של לייבוביץ ובטח לא שלי, אביא לך מעט מזעיר מדבריו בנושא זה בכללותו :

"..והרמב"ם מדגיש ומבליט מאוד את העובדה שיש לאדם רצון, והרצון הזה איננו דבר טבעי, וזוהי גם הסיבה לכך מדוע הרמב"ם מסיים את הפרק הגדול במורה נבוכים (חלק' פרק ב') בניסוח המיוחד: "ישבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו". הקורא משפט זה אינו שם לבו לניסוח המיוחד במינו המופיע כאן "בעל הרצון". כל מי שמעורה בעולם הגות היהודית, בכל המקורות(...) האם מישהו נתקל אי-פעם בניסוח זה כתואר אלוהי? (...) העובדה שהאדם כיצור רציונאלי יכול היה להתנהג באופן אי רציונאלי - ואל תשכחו שאין מדובר כאן על התנהגותו של האדם בעבר הרחוק, אלא זוהי התנהגותו של האדם בכל הזמנים ובכל התקופות ובכל יום ובכל שעה, ו"האדם" האמור כאן, הרי זה אני ואתה והוא וכולנו - עובדה זו היא הפליאה הגדולה. ובכן, העובדה שלאדם יש רצון חופשי היא דבר "לא טבעי", ולכן השם יתברך הוא "בעל הרצון". ובמובן ידוע זוהי האינטרוונציה האלוהית היחידה והמיוחדת בנוהגו של הכעולם, כי כל דבר בעולמנו הריהו כפי שנועד היות, ואילו לאדם ניתנה היכולת להיותצ לא כפי שנועד להיות.."( ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על שמונה פרקים" הוצאת אקדמון עמ' 219, ההדגשות שלי).

וכן הוא אומר:
"האדם מטבעו הוא חלק של המציאות הטבעית, אבל את פעילותו הרצונית של האדם הרמב"ם מציג כאנטי תזה לטבע. הוא מבדיל בין קורותיו של האדם, הנובעות משילובו במציאות הטבעית ומכפיפותו לחוקיה, שהם הם ההשגחה הכללית, ובין מעשיו של האדם הנובעים מרצונו החופשי. יכולת האדם לפעול מרצונו ולא מן ההכרח של טבעו, ולגרום על ידי כך גם לתוצאות שלא הוטבעו מלכתחילה במציאות - זהו בעיני הרמב"ם הגדול שבפלאי הבריאה". (ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, תל-אביב: משרד הבטחון, 1987, עמ' 69).

וכן הוא מוסיף: "לשון אחר: הידיעה שהאדם יודע את אלוהים היא-היא הידיעה שאלוהים יודע אותו, היא-היא השגחתו עליו. שיא זה של האמונה-לשמה מנוסח במאמר: "כמו שאנחנו השגנוהו באור אשר השפיע עלינו (="השכל)" כאמרו באורך נראה אור, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא עמנו משקיף ורואה"; והרמב"ם מוסיף שלוש מלים: "והבן זה מאד" (ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, תל-אביב: משרד הבטחון, 1987 פרק 12, מופיע גם באתר שפורום זה תולדתו, ההדגשה שלי, ואני שותף להמלצה זו מאוד)

 

[חיים פרידמן1]

אתה מדבר על קיום אלוהים בתודעה

וזה אחרי שהנחת שכל מה שמעבר לתודעה אינו בר שיחה והגות לאדם

 

[אשר אטדגי]

אתה מכיר משהו מחוץ לתודעתך?

אם כן, אמור נא לי, אני מכיר מספר דוקטורנטים העוסקים בפסיכיקה פתולוגית שיהיו מאוד מעוניינים לחקור את הפנומן הזה.

ואם אתה שואל כיצד ניתן להאמין באלוהים, על סמך הודעתי זו. סימן הוא שאולי קראת או הודעותיי אבל לבטח לא הבנת אותן. ולא שמה שאני אומר הוא האמת אין בלתה, או ששכינה מדברת מגרוני, זה לא. שגיתי בעבר, ואשגה בעתיד. אך אם יש בידך לחלוק, או להפריך, הבן ראשית את הארגומנט, ואז חלוק עליו או הפרך אותו.

 

[חיים פרידמן1]

מתי שאלתי "כיצד ניתן להאמין באלוהים"?

וברור שלא הבנתי כי אם לא, לא הייתי שואל.
ברמב"ם יש ביטוי שהאדם צריך לדעת שהוא מחוץ למחשבה כמו שהוא במחשבה.

 

[חיים פרידמן1]

ובינתיים לא חלקתי או הפרכתי. אני שואל שאלות הבהרה

 

[חיים פרידמן1]

ננסה פרה פרה

1. הרצון האנושי אינו כפוף לסיבתיות. אמת?
2. יש הרואים ברצון זה אינטרוונציה של יש שאינו כפוף לקטגוריה סיבתית. אמת?
3. אדם יכול לדעת רק מה שבתודעתו. לכן בשביל מי שרוצה לעבוד את ה' הוא קיים כי הוא רואה ברצונו אינטרוונציה שלו. אמת?
4. על סמך הנחות אלה אני שואל:
א. מהי עבודת ה'? היינו, מה המובן של עבודת יש שאינו כפוף לקטגוריה סיבתית?
ב. מה הופך את האקט של קיום המצוות לעבודת ה'?

 

[אשר אטדגי]

שבוע טוב

ראשית, הבנתך את שלוש "הפרות הראשונות" מראות כי הנך מבין את דבריי לאשורם. כיצד אם כן מתוך שלוש הראשונות מגיעים אנו אל "הפרות המלאות והטובות". רוצה לומר: כיצד עבודת אלוהים היא באפשר?

בהבנתך, כי זה האלוהים אין השגתו מגעת, אבל תתכן הסקת אפשרות קיומו, ובהיות רצוננו אנו בעבודתו דבר שאין הוא מטבעו של עולם, אמרנו למעשה כי הוא יתע' הטביע זה העניין "האלוהי" (רצוננו) בנו מעיקרא. בבחינת, "אתה הבדלת מראש ותכירהו לעמוד לפניך". היינו: אמונתנו, אינה אלא הכרת חובתנו כלפי שמיא. אין אמונה משמעה: "רוצה אני באמונה", לפסוק זה אין שום משמעות לא קוגנטיבית ולא קונאטבית. אין אדם רוצה משהו ומכריע משהו, אלא אם כן לרצון זה ניתן ביטוי במציאות מעיקרא. המצוות, אם כן, הן הביטוי לרצון זה במציאות האנושית. משמע: אין האמונה אלא קיום המצוות, ובזה אדם מכיר באל והוא מכיר בו, "כאילו הוא התעסק בו יתברך", כלשונו של המורה.

אני מוכרח לציין, כי הערתו של אוריאל לדבריך, מוצא אני אומר להם, הן הן! למרות המחלוקת הפונדמנטלית בינותינו אודות מהותה והגדרתה (ובכלל זה ידיעתינו האמפירית) של היהדות, דבריו בעניין זה נראים בעיניי נכונים. הכרת אלוהים בתבונה טהורה, הכוללת את קיום מצוותיו כביטוי לתבונה זו בחיי המעשה, אינה אלא ענבריות ו'מאובנות' - הכפפת הרציו על האמוציו. ואני שואל את עצמי (ובזה אני חלוק על לייבוביץ), האם, לא רק זוהי היהדות, אלא האם זוהי "חטיבה אנושית"?

 

[חיים פרידמן1]

השאלה היא מדוע אי אכילת לחם בתאריך מסוים היא התעסקות בו ית'

 

[אשר אטדגי]

זו לא השאלה!

או שאתה מקבל על עצמך חובת אי אכילת הלחם בשבעת ימי הפסח, או שלא. בו ברגע שתקבל תשובה לשאלה זו, נמצאת היא עקרה במהותה. כלומר, חובתך עתה תלויה בסיבה שתהיה מובנת לך (רציונלית ולוגית), ואז נמצאת מקיים מצווה שאינה מצווה!

 

[חיים פרידמן1]

החובה היא ההתעסקות בו

מה בין זה לבין אי אכילת לחם שבוע בשנה?

 

[אשר אטדגי]

איני יודע מדוע דוקא אי אכילת לחם, ולא לעיסת בזוקה היא הציווי

אני מכיר בציווי זה או לא, זו השאלה, ולא פרטי הציווי. בו ברגע שאני אדע מדוע זה כך, עיקרתי את מהות חובתי. שכן נמצאה עבודת אלוהים אינה פרי הכרעתי, אלא פרי ידיעתי.

 

[חיים פרידמן1]

אתה מכריע לא לאכול לחם או לעסוק באלוהים?

 

[אשר אטדגי]

היינו הך: "ההתעסקות באלוהים" כביכול, היא שמירת המצוות

זה הביטוי היחיד באפשר, לעובדו. שכן כל ביטוי אחר משמעו הגשמה (=הבנה או ההשגה שלו יתע'), וכל שנותר הוא לרצות להאמינו, ואין משמעות ל"רצון" זה, אלא בקיום המצוות, שהן הביטוי במציאות לרצון, לכל רצון.

עזוב רגע אמונה בו ית', נעשה את זה בקטיגוריות פחות "טעונות" ויותר הומאניות. אני רוצה להיות "מוסרי", מה המשמעות של הדבר הזה "רוצה להיות מוסרי"? אין משמעותו אלא הכרת חובתי כלפי זולתי, מבלי קשר לידיעותיי או לתועלת (או למגרעת), שיש במעשים שאעשה למען זולתי. בו ברגע שתהיה לי תועלת או מגרעת בעשותי את האקט כלפי זולתי ובשל כך עשיתיו, אינני מוסרי (אני יכול להיות אדם טוב, אבל לא מוסרי).

 

[חיים פרידמן1]

אבל מה בין חובתי כלפי ה' לבין אי אכילת לחם שבוע בשנה?

לגבי הדוגמא, אדם מוסרי ישתף פעולה עם חוק שטרתו מוסרית. לא בשביל תועלת עצמו אלא בשביל תועלתו לערך.

 

[אשר אטדגי]

לא!

אדם מוסרי מכיר רק בחובתו כלפי הזולת, ללא קשר לשום תועלת. גם לא בניסוח המפותל שלך: "תועלתו לערך".

לעניין המצוות: הן נתונות לנו, או שאתה מקבל על עצמך אותן (ציווי = חובה, ציות) או שלא. פשוט מזה אין. למה הן תרי"ג ולא תרי"ב או תרי"ש. למה הן דווקא כך, ולא אחרות, שאל את זה שנתנן. ובקיצור, לדעתי (ואני מדגיש את המילה הזו, דעתי) אין להן שום סיבה או טעם שתהיינה מובנות לי בכל זמן מן הזמנים: "גזירה גזרתי חוקה חקקתי ואי אתה רשאי להרהר אחריה". לדעת אחרים, הגדולים ממני במניין ובחוכמה לאין ערוך, יש להן סיבות, ודומני גם בדבריהם, שהסיבות שהם נותנים הן חלק מאותו "אופרטוניזם דתי" נאצל.

 

[חיים פרידמן1]

מדוע אדם המעוניין לשמור מצוות מכנה אותן עבודת ה'?

 

[אשר אטדגי]

ומדוע המאמין קורא לאלוהים, אלוהים?

הרי המילה הזו היא מילה "מגשימה" מיניה וביה (אלוהים - לשון שררה), אין לי אלא לומר כי אנו מדברים בלשון בני אדם, ובכלל זה כל הטרמינולגיה הדתית.

 

[חיים פרידמן1]

אז נמיר את אלוהים בטרנסצנדנטי ואת עבודה בהתעסקות

מה הקשר בין אדם שמקבל על עצמו אוסף אקטים מוזרים לעיסוק בטרנסצנדנטי? זה שעבודת ה' צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי, ניחא. אבל למה דווקא מעשים אלה?