האם מוסר הוא רק ענין תאורתי
- פותח הנושא Diana M
- פורסם בתאריך
זהבתי../images/Emo12.gif../images/Emo35.gif
את בטוחה שקראת את המאמר? או שאת מרמה בבחינה?
בנות הזוג פנו לבנק הזרע על מנת להרות וביקשו זרע של גבר חרש על מנת להבטיח חרשות בטוחה לילדן העתידי. כאשר נאמר להן כי אין מקבלים תרומות זרע מגברים חרשים גנטית. הן פנו לחבר חרש גנטית שיתרום להן זרע ברור שזכותה של כל אשה להיות אמא וזכותו של כל גבר להיות אבא. אבל האם לדעתך זכותם של הורים "להנדס" לעצמם בכוונה תחילה ילד עם מום? אממ..תוהה..
את בטוחה שקראת את המאמר? או שאת מרמה בבחינה?
ואם הן לא תקבלנה זרע מתרומה בבנק
אלא, תקיימנה יחסים עם גבר חרש,ובכך אחוזים גדולים שהתינוק יירש את החרשות או לקות חושים אחרת, זה בסדר? קראתי גם קראתי, התיחסותי היתה לצורך העז של האשה להיות אם, מי שם אותנו למקבלי החלטות ובאיזה זכות אנו יכולים לעמוד במקום בו אשה רוצה את הדבר הכי נשי... לא ולא אנני מסכימה לכל הנדסה גנטית כל שהיא ומשטרים אפלים, היה ההסבר, דוגמת הניסויים של מנגלה בזמן השואה וכדו´... יש את אותה שאלה עם נושא "השיבוט" האם ניתן לשבט אדם לשמש כ "חלקי חילוף", על מנת שאם ילקה בליבו או בכליותיו יהיה אפשר להשתילם שלא לחכות לתורם מתאים... אלו שאלות שאיש עליהן אינו יודע עדיין את התשובה להן. האם כעת הובנתי?
אלא, תקיימנה יחסים עם גבר חרש,ובכך אחוזים גדולים שהתינוק יירש את החרשות או לקות חושים אחרת, זה בסדר? קראתי גם קראתי, התיחסותי היתה לצורך העז של האשה להיות אם, מי שם אותנו למקבלי החלטות ובאיזה זכות אנו יכולים לעמוד במקום בו אשה רוצה את הדבר הכי נשי... לא ולא אנני מסכימה לכל הנדסה גנטית כל שהיא ומשטרים אפלים, היה ההסבר, דוגמת הניסויים של מנגלה בזמן השואה וכדו´... יש את אותה שאלה עם נושא "השיבוט" האם ניתן לשבט אדם לשמש כ "חלקי חילוף", על מנת שאם ילקה בליבו או בכליותיו יהיה אפשר להשתילם שלא לחכות לתורם מתאים... אלו שאלות שאיש עליהן אינו יודע עדיין את התשובה להן. האם כעת הובנתי?
אני חושבת מאוד אחרת
לא מסכימה איתך כלל וכלל. ולא לגיטימי בעיני לעשות השוואות הקשורות בגרמניה הנצית, אין להן כל קשר לנושא. א. לגיטימי שזוג החי יחד ובוחר להביא ילד לעולם יעשה כך גם אם קיים סיכוי כי הלקות התורשתית של שניהם תבוא לביטוי גם אצל הילד. כן זה מאוד בסדר בעיני. ב. ההתייחסות לצורך העז של האשה להיות אם חסר כל רלוונטיות. לא זכור לי כי קראתי באחת התגובות כי מישהו שלל את זכותה להיות אם. להיפך לגיטימי שאשה תרצה לממש את זכותה לאמהות כפי שלגיטימי שגבר ירצה לממש את זכותו לאבהות. מה הקשר בכלל? ג. לא הבנתי את הקשר בין שיבוט וחלקי חילוף אנושיים לבין מה שקרה בכתבה הנדונה. הפסול בעיני הוא "לא" רצונה של האשה להיות אם. ולא רצונם של זוג עם לקות או מחלה תורשתית אחרת להביא ילד לעולם כשברור להם שהם מסתכנים בכך שגם הילד יהיה חולה או בעל לקות. הפסול בעיני זו ההחלטה הקרה והמושכלת להביא לעולם ילד עם לקות. ולהבטיח זאת באמצעות "הינדוס" האם זכותה של אשה זו להיות אם היתה נפגעת לו קיבלה תרומת זרע רגילה שלא היתה מבטיחה לה ילד חרש? התורם הרי לא היה בן זוגה, לא היה לה חשוב לקבל דווקא ממנו מסיבות נוספות מלבד היותו, חרש. איזו זכות יש להורה "להנדס" לילדו העתידי מום?
לא מסכימה איתך כלל וכלל. ולא לגיטימי בעיני לעשות השוואות הקשורות בגרמניה הנצית, אין להן כל קשר לנושא. א. לגיטימי שזוג החי יחד ובוחר להביא ילד לעולם יעשה כך גם אם קיים סיכוי כי הלקות התורשתית של שניהם תבוא לביטוי גם אצל הילד. כן זה מאוד בסדר בעיני. ב. ההתייחסות לצורך העז של האשה להיות אם חסר כל רלוונטיות. לא זכור לי כי קראתי באחת התגובות כי מישהו שלל את זכותה להיות אם. להיפך לגיטימי שאשה תרצה לממש את זכותה לאמהות כפי שלגיטימי שגבר ירצה לממש את זכותו לאבהות. מה הקשר בכלל? ג. לא הבנתי את הקשר בין שיבוט וחלקי חילוף אנושיים לבין מה שקרה בכתבה הנדונה. הפסול בעיני הוא "לא" רצונה של האשה להיות אם. ולא רצונם של זוג עם לקות או מחלה תורשתית אחרת להביא ילד לעולם כשברור להם שהם מסתכנים בכך שגם הילד יהיה חולה או בעל לקות. הפסול בעיני זו ההחלטה הקרה והמושכלת להביא לעולם ילד עם לקות. ולהבטיח זאת באמצעות "הינדוס" האם זכותה של אשה זו להיות אם היתה נפגעת לו קיבלה תרומת זרע רגילה שלא היתה מבטיחה לה ילד חרש? התורם הרי לא היה בן זוגה, לא היה לה חשוב לקבל דווקא ממנו מסיבות נוספות מלבד היותו, חרש. איזו זכות יש להורה "להנדס" לילדו העתידי מום?
הצלחת להכנסני לדילמות בנושא
וכעת אני מתחילה לחשוב ולא יודעת מה לענות לך. אני לא מסכימה לנושא "ההינדוס" לשמו זה חד משמעי, מי שם אותנו למקבלי החלטות, אבל גם ללא "ההינדוס" קיימת האפשרות שהילד שיולד מאב לקויי חושים כמו הוריו. אכן, זו החלטה לא מקובלת ומאוד קרת מחשבה אז, כבר אין פער, וכעת אנו לא חלוקות בדיעותנו כי "להנדס" מום בכוונה תחילה, זה מאוד מאוד בעייתי מבחינתי. אכן, קשה לי עם זה. זו גם הסיבה שבבנקי הזרע בעולם בודקים באחריות מירבית כל תורם. "הנדסה גנטית" ההשוואה שלי למשטרים האפלים היתה בדיוק לנושא "הינדוס של עיינים כחולות ויפות", או "שיער בלונדיני". ההתנגדות שלי לעצם ה "הינדוס" הזכירה לי את התקופה הנאצית ונסיונותיו של ד"ר מנגלה ומחקריו שכידוע התעלל בבני אדם ללא כל רחמים בתוצאות. לילה טוב,
וכעת אני מתחילה לחשוב ולא יודעת מה לענות לך. אני לא מסכימה לנושא "ההינדוס" לשמו זה חד משמעי, מי שם אותנו למקבלי החלטות, אבל גם ללא "ההינדוס" קיימת האפשרות שהילד שיולד מאב לקויי חושים כמו הוריו. אכן, זו החלטה לא מקובלת ומאוד קרת מחשבה אז, כבר אין פער, וכעת אנו לא חלוקות בדיעותנו כי "להנדס" מום בכוונה תחילה, זה מאוד מאוד בעייתי מבחינתי. אכן, קשה לי עם זה. זו גם הסיבה שבבנקי הזרע בעולם בודקים באחריות מירבית כל תורם. "הנדסה גנטית" ההשוואה שלי למשטרים האפלים היתה בדיוק לנושא "הינדוס של עיינים כחולות ויפות", או "שיער בלונדיני". ההתנגדות שלי לעצם ה "הינדוס" הזכירה לי את התקופה הנאצית ונסיונותיו של ד"ר מנגלה ומחקריו שכידוע התעלל בבני אדם ללא כל רחמים בתוצאות. לילה טוב,
הכוונה גנטית לחרשות: מוסרית ומתבקשת
שני אלמנטים מרכזיים הם בסיס הבעיה: 1. נכות, 2. הכוונה גנטית טיעונים מרכזיים: 1.1. חרשות היא נכות חברתית -- א. חרשות היא אי-יכולת לשמוע. היכולת לשמוע איננה נתון נדרש לקיום אנושי. מכאן שחרשות כמצב קיומי איננה מצב שלילי. ב. היכולת לשמוע היא הכרחית לקיום חברתי במסגרת חברה "אודיופונית" (כזו הנסמכת על שמיעה) בלעדית. החברה האנושית כיום איננה דורשת יותר בלעדיות על שמיעה לקיום חברתי (לפחות בחלקים גדולים ממנה). חרשות אם כן היא איננה מצב חברתי שלילי בהכרח--אלא רק בנסיבות חברתיות מסוימות. ג. מצב שבו חרשות היא מצב קיומי חברתי שלילי הוא מצב שרירותי. באותה מידה יכולה להיות החרשות מצב הברירה והשמיעה חריגה; מכיוון שאין ערך חברתי שלילי טמון בתוך החרשות עצמה, אין החרשות "ההיפך" מן השמיעה מבחינה מוסרית. כך שמצב שבו חרשות היא מצב חברתי שלילי הוא מצב לא מוסרי. ד. על שום כל זאת, מצב שבו חרשים או שומעים רוצים בחרשות הוא מוסרי. 2.1 הכוונה גנטית קיימת באופן מודע ולא מודע -- (הכוונה על שום שהנדסה גנטית ישירה אינה נידונה כאן) א. כאשר אנשים בוחרים בן/בת זוג הם בצורה מודעת (תוך העדפת סוג מסוים של בן/בת זוג) או לא מודעת (משיכה אל בן/בת זוג מסוג מסוים) קובעים את סוג ילדיהם. ב. קביעת סוג הילדים היא חלק מאחריות הקיום האנושי כהמשכיות (לקיחת חלק המין ופוריות, וכן הורות). מכיוון שהכוונה גנטית היא היא עצם קיום תנאי ההמשכיות תחת אחריותנו. ברגע שאחריותנו לקביעת סוג הילדים מתבטלת, תנאי ההמשכיות מאבד את תקפותו (כגון, הפריה כתוצאה מאונס או מום בילד שלא מאחריותנו); לראייה, ילדים אשר אינם מכוונים ובעלי תקפות תנאי ההמשכיות משולים למיותרים (ממזרים, לדוגמה). רק עיקרון החיים המקודשים ועיקרון הורות עליונה יכולים לעמוד מעל לתנאי ההמשכיות--הם אינם מבטלים אותו אלא מעבירים אותו לרובד אחר, מן הרובד הקיומי אל הרובד האידיאולוגי. ג. לכן הכוונה גנטית של ילדים היא מוסרית. מסקנה--הכוונה גנטית לחרשות היא מוסרית ומתבקשת. והתנגדויות? נובעות מהנחות יסוד שקובעות 1. שחרשות היא מצב קיומי/חברתי שלילי-- התנגדות ראשונה היא בבסיסה אפליה, ובסופה דיכוי. 2. שהכוונה גנטית היא איננה באחריות ההורים (דהיינו, רציונלית) אלא אי-רציונלית (אלוהים, טבע/גורל) -- התנגדות זו בבסיסה בורות ובסופה אי-רציונליות.
שני אלמנטים מרכזיים הם בסיס הבעיה: 1. נכות, 2. הכוונה גנטית טיעונים מרכזיים: 1.1. חרשות היא נכות חברתית -- א. חרשות היא אי-יכולת לשמוע. היכולת לשמוע איננה נתון נדרש לקיום אנושי. מכאן שחרשות כמצב קיומי איננה מצב שלילי. ב. היכולת לשמוע היא הכרחית לקיום חברתי במסגרת חברה "אודיופונית" (כזו הנסמכת על שמיעה) בלעדית. החברה האנושית כיום איננה דורשת יותר בלעדיות על שמיעה לקיום חברתי (לפחות בחלקים גדולים ממנה). חרשות אם כן היא איננה מצב חברתי שלילי בהכרח--אלא רק בנסיבות חברתיות מסוימות. ג. מצב שבו חרשות היא מצב קיומי חברתי שלילי הוא מצב שרירותי. באותה מידה יכולה להיות החרשות מצב הברירה והשמיעה חריגה; מכיוון שאין ערך חברתי שלילי טמון בתוך החרשות עצמה, אין החרשות "ההיפך" מן השמיעה מבחינה מוסרית. כך שמצב שבו חרשות היא מצב חברתי שלילי הוא מצב לא מוסרי. ד. על שום כל זאת, מצב שבו חרשים או שומעים רוצים בחרשות הוא מוסרי. 2.1 הכוונה גנטית קיימת באופן מודע ולא מודע -- (הכוונה על שום שהנדסה גנטית ישירה אינה נידונה כאן) א. כאשר אנשים בוחרים בן/בת זוג הם בצורה מודעת (תוך העדפת סוג מסוים של בן/בת זוג) או לא מודעת (משיכה אל בן/בת זוג מסוג מסוים) קובעים את סוג ילדיהם. ב. קביעת סוג הילדים היא חלק מאחריות הקיום האנושי כהמשכיות (לקיחת חלק המין ופוריות, וכן הורות). מכיוון שהכוונה גנטית היא היא עצם קיום תנאי ההמשכיות תחת אחריותנו. ברגע שאחריותנו לקביעת סוג הילדים מתבטלת, תנאי ההמשכיות מאבד את תקפותו (כגון, הפריה כתוצאה מאונס או מום בילד שלא מאחריותנו); לראייה, ילדים אשר אינם מכוונים ובעלי תקפות תנאי ההמשכיות משולים למיותרים (ממזרים, לדוגמה). רק עיקרון החיים המקודשים ועיקרון הורות עליונה יכולים לעמוד מעל לתנאי ההמשכיות--הם אינם מבטלים אותו אלא מעבירים אותו לרובד אחר, מן הרובד הקיומי אל הרובד האידיאולוגי. ג. לכן הכוונה גנטית של ילדים היא מוסרית. מסקנה--הכוונה גנטית לחרשות היא מוסרית ומתבקשת. והתנגדויות? נובעות מהנחות יסוד שקובעות 1. שחרשות היא מצב קיומי/חברתי שלילי-- התנגדות ראשונה היא בבסיסה אפליה, ובסופה דיכוי. 2. שהכוונה גנטית היא איננה באחריות ההורים (דהיינו, רציונלית) אלא אי-רציונלית (אלוהים, טבע/גורל) -- התנגדות זו בבסיסה בורות ובסופה אי-רציונליות.
אסנת ברזילי
New member
גורל=טבע - התכוונות - בחירה
1) כאשר בוחרים בן זוג מתוך משיכה או מתוך נוחיות (גם חרש)- לגיטימי יש סיכוי ויש סיכון שיהיה ילד חרש או לא - כיום יש כן זוגות ששוקלים בדיקה ע"מ לצמצם מצבים אלו אם בוחרים בן זוג חרש זה לגיטימי בגלל שבחברה הנאורה שלנו אין מה לעשות אין עדיין 100% זוגות מעורבים חרש /ת עם שומע/ת נושא לגיטימיות יהיה ( אולי)במשוואה רק כאשר החברה תהיה 100% מעורבת!!!!ואז (בחירה לילד חרש או לא) תראה כלגיטימית!! אולי!!! 2)שני אנשים מאותו מין שרוצים ילד ונמצאים במצב של בחירת בן זוג זכר כן יכולים לקחת בחשבון בחירה שתהיה מבוססת על כך שהילד יהיה לו קל בחיים כרגע זה רחוק מהמציאות!!! לא לגיטימי אבל מציאות!!! 3) לא נאמר שלא לגיטימי להיות חרש - הרי זה חלק מהטבע וכולם מבינים זאת אבל חלק מאותו טבע - מה לעשות החברה עדיין חברה שלא ערוכה ב- 100% לתת איכות חיים לאלו שלא שומעים יש שיפור אבל כמה רחוק מה-100% 4) כאשר ללגיטימיות של הטבע שמביא לעולם חרשים(שעם זה אני מסכימה) יהיה ממול במשוואה = 100% קבלה בחברה = איכות חיים כפי שיש לשומעים אז אפשר לדבר אחרת! עד לבואו של יום זה - הלגיטימית היחידה שאני רואה זה לבחור איכות חיים עבור הילד שיהיה מאושר ויהיה לו טוב, טוב וקל ,קל בחיים ומה לעשות שיהנה קצת - הרי כולנו נסכים שציוץ הציפורים נעים לאוזן וגם מוסיקה טובה - אני לא מאמינה שמישהו חושב אחרת בקיצור אידולוגיה ומושגי לגיטימיות בצד אחד ומציאות בצד שני!זו המשוואה כיום
1) כאשר בוחרים בן זוג מתוך משיכה או מתוך נוחיות (גם חרש)- לגיטימי יש סיכוי ויש סיכון שיהיה ילד חרש או לא - כיום יש כן זוגות ששוקלים בדיקה ע"מ לצמצם מצבים אלו אם בוחרים בן זוג חרש זה לגיטימי בגלל שבחברה הנאורה שלנו אין מה לעשות אין עדיין 100% זוגות מעורבים חרש /ת עם שומע/ת נושא לגיטימיות יהיה ( אולי)במשוואה רק כאשר החברה תהיה 100% מעורבת!!!!ואז (בחירה לילד חרש או לא) תראה כלגיטימית!! אולי!!! 2)שני אנשים מאותו מין שרוצים ילד ונמצאים במצב של בחירת בן זוג זכר כן יכולים לקחת בחשבון בחירה שתהיה מבוססת על כך שהילד יהיה לו קל בחיים כרגע זה רחוק מהמציאות!!! לא לגיטימי אבל מציאות!!! 3) לא נאמר שלא לגיטימי להיות חרש - הרי זה חלק מהטבע וכולם מבינים זאת אבל חלק מאותו טבע - מה לעשות החברה עדיין חברה שלא ערוכה ב- 100% לתת איכות חיים לאלו שלא שומעים יש שיפור אבל כמה רחוק מה-100% 4) כאשר ללגיטימיות של הטבע שמביא לעולם חרשים(שעם זה אני מסכימה) יהיה ממול במשוואה = 100% קבלה בחברה = איכות חיים כפי שיש לשומעים אז אפשר לדבר אחרת! עד לבואו של יום זה - הלגיטימית היחידה שאני רואה זה לבחור איכות חיים עבור הילד שיהיה מאושר ויהיה לו טוב, טוב וקל ,קל בחיים ומה לעשות שיהנה קצת - הרי כולנו נסכים שציוץ הציפורים נעים לאוזן וגם מוסיקה טובה - אני לא מאמינה שמישהו חושב אחרת בקיצור אידולוגיה ומושגי לגיטימיות בצד אחד ומציאות בצד שני!זו המשוואה כיום
נדמה כי יש לי חוב ל ahboaz מאמש
לדעתי בסיס הבעיה הן הנחות היסוד מהן אתה יוצא. 1. חרשות אינה נכות חברתית. סוציופטיות היא נכות חברתית. לו סוציופט חי על אי בודד מן הסתם לא היתה מתעוררת בעיה. לו חרש חי על אי בודד עדיין לא היה שומע את שעגת האריה העומד לטרפו או את לחישת הנחש העומד להקישו. היכולת לשמוע היא נתון נדרש לקיום אנושי. שכן מבחינה אבולוציונית היא משפרת את הסיכוי להשרדות. גם כאשר אין מדובר באי בודד אלא בציויליזציה פוסט מודרנית. רעש/קול/צליל משמשים אין סוף פעמים כסימן מזהיר לסכנה קרבה. ואיני מתייחסת כלל לאיכות החיים (מוסיקה, טבע וכד´ שאלה אולי באמת אינם חיוניים להשרדות פיזית) 2. היכולת לשמוע "רצויה" בחברה אודיופונית. לא הכרחית. שפה לעומת זאת חיונית לקיום חברתי. לצורך כך גם שפת סימנים עונה על ההגדרה של שפה. ראה בה שפה זרה לצורך הדיון. על סמך הנחות יסוד שגויות אלה בנית תאוריה דמגוגית שגויה לחלוטין. חרשות אינה מצב חברתי שלילי או חיובי. חרשות מבחינה אבולוציונית מצמצמת את סיכויי ההשרדות ואיכות החיים. משום כך ולא משום נורמות חברתיות כאלה או אחרות אין לרצות בה כבחירה מודעת ובטח לא כבחירה מודעת עבור מישהו שאינו אתה עצמך. אני מסכימה איתך כי "בחירה" היא הכוונה גנטית. אגב בלסקי במחקריו העוסקים בהסבר ההתנהגות הזוגית של בני אדם, טוען כי בחירה זו נעשית במכוונות מודעת ובלתי מודעת . כשמטרתה היא הבטחת המשכיות מקסימלית מבחינה גנטית ומבחינת יכולת השימור והתחזוקה הגנטית של הצאצא וכל זאת על מנת להבטיח את סיכויי ההמשכיות הגובהים ביותר. מצב זה הוא פרדוקסלי לכך כי תעשה בחירה מודעת מראש שאין מעורבים בה משתנים נוספים (אהבה, משיכה , כלכלה וכד)ותתקיים העדפה למצב שתואר בכתבה. לסיכום, חרשות אינו מצב חברתי. אלא מצב פיזולוגי תפקודי שיש לו השלכות חברתיות. ולעיתים אף נדרשת אפליה חברתית מתקנת על מנת לאפשר לאנשים חרשים לתפקד באופן יעיל, מספק וממצא בחרה. כגון תקציבים לחינוך, עזרים ועוד. אכן אפליה, אך בניגוד לדעותיך . מתקנת ורצויה. והכוונה גנטית אכן אינה באחריות ההורים, מלבד הבחירה הכוללנית של בן/בת הזוג הרצויים. אלא אם כן תאמר לי כי אתה ממליץ על מיפוי גנטי מלא. איני מכירה רבים העושים זאת מה עוד שזה גם לא ניתן עדיין. ומשום כך מה שאיננו יודעים להסביר עדיין , אנו מכנים על פי ההגדרות שלך אלוהים/ טבע/גורל. יתכן כי אמירות אלה אכן נושאות גרגעין של בורות שכן גם ליקויי חמה וקשתות בענן הוגדרו בעבר כ גחמות אלוהיות כאלה ואחרות , עד אשר נימצא להן הסבר פיזי. ומכאן אני דווקא מניחה כי ברגע בו ימצא הסבר לליקוי הגנטי הגורם לחרשות תורשתית מולדת, מרבית בני האדם החרשים יעדיפו לטפל בליקוי ולא להורישו לצאציהם. מקווה כי תשאר איתנו, דעותיך מעניינות ביותר. ואם יורשה לי, מה הקשר שלך לחינוך מיוחד ואוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים?
לדעתי בסיס הבעיה הן הנחות היסוד מהן אתה יוצא. 1. חרשות אינה נכות חברתית. סוציופטיות היא נכות חברתית. לו סוציופט חי על אי בודד מן הסתם לא היתה מתעוררת בעיה. לו חרש חי על אי בודד עדיין לא היה שומע את שעגת האריה העומד לטרפו או את לחישת הנחש העומד להקישו. היכולת לשמוע היא נתון נדרש לקיום אנושי. שכן מבחינה אבולוציונית היא משפרת את הסיכוי להשרדות. גם כאשר אין מדובר באי בודד אלא בציויליזציה פוסט מודרנית. רעש/קול/צליל משמשים אין סוף פעמים כסימן מזהיר לסכנה קרבה. ואיני מתייחסת כלל לאיכות החיים (מוסיקה, טבע וכד´ שאלה אולי באמת אינם חיוניים להשרדות פיזית) 2. היכולת לשמוע "רצויה" בחברה אודיופונית. לא הכרחית. שפה לעומת זאת חיונית לקיום חברתי. לצורך כך גם שפת סימנים עונה על ההגדרה של שפה. ראה בה שפה זרה לצורך הדיון. על סמך הנחות יסוד שגויות אלה בנית תאוריה דמגוגית שגויה לחלוטין. חרשות אינה מצב חברתי שלילי או חיובי. חרשות מבחינה אבולוציונית מצמצמת את סיכויי ההשרדות ואיכות החיים. משום כך ולא משום נורמות חברתיות כאלה או אחרות אין לרצות בה כבחירה מודעת ובטח לא כבחירה מודעת עבור מישהו שאינו אתה עצמך. אני מסכימה איתך כי "בחירה" היא הכוונה גנטית. אגב בלסקי במחקריו העוסקים בהסבר ההתנהגות הזוגית של בני אדם, טוען כי בחירה זו נעשית במכוונות מודעת ובלתי מודעת . כשמטרתה היא הבטחת המשכיות מקסימלית מבחינה גנטית ומבחינת יכולת השימור והתחזוקה הגנטית של הצאצא וכל זאת על מנת להבטיח את סיכויי ההמשכיות הגובהים ביותר. מצב זה הוא פרדוקסלי לכך כי תעשה בחירה מודעת מראש שאין מעורבים בה משתנים נוספים (אהבה, משיכה , כלכלה וכד)ותתקיים העדפה למצב שתואר בכתבה. לסיכום, חרשות אינו מצב חברתי. אלא מצב פיזולוגי תפקודי שיש לו השלכות חברתיות. ולעיתים אף נדרשת אפליה חברתית מתקנת על מנת לאפשר לאנשים חרשים לתפקד באופן יעיל, מספק וממצא בחרה. כגון תקציבים לחינוך, עזרים ועוד. אכן אפליה, אך בניגוד לדעותיך . מתקנת ורצויה. והכוונה גנטית אכן אינה באחריות ההורים, מלבד הבחירה הכוללנית של בן/בת הזוג הרצויים. אלא אם כן תאמר לי כי אתה ממליץ על מיפוי גנטי מלא. איני מכירה רבים העושים זאת מה עוד שזה גם לא ניתן עדיין. ומשום כך מה שאיננו יודעים להסביר עדיין , אנו מכנים על פי ההגדרות שלך אלוהים/ טבע/גורל. יתכן כי אמירות אלה אכן נושאות גרגעין של בורות שכן גם ליקויי חמה וקשתות בענן הוגדרו בעבר כ גחמות אלוהיות כאלה ואחרות , עד אשר נימצא להן הסבר פיזי. ומכאן אני דווקא מניחה כי ברגע בו ימצא הסבר לליקוי הגנטי הגורם לחרשות תורשתית מולדת, מרבית בני האדם החרשים יעדיפו לטפל בליקוי ולא להורישו לצאציהם. מקווה כי תשאר איתנו, דעותיך מעניינות ביותר. ואם יורשה לי, מה הקשר שלך לחינוך מיוחד ואוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים?
חרשות וכוחנות אודיופונית: תגובה
(מצטער על האיחור, הייתי מחוץ לעיר.) 1. אנו מדברים על משמעות אחרת ל"נכות חברתית." אין ספק כי חרשות היא מצב פיסיולוגי נתון; הוויכוח הוא אם המשמעויות מן המצב הנ"ל הן נגזרות מן הפיסיולוגיה או מן החברה. פרשנותך מתבססת על ההנחה כי המשמעויות הנגזרות מן החרשות הן פיסיולוגיות. אך לא כן. מצב "טבע" (state of nature) כמצב היפותטי אינו דוגמא לחשיבות השמיעה אלא כשל לוגי מתמשך הבנוי על הנחת היסוד כי השמיעה היא, אחת, טבעית, ולפיכך, שתיים, נחוצה. ידוע לנו היטב על צורות השרדות שלא דורשות חוש זה או אחר (כגון ראיה). אך מבחינת ה"אסתטיקה" של הקיום האנושי, הפלורליזם לצורות קיום אנושי לא היה רחב יותר ממידת הרחמים או העדרם בחברה האנושית או בין ההורים לילדם/תם. תבנית הדפוס של הפיסיולוגיה האנושית אינה קבועה, אך היא גם אינה מתנודדת בחופשיות בין נודות (nodes) של ידע וכוח. אין בסיס, אלא דתי, לטענה (מוסרית) כי ישנה צורה אחת של קיום אנושי. ולהיפך, כל בסיס טיעוני אחר חייב לאפשר צורות שונות של קיום אנושי, כאשר העידוד לבסיס זה או אחר הוא תמיד בבסיסו טענה לעליונות (ניטשיאנית). מכיוון שאין בסיס רציונלי לדרישה לעליונות, המחויבות היא לפלורליזם קיומי. מכיוון שאנו נמצאים במרחב היסטורי שבו צורה "אסתטית" ספציפית מועדפת באופן שיטתי לאורך תרבויות ותקופות שונות בהגמוניה כמעט מוחלטת, אזי המחויבות היא להרשות ל"אלטרנטיבות" קיומיות אחרות לעלות למעלה. הבעיות הנובעות מן המאבק בין הדרישה ההיסטורית-אסתטית להמשכיות והמוסריות של ה"אלטרנטיבות הנחותות" הן בעיות לא קלות. אך אין להסוות את השאלות המתבקשות בטיעונים אשר טוענים ל"טבעיות" ההגמוניה הקיומית. השמיעה אינה "טבעית" יותר מאשר ההגמוניה של ימניים; איטרות אינה תופעה "לא טבעית"—ולמרות מאמץ רב, איננו מתייחסים (כמעט) יותר לאטרים כבעייתיים ולנדרשים לשינוי. אף יותר מכך, מעבר לתפיסה כי השמיעה היא אינה מצב "טבעי" במובנו כמצב פיסיולוגי נתון, בנויה ב"טבעיות" ההנחה כי משמעותה היא נחיצות. כך נטען כי לולא הייתה טבעית, הייתה השמיעה בלתי-נחוצה. אך גם תבנית חשיבה זו איננה נכונה, לא במובן תיאורטי-אבולוציוני ולא במובן החברתי. נתבונן בהשרדות במובן האנושי כמבוססת על מטרות; השרדות במובן של חוסר-רציונליות ואינטראקציה בין אנשים, היא השרדות "פראית" או "ראשונית" ואיננה דורשת מורכבות או שימוש מושכל באף צורה. לכן התאוריה הכלכלית של האבולוציה, המבוססת על התובנה כי תמריצים הם שגורמים לאנשים לפעול, היא המועדפת לניתוח. לפי תורת התמריצים, התמריץ של "חסך" בחוש נתפס כממריץ יותר להשרדות מאשר שמיעה גרידא. אנלוגיה קלה היא שנהגים ללא חגורת בטיחות זהירים יותר מנהגים עם חגורת בטיחות. וכך, למשל, אחוז התאונות של חרשים הוא נמוך יותר מאשר ייצוגם באוכלוסיה הכללית. (להשוואה, נהגים בגילאים 18-25 מיוצגים פי שתיים בתאונות קטלניות מאשר מספרם באוכלוסיית הנהגים; מה שמצביע על "השרדות" נמוכה.) מבחינה חברתית, איכות חיים, הנקודה שבה הפסקת, היא הנקודה שבה השרדות אינה משנה אך דרישה "אסתטית" (לעליונות צורת קיום) היא הקובעת. אין שום ערך לחרש במוסיקה כתוצר או מוצר חברתי אלא לשם השימושים (או משמעותם) החברתיים בתרבות אשר מעריצה ודורשת מוסיקה. ברירת המחדל האסתטית-שמיעתית של אדם שומע, באותה מידה, היא חסרת ערך באוזני לוויתן, אשר מסוגל לשמוע תדרים ברמות גבוהות יותר ואשר משתמשים במוסיקה לצרכים חברתיים גם כן (ושני מצבי-השמיעה הם "טבעיים" באותה מידה). ההבדל הוא שהאדם אינו מסוגל לכפות על הלוויתן סטנדרטים שמיעתיים; מאידך, הלוויתן אינו סובל מ"החסך" בין ההבדלים (בניגוד לחרשים). 2. מסכים בהחלט. הבעיה היא, שוב, שסוג השפה נקבע על ידי בסיס חברתי (ולאומי—כפי שהרדר הצליח לקבוע בהשפעתו); בסיס חברתי אשר לא מאפשר פלורליזם בשפות (בעזרת טיעונים דתיים, לאומניים, או אסתטיים), או דורש היררכיה בשפות השונות בתוך החברה, אינו שונה ברובו ממוניזם שפתי אשר מסלק את החרשים (והאחרים) מהחברה—או יותר גרוע, בסופו של דבר, מדכא את השונה כדי להתאימו להיררכיה/מוניזם השפתית. 3. הנחות היסוד שלי אינן שגויות. נהפוך הוא, מכיוון שהן מבטלות את הערך האסתטי של כל(!) המצבים האנושיים כטובים יותר או פחות, ההנחות מציגות את הדעה קדומה או נטאי (bias) כלפי עמדה אודיופונית. אין לי שום ספק כי מתוך המצב האודיופוני (שמיעה ראויה) החיים הם טובים והשמיעה היא נחוצה ומקשרת לטובין שונים (מוסיקה, תקשורת, אינטראקציה חושית נוספת עם העולם, וכו´). אך התפיסה כי המצב האודיופוני הוא מצב מוסרי ומטאפיסי היא תפיסה שבסיסה הוא רק חברתי (כתוצאה מארגון חברתי שבו הרוב הם שומעים) וערכי-כוחני (כאשר השמיעה הופכת לערך עליון הנכפה על הארגון האנושי). אין התאוריה שהצגתי "דמגוגית" מכיוון שלא פניתי לרגשות ולא הצגתי טיעונים על בסיס רגשי. הצגתי טיעונים מופשטים של הרעיונות מאחורי שמיעה-חרשות וההעדפה או השלילה של מצב פיסיו-סוציולוגי זה או אחר. הבעיה המרכזית היא אם כן לא בהעדפה של השמיעה אלא בשלילה של החרשות! הבעיה ה"דמגוגית" היא אם כן בצד השוללים, ועד כה הינך כלולה ביניהם, כאשר הבסיס לשלילת החרשות הוא רגשי. 4. אפליה מתקנת בניגוד לדעותיי? יש תנאים מסוימים לאפליה מתקנת, למשל מצב של אי-קבלה מוחלט מצד מוסדות חברתיים/כלכליים והסכמה פוליטית לתיקון אי-צדק היסטורי. מה שכן הקשר בין אפליה מתקנת ודיכוי חברתי (תוך קיום לליברליזם ממסדי מתקדם) הוא חזק במערב. 5. הכוונה גנטית היא בדיוק באחריות ההורים! טענתי כי רק בורות בנוגע להכוונה (הלא-מודעת) פוסלת הכוונה מודעת. כפי שיכולים לבחור תורם מכל סוג בבנק הזרע, כך בחירה מודעת בתורם חרש היא בחירה לגיטימית אשר עונה על עקרון ההמשכיות. ההסבר לחרשות כתופעה פיזיולוגית כבר קיים מאות שנים, וגנטית כמה שנים במספר (בצרפת "נתגלה" לו גן החרשות). אך לא זה הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא הקונסטלציה החברתית—המבנה החברתי-פוליטי אשר מאפשר חיים בכבוד בצורה זו או אחרת. כאשר אנשים מאמינים כי צורת חיים זו או אחרת (מהומוסקסואליות ועד לנכות) היא בלתי-רצויה טוב אם ישמרו את רגשותיהם ודעותיהם לחייהם הם; הכפייה של האסתטיות על אחרים היא הדיכוי החברתי אשר פשה בפורום הזה ומייצג את הכוחניות ה"בריאה" בחברה הכללית. מכיוון שהחופש במדינה הוא רחב יותר מאשר הדיכוי המוצג בשלילת החרשות, ימשיכו החרשים להביא לעולם חרשים וכך ימשך המצב הקיומי האנושי בכל צורותיו. על אפכם ועל חמתכם לא תקום פה ספרטה שנייה. (אקווה כי אוכל להשתתף בעוד דיונים. הקשר שלי לחינוך מיוחד ולאוכלוסיות מיוחדות הוא פילוסופי-פוליטי.)
(מצטער על האיחור, הייתי מחוץ לעיר.) 1. אנו מדברים על משמעות אחרת ל"נכות חברתית." אין ספק כי חרשות היא מצב פיסיולוגי נתון; הוויכוח הוא אם המשמעויות מן המצב הנ"ל הן נגזרות מן הפיסיולוגיה או מן החברה. פרשנותך מתבססת על ההנחה כי המשמעויות הנגזרות מן החרשות הן פיסיולוגיות. אך לא כן. מצב "טבע" (state of nature) כמצב היפותטי אינו דוגמא לחשיבות השמיעה אלא כשל לוגי מתמשך הבנוי על הנחת היסוד כי השמיעה היא, אחת, טבעית, ולפיכך, שתיים, נחוצה. ידוע לנו היטב על צורות השרדות שלא דורשות חוש זה או אחר (כגון ראיה). אך מבחינת ה"אסתטיקה" של הקיום האנושי, הפלורליזם לצורות קיום אנושי לא היה רחב יותר ממידת הרחמים או העדרם בחברה האנושית או בין ההורים לילדם/תם. תבנית הדפוס של הפיסיולוגיה האנושית אינה קבועה, אך היא גם אינה מתנודדת בחופשיות בין נודות (nodes) של ידע וכוח. אין בסיס, אלא דתי, לטענה (מוסרית) כי ישנה צורה אחת של קיום אנושי. ולהיפך, כל בסיס טיעוני אחר חייב לאפשר צורות שונות של קיום אנושי, כאשר העידוד לבסיס זה או אחר הוא תמיד בבסיסו טענה לעליונות (ניטשיאנית). מכיוון שאין בסיס רציונלי לדרישה לעליונות, המחויבות היא לפלורליזם קיומי. מכיוון שאנו נמצאים במרחב היסטורי שבו צורה "אסתטית" ספציפית מועדפת באופן שיטתי לאורך תרבויות ותקופות שונות בהגמוניה כמעט מוחלטת, אזי המחויבות היא להרשות ל"אלטרנטיבות" קיומיות אחרות לעלות למעלה. הבעיות הנובעות מן המאבק בין הדרישה ההיסטורית-אסתטית להמשכיות והמוסריות של ה"אלטרנטיבות הנחותות" הן בעיות לא קלות. אך אין להסוות את השאלות המתבקשות בטיעונים אשר טוענים ל"טבעיות" ההגמוניה הקיומית. השמיעה אינה "טבעית" יותר מאשר ההגמוניה של ימניים; איטרות אינה תופעה "לא טבעית"—ולמרות מאמץ רב, איננו מתייחסים (כמעט) יותר לאטרים כבעייתיים ולנדרשים לשינוי. אף יותר מכך, מעבר לתפיסה כי השמיעה היא אינה מצב "טבעי" במובנו כמצב פיסיולוגי נתון, בנויה ב"טבעיות" ההנחה כי משמעותה היא נחיצות. כך נטען כי לולא הייתה טבעית, הייתה השמיעה בלתי-נחוצה. אך גם תבנית חשיבה זו איננה נכונה, לא במובן תיאורטי-אבולוציוני ולא במובן החברתי. נתבונן בהשרדות במובן האנושי כמבוססת על מטרות; השרדות במובן של חוסר-רציונליות ואינטראקציה בין אנשים, היא השרדות "פראית" או "ראשונית" ואיננה דורשת מורכבות או שימוש מושכל באף צורה. לכן התאוריה הכלכלית של האבולוציה, המבוססת על התובנה כי תמריצים הם שגורמים לאנשים לפעול, היא המועדפת לניתוח. לפי תורת התמריצים, התמריץ של "חסך" בחוש נתפס כממריץ יותר להשרדות מאשר שמיעה גרידא. אנלוגיה קלה היא שנהגים ללא חגורת בטיחות זהירים יותר מנהגים עם חגורת בטיחות. וכך, למשל, אחוז התאונות של חרשים הוא נמוך יותר מאשר ייצוגם באוכלוסיה הכללית. (להשוואה, נהגים בגילאים 18-25 מיוצגים פי שתיים בתאונות קטלניות מאשר מספרם באוכלוסיית הנהגים; מה שמצביע על "השרדות" נמוכה.) מבחינה חברתית, איכות חיים, הנקודה שבה הפסקת, היא הנקודה שבה השרדות אינה משנה אך דרישה "אסתטית" (לעליונות צורת קיום) היא הקובעת. אין שום ערך לחרש במוסיקה כתוצר או מוצר חברתי אלא לשם השימושים (או משמעותם) החברתיים בתרבות אשר מעריצה ודורשת מוסיקה. ברירת המחדל האסתטית-שמיעתית של אדם שומע, באותה מידה, היא חסרת ערך באוזני לוויתן, אשר מסוגל לשמוע תדרים ברמות גבוהות יותר ואשר משתמשים במוסיקה לצרכים חברתיים גם כן (ושני מצבי-השמיעה הם "טבעיים" באותה מידה). ההבדל הוא שהאדם אינו מסוגל לכפות על הלוויתן סטנדרטים שמיעתיים; מאידך, הלוויתן אינו סובל מ"החסך" בין ההבדלים (בניגוד לחרשים). 2. מסכים בהחלט. הבעיה היא, שוב, שסוג השפה נקבע על ידי בסיס חברתי (ולאומי—כפי שהרדר הצליח לקבוע בהשפעתו); בסיס חברתי אשר לא מאפשר פלורליזם בשפות (בעזרת טיעונים דתיים, לאומניים, או אסתטיים), או דורש היררכיה בשפות השונות בתוך החברה, אינו שונה ברובו ממוניזם שפתי אשר מסלק את החרשים (והאחרים) מהחברה—או יותר גרוע, בסופו של דבר, מדכא את השונה כדי להתאימו להיררכיה/מוניזם השפתית. 3. הנחות היסוד שלי אינן שגויות. נהפוך הוא, מכיוון שהן מבטלות את הערך האסתטי של כל(!) המצבים האנושיים כטובים יותר או פחות, ההנחות מציגות את הדעה קדומה או נטאי (bias) כלפי עמדה אודיופונית. אין לי שום ספק כי מתוך המצב האודיופוני (שמיעה ראויה) החיים הם טובים והשמיעה היא נחוצה ומקשרת לטובין שונים (מוסיקה, תקשורת, אינטראקציה חושית נוספת עם העולם, וכו´). אך התפיסה כי המצב האודיופוני הוא מצב מוסרי ומטאפיסי היא תפיסה שבסיסה הוא רק חברתי (כתוצאה מארגון חברתי שבו הרוב הם שומעים) וערכי-כוחני (כאשר השמיעה הופכת לערך עליון הנכפה על הארגון האנושי). אין התאוריה שהצגתי "דמגוגית" מכיוון שלא פניתי לרגשות ולא הצגתי טיעונים על בסיס רגשי. הצגתי טיעונים מופשטים של הרעיונות מאחורי שמיעה-חרשות וההעדפה או השלילה של מצב פיסיו-סוציולוגי זה או אחר. הבעיה המרכזית היא אם כן לא בהעדפה של השמיעה אלא בשלילה של החרשות! הבעיה ה"דמגוגית" היא אם כן בצד השוללים, ועד כה הינך כלולה ביניהם, כאשר הבסיס לשלילת החרשות הוא רגשי. 4. אפליה מתקנת בניגוד לדעותיי? יש תנאים מסוימים לאפליה מתקנת, למשל מצב של אי-קבלה מוחלט מצד מוסדות חברתיים/כלכליים והסכמה פוליטית לתיקון אי-צדק היסטורי. מה שכן הקשר בין אפליה מתקנת ודיכוי חברתי (תוך קיום לליברליזם ממסדי מתקדם) הוא חזק במערב. 5. הכוונה גנטית היא בדיוק באחריות ההורים! טענתי כי רק בורות בנוגע להכוונה (הלא-מודעת) פוסלת הכוונה מודעת. כפי שיכולים לבחור תורם מכל סוג בבנק הזרע, כך בחירה מודעת בתורם חרש היא בחירה לגיטימית אשר עונה על עקרון ההמשכיות. ההסבר לחרשות כתופעה פיזיולוגית כבר קיים מאות שנים, וגנטית כמה שנים במספר (בצרפת "נתגלה" לו גן החרשות). אך לא זה הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא הקונסטלציה החברתית—המבנה החברתי-פוליטי אשר מאפשר חיים בכבוד בצורה זו או אחרת. כאשר אנשים מאמינים כי צורת חיים זו או אחרת (מהומוסקסואליות ועד לנכות) היא בלתי-רצויה טוב אם ישמרו את רגשותיהם ודעותיהם לחייהם הם; הכפייה של האסתטיות על אחרים היא הדיכוי החברתי אשר פשה בפורום הזה ומייצג את הכוחניות ה"בריאה" בחברה הכללית. מכיוון שהחופש במדינה הוא רחב יותר מאשר הדיכוי המוצג בשלילת החרשות, ימשיכו החרשים להביא לעולם חרשים וכך ימשך המצב הקיומי האנושי בכל צורותיו. על אפכם ועל חמתכם לא תקום פה ספרטה שנייה. (אקווה כי אוכל להשתתף בעוד דיונים. הקשר שלי לחינוך מיוחד ולאוכלוסיות מיוחדות הוא פילוסופי-פוליטי.)
מרתק, כדיון פילוסופי
ברוך שובך ahboaz ושוב , קראתי את תגובך מרותקת. ברמה האקדמית פילוסופית אתה מעלה טעונים יותר ממעניינים ואת חלקם אני אף מקבלת. אך ברמה האקזיסטנציאליסטית רובם כושלים ונופלים. אם שמיעה אינה המצב הטבעי כיצד קרה כי במהלך האבולוציה הרוב השורד הוא הרוב השומע? מדוע לא התפתחה ציויליזציה אשר ויתרה על חוש זה, או אחר על פי טענתך. מדוע לא התנוון חוש זה כדוגמת הזנב, או כדוגמת המעי העיוור? כיצד קרה שהרוב המכריע הוא דווקא הרוב השומע? האם הכל בגין אסתטיקה? אגב, כשלתי להבין מדוע זה קשור בכלל באסתטיקה.. אתה טוען כי אנו נמצאים במרחב היסטורי בו התפתחה עליונות חברתית המעדיפה אודיופוניות על פני חרשות. אך איני מכירה מרחב היסטורי הפוך בו חרשות היתה בעלת עליונות על פני אודיופוניות. ואם כך מה המשמעות? פלורליזם חברתי? מבנה חברתי פוליטי המאפשר חיים בכבוד לכל צורת חיים שאינה פוגעת באחרים? מיותר לומר כי אני תומכת בכך בכל לב. אך איני תומכת במכוונות מובנת המנציחה נכות. בחיי היום יום, איני עוסקת בתאוריה או פילוסופיה פוליטית. אלא בהתמודדות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הוריהם וחברה המקדשת הישגיות ונרמטיביות. והאמן לי, לא לילדים ולא להוריהם לא תורמות תורות פילוסופיות המסבירות מדוע זה לגיטימי להיות בעל צרכים מיוחדים ושונה, כולנו יודעים כי זה לגיטימי. לפחות כל מי שנמצא בפורום זה. מה שמעסיק את ההורים זו העובדה כיצד ילדיהם משתלבים בחברה לא מושלמת זו, ומתפקדים וחיים בכבוד. והמחוייבות שלי כלפי הילדים וההורים איתם אני עובדת, לתרום את תרומתי על מנת שזה אכן יתרחש ואני עושה זאת מחד על ידי התערבות טיפולית מול הילד בעל הצרכים המיוחדים ומאידך מול אלה המייצגים את החברה הנורמטיבית ברמת שינוי עמדות וקידום הכלה תוך שיוויון וכבוד. אם אדם נולד בעל צרכים מיוחדים, במונחים שלך "על פי הגדרת העליונות החברתית המקדשת נורמליות ובריאות" הרי שקניתי את תורתך לפני שנים ואני פועלת על פיה יום יום ומשתדלת לתרום את חלקי ביצירת חברה פלורליסטית. אך אם ניתן למנוע מאדם להיוולד בעל צורך מיוחד או נכות. איני רואה איזו הצדקה מוסרית יש שלא לעשות כך, על פי ההגדרות בהן הגדרת את ההחברה שלנו במרחב ההיסטורי בו אנו חיים. ולסיום, אהבתי לקרוא את תגובתך. ברמה הפילוסופית , תגובתך גרמה לי לחשוב בכיוונים בהם לא חשבתי טרם קריאתה. בוודאי שאתה (את?) מוזמן להמשיך ולהשתתף בדיונים כאן. אשמח על כך מאוד. לילה טוב
ברוך שובך ahboaz ושוב , קראתי את תגובך מרותקת. ברמה האקדמית פילוסופית אתה מעלה טעונים יותר ממעניינים ואת חלקם אני אף מקבלת. אך ברמה האקזיסטנציאליסטית רובם כושלים ונופלים. אם שמיעה אינה המצב הטבעי כיצד קרה כי במהלך האבולוציה הרוב השורד הוא הרוב השומע? מדוע לא התפתחה ציויליזציה אשר ויתרה על חוש זה, או אחר על פי טענתך. מדוע לא התנוון חוש זה כדוגמת הזנב, או כדוגמת המעי העיוור? כיצד קרה שהרוב המכריע הוא דווקא הרוב השומע? האם הכל בגין אסתטיקה? אגב, כשלתי להבין מדוע זה קשור בכלל באסתטיקה.. אתה טוען כי אנו נמצאים במרחב היסטורי בו התפתחה עליונות חברתית המעדיפה אודיופוניות על פני חרשות. אך איני מכירה מרחב היסטורי הפוך בו חרשות היתה בעלת עליונות על פני אודיופוניות. ואם כך מה המשמעות? פלורליזם חברתי? מבנה חברתי פוליטי המאפשר חיים בכבוד לכל צורת חיים שאינה פוגעת באחרים? מיותר לומר כי אני תומכת בכך בכל לב. אך איני תומכת במכוונות מובנת המנציחה נכות. בחיי היום יום, איני עוסקת בתאוריה או פילוסופיה פוליטית. אלא בהתמודדות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הוריהם וחברה המקדשת הישגיות ונרמטיביות. והאמן לי, לא לילדים ולא להוריהם לא תורמות תורות פילוסופיות המסבירות מדוע זה לגיטימי להיות בעל צרכים מיוחדים ושונה, כולנו יודעים כי זה לגיטימי. לפחות כל מי שנמצא בפורום זה. מה שמעסיק את ההורים זו העובדה כיצד ילדיהם משתלבים בחברה לא מושלמת זו, ומתפקדים וחיים בכבוד. והמחוייבות שלי כלפי הילדים וההורים איתם אני עובדת, לתרום את תרומתי על מנת שזה אכן יתרחש ואני עושה זאת מחד על ידי התערבות טיפולית מול הילד בעל הצרכים המיוחדים ומאידך מול אלה המייצגים את החברה הנורמטיבית ברמת שינוי עמדות וקידום הכלה תוך שיוויון וכבוד. אם אדם נולד בעל צרכים מיוחדים, במונחים שלך "על פי הגדרת העליונות החברתית המקדשת נורמליות ובריאות" הרי שקניתי את תורתך לפני שנים ואני פועלת על פיה יום יום ומשתדלת לתרום את חלקי ביצירת חברה פלורליסטית. אך אם ניתן למנוע מאדם להיוולד בעל צורך מיוחד או נכות. איני רואה איזו הצדקה מוסרית יש שלא לעשות כך, על פי ההגדרות בהן הגדרת את ההחברה שלנו במרחב ההיסטורי בו אנו חיים. ולסיום, אהבתי לקרוא את תגובתך. ברמה הפילוסופית , תגובתך גרמה לי לחשוב בכיוונים בהם לא חשבתי טרם קריאתה. בוודאי שאתה (את?) מוזמן להמשיך ולהשתתף בדיונים כאן. אשמח על כך מאוד. לילה טוב
האסתטיקה של השמיעה: קו פרשת המים
אני בטוח שאפשר למצוא נקודות אור וכן חושך בדיון אך אינני רואה אף נקודת זכות בתיוג הדיון כדיכוטומיה "מעשית-תיאורטית." אין משמעות למקרים הקונקרטיים אילולא היו להם רעיונות מתמשכים, ואין לרעיונות דרך להתמשך בקיומם אם אין להם מקרים ממשיים. אמנם אני מדגיש את הרעיונות, אך אין אני נמצא במחשבות אוטופיות; להיפך, ראי כי אני מקפיד לנתח ולמוטט אוטופיות רעיוניות אשר מוצגות בטיעונים למטה. עם כל הכבוד, ברמה האקזצטנציאלית הדרישה היא הפוכה: קבלת הקיום האנושי כפי שהוא מבלי דרישה לצורת חיים עדיפה זו או אחרת! האנשים התומכים באי-מוסריות המשכיות החרשות קרובים יותר לברגסון ולרעיון המוסריות החברתית כמשקפת רצון (אינטואיטיבי) לצורות חיים נעלות יותר. (לפי ברגסון, בניגוד למוסריות החברתית, השכלתנית, אשר מחפשת לתווך או למדר יחסים אנושיים גרידא.) השאלה "מדוע קרו דברים אלו ולא אחרים?" דורשת היסטוריה פרקטית. ופוקו, יותר מאשר אני אי-פעם אוכל, כבר תיאר מדוע נכים (מנטלית) טופלו בצורה זו או אחרת. אני פחות אוהד את התשובה שלו---כוח, כפרמטר לכל מאפיין אנושי בקיום חברתי. וכבר יש לנו מקרים היסטוריים ספציפיים (בmartha’s vineyard שבארה"ב) של חברה (או יותר נכון של סיטואציה חברתית) שבה חרשות (או לפחות שפת הסימנים) הייתה ברירת המחדל. יש לנו כבר מקרה של חברה אבסולוטית (מכלול כל החברה) כ"נכה"---לפי תיאורו של סאקס את אי עיוורי-הצבעים. מדוע אסתטיקה? מכיוון שהטענה שלי, בסופו של דבר, טוענת כי הערך של השמיעה הוא אסתטי. כפי שהעדפה לשער ג´ינג´י היא בבסיסה העדפה ליופי מסוים, כך השמיעה (והאורליות) והחרשות, כאשר אנו דנים בהן כבסיס מודע לסוג חיים מסוים, הן העדפות "יופי" (אסתטיקה) לחיים מסוימים. טוב לנו לתאר (במובן דסקרפטיבי) את השמיעה כיפה, איך איה הטיעון הציווי (פרסקריפטיבי אם כן) ליופי השמיעה? האם היופי של השמיעה הוא מוחלט במידה שכזו שאנו יכולים לצוות על כולם להיות יפים (שומעים)? לא רק שמבחינה "מעשית" אין הדבר אפשרי, אלא שמבחינה רעיונית הציווי לאסתטיקה של השמיעה אינו אלא האכלה בכוח של העדפה אחת על העדפה אחרת ללא שום הצדקה (חוץ מהטעות הלוגית של המעגליות). מהי אותה מעגליות? השמיעה טובה כי… שומעים! (ואותה מעגליות קיימת לכל סוג העדפה אשר אין לו "אלטרנטיבה שווה.") כיצד נמלטים מן המעגליות? יוצרים קווים ליניאריים מן השמיעה אל דברים אחרים בעלי משמעות (פונקציונלית, אסתטית, דתית). כך "פתאום" השמיעה היא הדרך אל גן-עדן (ולכן היא טובה), כך להאזין לטבע ולמוזיקה הוא דבר בעל ערך פנימי (ולכן שמיעה היא נחוצה), כך כדי ללמוד לקרוא ולהצליח בחיים צריכים לשמוע (ולכן שמיעה היא הכרחית). השרדות אבולוציונית היא עוד קו. אולי הקו הכי פחות משמעותי במובן חברתי, אבל הכי חזק מבחינה רעיונית מכיוון שהוא מצביע על סמכות עליונה (כיום) לא פחות מן אלוהים----המדע. אם באופן "מדעי" ניתן להסיק כי האדם הוא "מטבעו" שומע אזי עליונות השמיעה היא עובדה טבעית. החרשות כתופעה חברתית מודרנית קיימת ומצליחה היא שבירת קווים מסוג זה או אחר. למרות שחשיבותה נופלת כאשר מצמידים לה אפליות מתקנות, אחוזי הצלחה נמוכים בהשוואה לאוכלוסיות אחרות, וכאשר רעיון הקולקטיביזציה של הפרטים בקבוצה מופעל בקלות. למרות כל זאת קו אחד נשאר יציב. קו זה הוא ההיררכיה של האסתטיקה של השמיעה על כל מצב קיומי אחר. קו זה הוא פרשת המים. קיום החרשות לא כקיומית גרידא אלא כקיומית-המשכית הוא אתגר הוא אלטרנטיבה ההופכת את ההיררכיה של ה"יופי" על פניה: החרשות היא ראשונית, השמיעה היא משנית. כאשר החרש/ת בוחר במתכוון להמשיך את החרשות הוא/יא מביטים ורואים "יופי" אחר. האסתטיקה של החרשות מחליפה את האסתטיקה של השמיעה. מצב כזה, כמובן, הוא בסופו של דבר בלתי אפשרי מבחינת אוהבי יופי השמיעה. מהפכה במרכז הכוח האסתטי דורשת רה-אורגניזציה של החברה ויחסי אנוש. כך, למשל, היחסים בין מתורגמנים לחרשים הופכים מיחסי פטרוניזציה ליחסי צריכה; הדבר אינו שונה ביחס לסייענים למשותקים כאשר הכוח עובד מן הסייען אל המשותק בהחלטת ההחלטות. לא צריכה להיות דיכוטומיה מוחלטת אשר דורשת מאבק בינארי בין השמיעה לחרשות---פלורליזם אמור לפתור את הקוטביות המדומה (מכיוון שאין אנטגוניזם טבעי בין חרשות לשמיעה). אך מי שאינו מוכן לפלורליזם חייב להרים את דגל הדיכוי: קראו לרעיון "תיקון," "שיפור," "שילוב," "שיקום," או מה לא, אך על כל שמותיו הרעיון הוא פונדמנטליזם הדבק בהעדפה אסתטית בלתי מתפשרת. מכיוון שאי אפשר לעצור וליצור (עדיין) העדפות "יופי" בצורה זו או אחרת אנו יכולים רק לפקח על הביטויים להעדפות. הדיכוי הוא תמיד תגובה מאוחרת למה שכבר אי אפשר לדכא: הרוח הפנימית. השאלה היא לא מה אנו עושים על מנת להפוך פרטים נכים לטובים יותר בחברה "לא מושלמת" אלא מה אנו עושים על מנת להפוך חברה "לא מושלמת" לטובה יותר לפרטים נכים. שאלת היחסים הין האינדיבידואל לבין החברה: דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם.
אני בטוח שאפשר למצוא נקודות אור וכן חושך בדיון אך אינני רואה אף נקודת זכות בתיוג הדיון כדיכוטומיה "מעשית-תיאורטית." אין משמעות למקרים הקונקרטיים אילולא היו להם רעיונות מתמשכים, ואין לרעיונות דרך להתמשך בקיומם אם אין להם מקרים ממשיים. אמנם אני מדגיש את הרעיונות, אך אין אני נמצא במחשבות אוטופיות; להיפך, ראי כי אני מקפיד לנתח ולמוטט אוטופיות רעיוניות אשר מוצגות בטיעונים למטה. עם כל הכבוד, ברמה האקזצטנציאלית הדרישה היא הפוכה: קבלת הקיום האנושי כפי שהוא מבלי דרישה לצורת חיים עדיפה זו או אחרת! האנשים התומכים באי-מוסריות המשכיות החרשות קרובים יותר לברגסון ולרעיון המוסריות החברתית כמשקפת רצון (אינטואיטיבי) לצורות חיים נעלות יותר. (לפי ברגסון, בניגוד למוסריות החברתית, השכלתנית, אשר מחפשת לתווך או למדר יחסים אנושיים גרידא.) השאלה "מדוע קרו דברים אלו ולא אחרים?" דורשת היסטוריה פרקטית. ופוקו, יותר מאשר אני אי-פעם אוכל, כבר תיאר מדוע נכים (מנטלית) טופלו בצורה זו או אחרת. אני פחות אוהד את התשובה שלו---כוח, כפרמטר לכל מאפיין אנושי בקיום חברתי. וכבר יש לנו מקרים היסטוריים ספציפיים (בmartha’s vineyard שבארה"ב) של חברה (או יותר נכון של סיטואציה חברתית) שבה חרשות (או לפחות שפת הסימנים) הייתה ברירת המחדל. יש לנו כבר מקרה של חברה אבסולוטית (מכלול כל החברה) כ"נכה"---לפי תיאורו של סאקס את אי עיוורי-הצבעים. מדוע אסתטיקה? מכיוון שהטענה שלי, בסופו של דבר, טוענת כי הערך של השמיעה הוא אסתטי. כפי שהעדפה לשער ג´ינג´י היא בבסיסה העדפה ליופי מסוים, כך השמיעה (והאורליות) והחרשות, כאשר אנו דנים בהן כבסיס מודע לסוג חיים מסוים, הן העדפות "יופי" (אסתטיקה) לחיים מסוימים. טוב לנו לתאר (במובן דסקרפטיבי) את השמיעה כיפה, איך איה הטיעון הציווי (פרסקריפטיבי אם כן) ליופי השמיעה? האם היופי של השמיעה הוא מוחלט במידה שכזו שאנו יכולים לצוות על כולם להיות יפים (שומעים)? לא רק שמבחינה "מעשית" אין הדבר אפשרי, אלא שמבחינה רעיונית הציווי לאסתטיקה של השמיעה אינו אלא האכלה בכוח של העדפה אחת על העדפה אחרת ללא שום הצדקה (חוץ מהטעות הלוגית של המעגליות). מהי אותה מעגליות? השמיעה טובה כי… שומעים! (ואותה מעגליות קיימת לכל סוג העדפה אשר אין לו "אלטרנטיבה שווה.") כיצד נמלטים מן המעגליות? יוצרים קווים ליניאריים מן השמיעה אל דברים אחרים בעלי משמעות (פונקציונלית, אסתטית, דתית). כך "פתאום" השמיעה היא הדרך אל גן-עדן (ולכן היא טובה), כך להאזין לטבע ולמוזיקה הוא דבר בעל ערך פנימי (ולכן שמיעה היא נחוצה), כך כדי ללמוד לקרוא ולהצליח בחיים צריכים לשמוע (ולכן שמיעה היא הכרחית). השרדות אבולוציונית היא עוד קו. אולי הקו הכי פחות משמעותי במובן חברתי, אבל הכי חזק מבחינה רעיונית מכיוון שהוא מצביע על סמכות עליונה (כיום) לא פחות מן אלוהים----המדע. אם באופן "מדעי" ניתן להסיק כי האדם הוא "מטבעו" שומע אזי עליונות השמיעה היא עובדה טבעית. החרשות כתופעה חברתית מודרנית קיימת ומצליחה היא שבירת קווים מסוג זה או אחר. למרות שחשיבותה נופלת כאשר מצמידים לה אפליות מתקנות, אחוזי הצלחה נמוכים בהשוואה לאוכלוסיות אחרות, וכאשר רעיון הקולקטיביזציה של הפרטים בקבוצה מופעל בקלות. למרות כל זאת קו אחד נשאר יציב. קו זה הוא ההיררכיה של האסתטיקה של השמיעה על כל מצב קיומי אחר. קו זה הוא פרשת המים. קיום החרשות לא כקיומית גרידא אלא כקיומית-המשכית הוא אתגר הוא אלטרנטיבה ההופכת את ההיררכיה של ה"יופי" על פניה: החרשות היא ראשונית, השמיעה היא משנית. כאשר החרש/ת בוחר במתכוון להמשיך את החרשות הוא/יא מביטים ורואים "יופי" אחר. האסתטיקה של החרשות מחליפה את האסתטיקה של השמיעה. מצב כזה, כמובן, הוא בסופו של דבר בלתי אפשרי מבחינת אוהבי יופי השמיעה. מהפכה במרכז הכוח האסתטי דורשת רה-אורגניזציה של החברה ויחסי אנוש. כך, למשל, היחסים בין מתורגמנים לחרשים הופכים מיחסי פטרוניזציה ליחסי צריכה; הדבר אינו שונה ביחס לסייענים למשותקים כאשר הכוח עובד מן הסייען אל המשותק בהחלטת ההחלטות. לא צריכה להיות דיכוטומיה מוחלטת אשר דורשת מאבק בינארי בין השמיעה לחרשות---פלורליזם אמור לפתור את הקוטביות המדומה (מכיוון שאין אנטגוניזם טבעי בין חרשות לשמיעה). אך מי שאינו מוכן לפלורליזם חייב להרים את דגל הדיכוי: קראו לרעיון "תיקון," "שיפור," "שילוב," "שיקום," או מה לא, אך על כל שמותיו הרעיון הוא פונדמנטליזם הדבק בהעדפה אסתטית בלתי מתפשרת. מכיוון שאי אפשר לעצור וליצור (עדיין) העדפות "יופי" בצורה זו או אחרת אנו יכולים רק לפקח על הביטויים להעדפות. הדיכוי הוא תמיד תגובה מאוחרת למה שכבר אי אפשר לדכא: הרוח הפנימית. השאלה היא לא מה אנו עושים על מנת להפוך פרטים נכים לטובים יותר בחברה "לא מושלמת" אלא מה אנו עושים על מנת להפוך חברה "לא מושלמת" לטובה יותר לפרטים נכים. שאלת היחסים הין האינדיבידואל לבין החברה: דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם.
אתי אברהמי
New member
ahboaz
בהמשך לאסטטיקה של השמיעה: קו פרשת המים לדבריך " מה אנו עושים על מנת להפוך חברה "לא מושלמת" לטובה יותר לפרטים נכים". שאלת היחסים הין האינדיבידואל לבין החברה: דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם. אתייחס לשאלה דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם. השאלה שלי האם יש דבר כזה שקוראים לו חברה? הפרט ולא רק בארץ נולד להיות מדוכא. מספיק רק לשמוע את ראי המדינה, כנסת ישראל ומקבלים דיכאון
היכן מצאת חברה מושלמת או שאיננה מושלמת? החברה שלנו הופכת לפלצנית, רכושנית, אגואיסטית ומה לא? אגב גם ביצורים חד תאיים ובעלי חוליות קיימת בעייה דומה. מי לחיים ומי ל... להבדיל אלף אלפי הבדלות, בני האדם נולדים שווים אבל שונים זה מזה. יכול להיות גאון כמו הוקינג, שעשה למען עצמו מה שאף אחד לא היה עושה עבורו. אתה יכול לקחת את ס.ה, היקר שנפגע בקרב אנטבה. הגיע לאן שהגיע בזכות אישיותו המדהימה ויכולתו הבלתי נלאית. דוגמא ומופת לכל העולם. עם כל הכאב בדברים שאומר. אם לא היתה לשניים אלו משפחה תומכת וגדוד של חברים אוהבים האם לדעתך היו השניים מגיעים לאן שהגיעו? התשובה היא לא. עם כל הכאב שבאמירה. ערך החיים גדול יותר משיקול דעת של כמה "שכלתנים" לדעתי. משפטי האחרון איננו מכוון אליך אישית. אלא לכלל שחושב שאין גבולות. אולי הקיברנטיקה תתן הסבר אחר, הכל אפשרי. במצב בו נתון כדור הארץ והפנים ה"חמודות שלו" רק בתמונות. הסיכוי לשנות את החברה, שואף לאפס בלשון המעטה, האלימות בגני הילדים הולכת וגדלה. אנשים חדלים לומר שלום ותודה. לדעתי זה הוא ערך בסיסי שצריך לעשות הכל כדי להחיל אותו מחדש. עד שלא תבנה מחדש מערכת הוגנת שתלמד מאפס לומר שלום ותודה, אני לא מצפה שניתן יהיה לשנות משהו עם כל הכאב שבאמירה. אם למי שנולדו בריאים מתייחסם כפי שמתייחסים, כיצד יתייחסו לאדם עם מיגבלה? כפי שמתייחסים עכשיו. לדוגמא: בטיולי למקומות שונים ברחוב ואחרים, לא פעם מדברים אל הפיליפינית שלי במקום אלי. מדוע? החברה שלנו "חושבת" שאני חירשת או איני מבינה את הנאמר? אז אני משיבה בנועם, משהוא חושב שאני אינני מבינה או קלת דעת? האמן לי מי שנופל למצב זה נבוך ונכלם ולדעתי בחיים לא יחזור על אותה טעות מבישה. לכן, רק מי שעובר את החוויה חס וחלילה על בשרו מסוגל להבין ואולי לתת תשובה כל שהיא. אני בעד קדמה , בעד חשיבה הגיונית,בעד נסיון לבנות מערכת טובה יותר. נגד יצירת טעויות גנטיות ואחרות לטובת סיפוק האגואיזם של זה או אחר או לשני המינים גם יחד.
בהמשך לאסטטיקה של השמיעה: קו פרשת המים לדבריך " מה אנו עושים על מנת להפוך חברה "לא מושלמת" לטובה יותר לפרטים נכים". שאלת היחסים הין האינדיבידואל לבין החברה: דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם. אתייחס לשאלה דיכוי האדם או דיכוי היחסים בין אדם לאדם. השאלה שלי האם יש דבר כזה שקוראים לו חברה? הפרט ולא רק בארץ נולד להיות מדוכא. מספיק רק לשמוע את ראי המדינה, כנסת ישראל ומקבלים דיכאון
אתי אברהמי
New member
ahboaz
הוצגה כאן שאלה פשוטה. זכות ההורים להחליט להביא לעולם ילד בעל נכות, באמצעות מכוונות מושכלת מראש. כלומר באמצעות תיכנון מוקדם, לוודא כי יוולד נכה. לא נבחר נושא החרשות כאייטם מרכזי. אין להפלות בין לקות זו או אחרת ולא משנה באיזו דרך תנקוט. אני לא באה לא מתחום הפילוסופיה ולא מהתחום הפוליטי. אני באה מתחום מדעי החיים
רתוקה לכסא גלגלים, אשמח אם תגיב לתגובותי כפול 2. תוכל למצוא אותי כקישור נלווה אתי מנהלת פורום זכויות ומוגבלות (נכים)
הוצגה כאן שאלה פשוטה. זכות ההורים להחליט להביא לעולם ילד בעל נכות, באמצעות מכוונות מושכלת מראש. כלומר באמצעות תיכנון מוקדם, לוודא כי יוולד נכה. לא נבחר נושא החרשות כאייטם מרכזי. אין להפלות בין לקות זו או אחרת ולא משנה באיזו דרך תנקוט. אני לא באה לא מתחום הפילוסופיה ולא מהתחום הפוליטי. אני באה מתחום מדעי החיים
כמה הערות על טענות אלו ואחרות
אחת, לא טענתי לחברה מושלמת. אלא לחברה טובה יותר לחבריה. עד כה הנכים לא היו חברים שווי ערך בחברה, למרות שהם היו נוכחים בה. וכמובן שהשינוי במעמד הנכים הוא אפשרי ורצוי. ההתמרמרות על מצבו של "העולם" היא לא יותר מביטוי רגשי (ולא, לא היתה זו התמרמרות): יום אחד העולם נפלא, למחרת הוא גרוע. כאשר הגינוי למוסריות המשכיות הנכות הופך ללגיטימי מבלי להראות את אמונות הבסיס הלא-מוסריות שלו, יכולים רעיונות פסולים אלו להפוך להצעות של ממש ל"שיפור" החברה. נגיע למצב שבו זוגות ואפילו יחידים אשר ירצו בילד שימשיך את סגנון חייהם יוכלו להשפט ולהיענש על כך! והלא ההיפך כבר קיים: אנשים אשר ממשיכים בהבאת ילדים לסגנון חיים מסוים מקבלים על כך תגמול (חוק משפחות ברוכות והקשר אל הקהילות הדתיות-אורתודוקסיות). שתיים, השאלה על החברה כגוף אמיתי (אורגני או מכני) והגדרתו באמת מיותרת. מעבר לתשובה הבנאלית על מכלול כל הפרטים, סך כל המערכות החברתיות המספקות ו/או הכרחיות, מספיק שנצביע על גבולות המדינה כגבולות החברה (במקרה הישראלי זה מספיק, למרות שלערבי-ישראל ההגדרה אינה מספקת). והרי החיבור בין האוכלוסיה והמערכות ברובד המדינה הוא הוא משמעות ה"חברה". שלוש, אפשר ועוד אפשר להבדיל בין נכויות. היסטורית, הנכים מנטלית סבלו מעל כולם, ואחריהם החרשים, עיוורים, ולבסוף הנכים פיזית; סוציולוגית, לנכויות מסוימות יש ארגון תרבותי (חרשות, עיוורון) אשר אינו קיים באחרות; ישנן נכויות היסטוריות (עיוורון וחרשות) ומודרניות (איידס, ואלרגיות שונות); ישנן נכויות סמויות וגלויות. ואינני מתייחס לטיפולוגיה רפואית. פרישת כנף מעל כל הנכויות היא צעד פוליטי-משפטי מתבקש כאשר אנו רוצים לשפר את חיי הנכים, כן זהו צעד לוגי נדרש כאשר ההגדרה אינה דורשת אבחנה מופרטת. אך אינה יכולה לדרוש שוויון בין נכויות כאשר עקרון ההמשכיות עצמו מופעל בצורות שונות: דהיינו, כאשר הורים רוצים להמשיך לא נכות אלא תרבות הקשורה לנכות, מול הורים הרוצים בילדים דומים מבחינה פיזית (כולל נכות). חשבת אולי כי אם נכליל את כל סוגי הנכויות לא יהיה "הגיון" בכך שהורים בעלי שפה שסועה ירצו ילדים בעלי שפה שסועה כפי שהורים חרשים ירצו ילד חרש. אך נסיון לטיעון שכזה נכשל בשני דברים: אחת, כמידת ההגיון ישנה פה מידת הרגש, והרצון של ההורים לסוג של המשכיות הוא לגיטימי בכל צורה כפי שכל רצון לגיטימי אחר קיים; שתיים, (ואת זה שוב שוב מעלים הכותבים/ות בפורום מבלי לדרוש את ההמשך הלוגי) הבאת הילד לעולם כהמשכיות להורים אינו הבעיה, הבעיה היא באלו אשר פוסלים את ההורים ואת הילד! מדוע אם כן עלינו לקבל את הפסילה? מה שלא בסדר פה זה שהולכים מן הסוף להתחלה. במקום לצאת מול סוף המשוואה של סביבת הילד, הולכים אל תחילת המשוואה אל מי שהביא את הילד לסביבה! כך, שבסופו של דבר, כמה שה"עולם" קשה, והחיים קשים, אין פסול בהבאת ילד זה או אחר אליו. הפסול הוא בקבלת "עולם" וסביבה אשר מקשים על הילד.
אחת, לא טענתי לחברה מושלמת. אלא לחברה טובה יותר לחבריה. עד כה הנכים לא היו חברים שווי ערך בחברה, למרות שהם היו נוכחים בה. וכמובן שהשינוי במעמד הנכים הוא אפשרי ורצוי. ההתמרמרות על מצבו של "העולם" היא לא יותר מביטוי רגשי (ולא, לא היתה זו התמרמרות): יום אחד העולם נפלא, למחרת הוא גרוע. כאשר הגינוי למוסריות המשכיות הנכות הופך ללגיטימי מבלי להראות את אמונות הבסיס הלא-מוסריות שלו, יכולים רעיונות פסולים אלו להפוך להצעות של ממש ל"שיפור" החברה. נגיע למצב שבו זוגות ואפילו יחידים אשר ירצו בילד שימשיך את סגנון חייהם יוכלו להשפט ולהיענש על כך! והלא ההיפך כבר קיים: אנשים אשר ממשיכים בהבאת ילדים לסגנון חיים מסוים מקבלים על כך תגמול (חוק משפחות ברוכות והקשר אל הקהילות הדתיות-אורתודוקסיות). שתיים, השאלה על החברה כגוף אמיתי (אורגני או מכני) והגדרתו באמת מיותרת. מעבר לתשובה הבנאלית על מכלול כל הפרטים, סך כל המערכות החברתיות המספקות ו/או הכרחיות, מספיק שנצביע על גבולות המדינה כגבולות החברה (במקרה הישראלי זה מספיק, למרות שלערבי-ישראל ההגדרה אינה מספקת). והרי החיבור בין האוכלוסיה והמערכות ברובד המדינה הוא הוא משמעות ה"חברה". שלוש, אפשר ועוד אפשר להבדיל בין נכויות. היסטורית, הנכים מנטלית סבלו מעל כולם, ואחריהם החרשים, עיוורים, ולבסוף הנכים פיזית; סוציולוגית, לנכויות מסוימות יש ארגון תרבותי (חרשות, עיוורון) אשר אינו קיים באחרות; ישנן נכויות היסטוריות (עיוורון וחרשות) ומודרניות (איידס, ואלרגיות שונות); ישנן נכויות סמויות וגלויות. ואינני מתייחס לטיפולוגיה רפואית. פרישת כנף מעל כל הנכויות היא צעד פוליטי-משפטי מתבקש כאשר אנו רוצים לשפר את חיי הנכים, כן זהו צעד לוגי נדרש כאשר ההגדרה אינה דורשת אבחנה מופרטת. אך אינה יכולה לדרוש שוויון בין נכויות כאשר עקרון ההמשכיות עצמו מופעל בצורות שונות: דהיינו, כאשר הורים רוצים להמשיך לא נכות אלא תרבות הקשורה לנכות, מול הורים הרוצים בילדים דומים מבחינה פיזית (כולל נכות). חשבת אולי כי אם נכליל את כל סוגי הנכויות לא יהיה "הגיון" בכך שהורים בעלי שפה שסועה ירצו ילדים בעלי שפה שסועה כפי שהורים חרשים ירצו ילד חרש. אך נסיון לטיעון שכזה נכשל בשני דברים: אחת, כמידת ההגיון ישנה פה מידת הרגש, והרצון של ההורים לסוג של המשכיות הוא לגיטימי בכל צורה כפי שכל רצון לגיטימי אחר קיים; שתיים, (ואת זה שוב שוב מעלים הכותבים/ות בפורום מבלי לדרוש את ההמשך הלוגי) הבאת הילד לעולם כהמשכיות להורים אינו הבעיה, הבעיה היא באלו אשר פוסלים את ההורים ואת הילד! מדוע אם כן עלינו לקבל את הפסילה? מה שלא בסדר פה זה שהולכים מן הסוף להתחלה. במקום לצאת מול סוף המשוואה של סביבת הילד, הולכים אל תחילת המשוואה אל מי שהביא את הילד לסביבה! כך, שבסופו של דבר, כמה שה"עולם" קשה, והחיים קשים, אין פסול בהבאת ילד זה או אחר אליו. הפסול הוא בקבלת "עולם" וסביבה אשר מקשים על הילד.
כשאני אומרת אינטרסנטיות.....
אני מתכוונת לזה שאם בתור אם נאמר חרשת לצורך העניין, והבחירה בידי להחליט אם יהיה חרש או לא, איזה זכות יש לי לגרום לכל הסיכויים שיהיה חרש? בגלל שאני חרשת גם הוא צריך להיות חרש? אני לא אומרת שחרשים או כל אחד אחר אין לו את הזכות להביא ילדים, אבל לעשות הכל שהילד יצא חרש? אם נולד כך אז בסדר אבל בכוונה? את זה אני לא מבינה, אם יצא שהילד שומע אז לא יקבלו אותו שם? הוא לא יעריך את הוריו בגלל שהם חרשים? לא יכבד אותם? זו הסיבה שהנשים החליטו שהן רוצות ילד חרש? אני חושבת שילד יכבד את ההורים שלו ולא יתבייש בהם, אם הם יכבדו אותו ויעניקו לו את מה שהוא זקוק להם. דרך אגב, יש לי חברה שיש לה 2 ילדים חרשים, אני מאוד אוהבת אותם, לא חושבת שהם שונים מאחרים, נהפוך הוא, אני חושבת שהם ילדים מיוחדים ומקסימים, אני לא מעריכה אותם פחות בגלל שהם חרשים. למדתי את שפת הסימנים כדי להבין אותם. אין לאף אחד זכות לשלול מילד את מה הזכויות שלו, וכן אני עדיין חושבת ששני הנשים הללו אינטרסניות, זה לא משנה את הדיעה שלי עליהן. באהבה
אני מתכוונת לזה שאם בתור אם נאמר חרשת לצורך העניין, והבחירה בידי להחליט אם יהיה חרש או לא, איזה זכות יש לי לגרום לכל הסיכויים שיהיה חרש? בגלל שאני חרשת גם הוא צריך להיות חרש? אני לא אומרת שחרשים או כל אחד אחר אין לו את הזכות להביא ילדים, אבל לעשות הכל שהילד יצא חרש? אם נולד כך אז בסדר אבל בכוונה? את זה אני לא מבינה, אם יצא שהילד שומע אז לא יקבלו אותו שם? הוא לא יעריך את הוריו בגלל שהם חרשים? לא יכבד אותם? זו הסיבה שהנשים החליטו שהן רוצות ילד חרש? אני חושבת שילד יכבד את ההורים שלו ולא יתבייש בהם, אם הם יכבדו אותו ויעניקו לו את מה שהוא זקוק להם. דרך אגב, יש לי חברה שיש לה 2 ילדים חרשים, אני מאוד אוהבת אותם, לא חושבת שהם שונים מאחרים, נהפוך הוא, אני חושבת שהם ילדים מיוחדים ומקסימים, אני לא מעריכה אותם פחות בגלל שהם חרשים. למדתי את שפת הסימנים כדי להבין אותם. אין לאף אחד זכות לשלול מילד את מה הזכויות שלו, וכן אני עדיין חושבת ששני הנשים הללו אינטרסניות, זה לא משנה את הדיעה שלי עליהן. באהבה
אתי אברהמי
New member
Diana M
דעתי, עצם הדיון מעורר בי בחילה עם כל הכבוד. אמת שישנם אנשים שחושבים שלהיות "חרש" חשוב שגם הילד יהיה חרש כדי שתהיה קומיוניקציה. או עיוור כדי שיוכל לחיות את חיי ההורים. לדעתי זה אגואיזם בהתגלמותו. בעיקר בחברה האלטיסטית שלנו שיש זכות לחיות רק לבריאים בגיל עד 25. מבוגרים יותר אפילו לא מתקבלים לעבודה במקומות רבים. אנשים עם מוגבלויות בוודאי לא מתקבלים לעבודה. ממה ייתקימו לאחר שההורים ה"נבונים" ילכו לעולמם? להביא לעולם חיים זה דבר נפלא. קורה שנולד ילד עם לקות. זאת איננה בחירה. אין מה לעשות. אנחנו מטפלים ככל שיש ביכולתינו. אבל לכוון שהילד יוולד עם לקות, לדעתי זה חולני. אני מניחה שמי שהגה דיון בנושא חשוב זה, לא לקח בחשבון שלהיות במגרש האחר דהיום זה לא פיקניק. מי שלא חווה זאת על בשרו, טוב שלא ואינני מאחלת לו/ה להיות במגרש. לא רק בארץ אלא בעולם כולו קוצבים היום חייו של אדם לחיות או חלילה למות בכך שאין מספקים לו טיפול רפואי מעבר לגיל מסויים. דוגמא בקנדה אין יותר דיאליזה מעבר לגיל 60. גיל הפרישה ותחילת החיים שתוחלתם גדלה לגיל 80 מבלי שמנהלי העולם ייתנו דעתם על כך. ישנם ילדים שאינם מקבלים טיפולים במחלות בנאליות יותר כיוון שאין התרופה כלולה בסל???? הפרעונים הלכו לעולמם בגיל צעיר 29-30 . האסקימואים הלכו לשלג כדי לשחרר את בני משפחתם מהעול בגיל שלא יכלו לסייע יותר בדייג. (צעירים בני 40 ) הווה אומר שלא ניתן לבחור את הגורל. ולהטת בגורל?? מי אנחנו, מפלצות? לכל אחד יש את הכוכב שלו. נכון עד לנקודה שהמדע החליט להאריך מחד חיי אדם במציאת תרופות וטיפולים מודרניים. מצד שני העולם ממית אותנו בכך שאיננו מוצא פתרונות למחלות שלא נמצא להן פתרונות מוחלטים כמו סכרת או אידס או סרטן ואין סוף מחלות אפילו שיתוק ילדים שחוזר או שחפת. האם מי שהגה את הרעיון היה רוצה שיוולד לו ילד חולה חס וחלילה במחלה ממארת או צרעת בגלל שהוא חולה במחלה. יהיה מעניין מאוד לדעת! חומר למחשבה אתי מנהלת פורום זכויות ומוגבלות (נכים)
דעתי, עצם הדיון מעורר בי בחילה עם כל הכבוד. אמת שישנם אנשים שחושבים שלהיות "חרש" חשוב שגם הילד יהיה חרש כדי שתהיה קומיוניקציה. או עיוור כדי שיוכל לחיות את חיי ההורים. לדעתי זה אגואיזם בהתגלמותו. בעיקר בחברה האלטיסטית שלנו שיש זכות לחיות רק לבריאים בגיל עד 25. מבוגרים יותר אפילו לא מתקבלים לעבודה במקומות רבים. אנשים עם מוגבלויות בוודאי לא מתקבלים לעבודה. ממה ייתקימו לאחר שההורים ה"נבונים" ילכו לעולמם? להביא לעולם חיים זה דבר נפלא. קורה שנולד ילד עם לקות. זאת איננה בחירה. אין מה לעשות. אנחנו מטפלים ככל שיש ביכולתינו. אבל לכוון שהילד יוולד עם לקות, לדעתי זה חולני. אני מניחה שמי שהגה דיון בנושא חשוב זה, לא לקח בחשבון שלהיות במגרש האחר דהיום זה לא פיקניק. מי שלא חווה זאת על בשרו, טוב שלא ואינני מאחלת לו/ה להיות במגרש. לא רק בארץ אלא בעולם כולו קוצבים היום חייו של אדם לחיות או חלילה למות בכך שאין מספקים לו טיפול רפואי מעבר לגיל מסויים. דוגמא בקנדה אין יותר דיאליזה מעבר לגיל 60. גיל הפרישה ותחילת החיים שתוחלתם גדלה לגיל 80 מבלי שמנהלי העולם ייתנו דעתם על כך. ישנם ילדים שאינם מקבלים טיפולים במחלות בנאליות יותר כיוון שאין התרופה כלולה בסל???? הפרעונים הלכו לעולמם בגיל צעיר 29-30 . האסקימואים הלכו לשלג כדי לשחרר את בני משפחתם מהעול בגיל שלא יכלו לסייע יותר בדייג. (צעירים בני 40 ) הווה אומר שלא ניתן לבחור את הגורל. ולהטת בגורל?? מי אנחנו, מפלצות? לכל אחד יש את הכוכב שלו. נכון עד לנקודה שהמדע החליט להאריך מחד חיי אדם במציאת תרופות וטיפולים מודרניים. מצד שני העולם ממית אותנו בכך שאיננו מוצא פתרונות למחלות שלא נמצא להן פתרונות מוחלטים כמו סכרת או אידס או סרטן ואין סוף מחלות אפילו שיתוק ילדים שחוזר או שחפת. האם מי שהגה את הרעיון היה רוצה שיוולד לו ילד חולה חס וחלילה במחלה ממארת או צרעת בגלל שהוא חולה במחלה. יהיה מעניין מאוד לדעת! חומר למחשבה אתי מנהלת פורום זכויות ומוגבלות (נכים)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.