אינני יודע אם "העמיק" בניטשה
ודאי לי שהוא קרא אותו, וירא כי נחמד העץ למראה וכי הוא תאווה לעיניים, אך תפל הוא למאכל ושורשיו לא יפרה. וגם אני (השטחי והרדוד על אחת כמה וכמה) בקוראי את ההגות הדיסוננסית הזו, מוצא אני כן. מה שברי לי שלייבוביץ העמיק בשפינוזה, ששם גם הרדוד והשטחי מתקער לו ומוצא כרסו בטנונית לגבו. ומה לשפינוזה בכאן? אם כן, הגותו של ניטשה מושתתת ברובה על הנחת היסוד של "המוניזם" השפינוזיסטי. אשר עוד בגיל מוקדם יחסית, כשהתוודע ניטשה לכתביו של שפינוזה, על פי עדותו, סוף סוף מצא את ההסבר ו"ההוכחה" למה שהוא (ניטשה) חש. וכתב כי הוא ושפינוזה יחידים בבדידותם - zweisamkeit (מה שמרמז על מגלומניותו כבר בגיל מוקדם אם ההין להשוותו אל אילן זה). ואין רוב הגותו, אם ניתן לומר על מכלול כתביו הדיסקוהרנטיים והא-סיסטמטיים "הגות", אלא בהתאם לנקודת מוצא מוניסטית זו, שלימים לא יכיר טובה לבעליה (קראהו "שחפן" - schwindsüchtig).
ועתה לעיקר: מהו המוניזם של שפינוזה? (אותה נפש הרמונית, נטולת דיכוטומיות ברוח ניסוחיך) - וכאן אני נדרש לניסוחו של השטחי, מרקע מרקועי, הרדוד והמישורי, ליבוביץ - אם לא מלל בלבד. וגם אנו החסידים השוטים והמשויישים המחזיקים מחרים אחרי דבריו, קוראים את שפינוזה ולא מבינים, מנסים להתעמק, על אף שאין ביכולותינו השכלית לעשות כן, ומוצאים טקסט שאין ברו כתוכו. שום הסבר שיובן לנו, שום נימוק שיניח את דעתנו המגויידת ליישובו הכופר בדואליזם. ואם לשפינוזה נאמר כן, מה לעבד כי ימלוך?