פסימיות ואופטימיות בדיון--סוף דבר
ניחא אם התנגדויות לטיעונים וניתוחים שהצגתי היו לפחות מוצגים כהגיוניים, אבל כנראה שאין מקום ליצירת הבנה משותפת בדיון חריף שכזה. חושבני שדקדקנותי וביטוייה השתמעו בצורות ומשמעויות פוגעות בצורה שלא התכוונתי אליה; הביקורת שלי עומדת בעיניה, רק אילו ביטאתיה בצורה נוחה. אלא שלי לפחות ברור הדבר כי עמדות המבקרות את המוסריות של המשכיות הנכות הן עמדות שבשום פנים אסור להתפשר עליהן; אין אני יכול לבטא "הבנה" או הסכמה לבבית על אף שעל---בסופו של דבר ההתנגדות הרעיונית החריפה שלי קיבלה טעם רע פה. רק כך אפשר להסביר למה דיאנה מתעקשת להעניק לי את הקרדיט לכינוי "מסטו…[ל] אינטלקטואלי" שאסנת התרהבה בו. רק כך אפשר להבין מדוע לא התפתח דיון על ההנחות המובנות לתוך הטיעונים האנטי-נכות כהמשכיות. רק כך אפשר להבין מדוע פתאום "תאוריות" ו"מציאות" הן שני דברים שונים, כאשר המציאות היא תוצר של תיאוריות ואידיאולוגיה, וכך לטעון שאני עוף מוזר ולא רלוונטי. רק כך יכולה דיאנה וwaterman לרמוז כי אני אדם לא נכה ובשל כך, כפי שאתי טענה ישירות, אני מנותק מהמציאות "הנכה" כמציאות קשה ובלתי רצויה, ובעצם אני אדם בריא שמתעתע בנכים בשמם; ועוד לטעון בשמי טענות מומצאות ("לפי משנתי"? "הקרבת הפרט"?), ואפילו אחרי התקפה אישית כזו (ad hominem), עוד להעיז ולומר כי אין שום התקפות אישיות כאן בכלל? רק כך כותבים יכולים לחזור על טיעונים מעגליים שוב ושוב למרות שכבר עניתי עליהם. ובסופו של דבר רק כך יכולה הפסימיות להפוך לסמן המרכזי ולא האופטימיות. שדיאנה מדברת על פגיעה בילדים לצורך רווחים (כמקבצי נדבות קורעי לב) בכלכותה, אני מדבר על משפחות החולקות דרך חיים משותפת ואהבה וקרבה גדולות יותר; כאשר אסנת מדברת על קבלת הגורל, אני מדבר על יצירת גורל; כאשר אתי מסכינה עם מציאות עגומה, אני מצביע על שיפור כממשי וכאפשרי. ניקח את היהדות, כמשל: מהי הזכות של הורים לבצע בילדם ברית-מילה? הרי זהו מום ישיר, אשר נטען לפוגם בהנאה המינית ואפילו אם לא פוגם הוא בהנאה, זה מום בכל מקרה. מהי הזכות של הורים לקבוע לילדם דת מסוימת (דרך חיים יהודית)? התשובות הן אנלוגיות לנכות: שייכות למשפחה ולקטגוריה תרבותית רחבה יותר אשר יש לה ערך פנימי משותף בין ההורים והילדים (או, רעיונית, בין סוכני דרך החיים הייחודית, ההורים, לבין השליחים, הילדים), המשכיות תפקידים או אחריות (דתי, אינטרסנטי, הומני), וסוג של דרך קיומית (כי להתקיים בסוף חייבים, אבל צורת הקיום משתנה) . כך, בסופו של דבר, הנכים אשר רוצים בילדיהם את עצמם הם אינם שונים מבחינה מוסרית ומעשית מאף צורת המשכיות תרבותית. בדבר אחד הם ייחודים: הנכות כדרך תרבותית היא דרך חיים בעלת מטענים שליליים כבדים, והיסטוריה קצרה ביותר כקיום לגיטימי. ככל שיהיו יותר (א)נשים כגון אלו שהתחילו את כל הדיון (האימהות החרשות לילדים חרשים), כך יפורקו המטענים השליליים ותיווצר היסטוריה לגיטימית של הנכות כתרבות. עד אז, שלום לכם.
