האם ניטשה השפיע על ליבוביץ', אם כן, איך?

[אשר אטדגי]

"המילה האחרונה" של "מחול התדמיות" היא אידיאל !!! (ללא פלייה)

אני מכיר היטב את אופן החשיבה הזו, המדוקלמת על ידי רבים מחסידיו, רק שהם לא חשים בעצמם (ודומני שאף אתה לא חשת בדבריך שלך) כי ניטשה עצמו, בהגותו, הבכיר אידיאל משלו (אפוליני ודיוניסי) כדי לתת לדבריו אחיזה כלשהי. וזוהי סתירה מיניה וביה, שאם אין "אמת", ואין "אידיאל", "ואין רציונל", ואין "תבונה" ואין "עצה", בטח לא כנגד ה', הרי ששום דבר אינו יכול להיות ודאי בעולמנו כלל, אם כן יוצא שוודאותו של ניטשה בדבריו, אינו אלא הסתמכות על ודאות שאיננה ודאות, שזהו סוג של אידיאל חוסר ודאות, הנותן ודאות לחוסר ודאות. מעגל אינסופי המיילד אניטנומיות ופרוליגזמים, שאף בן אנוש לא מסוגל להעלות על דעתו, גם אחרי שתיית ארגז בלק לייבל. לכן, רבים מטובי ההוגים בימינו (יורמסון, קווין וכו') ראו לא רק בו חולה נפש, אלא גם בהגותו. זו טעות כמובן. כדי להבין אותו חייבים לדהור אל שפינוזה, ולהבין מה הוא התכוון, ואז להבין מדוע שפינוזה כן בחר באידיאלים מסויימים, להבין מדוע נישטה טעה, ואז לשאול את שפינוזה האם המוניזם שלו - אינו קונטרה אינטויאטיב (שם יש בסיס לוויכוח "שפוי ואנושי" כלשהו).

הבעיה הפיסכו פיזית אינה המצאתו של ליבוביץ. אלא היא בעיה שלי, ושלך, של מירי רגב ושל זה שעכשיו מקליד במקלדת וודאי לו שהמחשב אשר עיבד את פקודותיו ונתן לו את התשובה במהירות רבה - לא "חשב" לרגע אחד, אלא ביצע פעולות מיכניות מורכבות, ששום חשיבה במובן האנושי לא כלולה בהן.

 

[נוצה לבנה ברוח]

ממש כך ידידי! זהו "האידאל" של "החופשיים ברוחם"!

וניסחת זאת יפה: וודאות שבאי הוודאות!

אין מחלוקת על כך שהחזקה פסיכולוגית מסוג זה שמורה לחריגים ולמעטים מאוד, ושקיימות בה סכנות לא מעט.
וכמובן שניתן לטעון טיעונים מסוגים רבים על מידת אנושיותם וכושרם הסוציאלי של טבעים מסוג זה. אך כל זה שייך לדיון אחר. אנחנו (בדיון הזה)מנסים להבין את "טבעו של עולם" ולא את "טבעו של אדם", לכן "בסיס לויכוח שפוי ואנושי" אינו משחק כאן תפקיד ויש להסירו מהדיון. ואף אגדיל לומר- שחובה להסירו מדיון זה!
ולכך (לדעתי) ניטשה התכוון כאשר מתח ביקורת על השקפות עולמם של אישים גדולים בהיסטוריה האנושית, וכינה אותם: "מתקני האנושות". ועל כך נשענת אמירתו, שכל פילוסופיה עד זמנו, לא הצליחה להתגבר על בעיית המוסר.
עתה, לאחר שגררת את דיוננו לצומת מכרעת זו, אבקשך להכריע באיזה עניין רצונך להמשיך להרהר? האם רצונך להתפלסף על מנת לתקן את האדם ולצייר לו אופק אנטולוגי יציב, או שענייננו הוא לברר ללא פשרות ובאי תלות מקסימלית את טבע היקום ופעילותו?

 

[אשר אטדגי]

ההיגד: "טבע היקום ופעילותו" הוא טאוטולגיה!

העולם, היקום והטבע הם נתונים חסרי כל משמעות, ולא תתכן להם שום משמעות. תיתכן משמעות רק באדם החי בעולם זה. עליך לשאול מהי המשמעות שאני נותן (ולא רואה) לחיי בעולם אימננטי זה הנתון בפניי, אשר אני כאורגניזם בעל מיכניזמים ביולוגים, פיזיקליים, כימיים וגלגולי אנרגיה לא חריג ממנו, אך קיים בי חלק שאינו שועה לפונקציונליות הטבעית, האימננטית ו"החוקית" הזו, והיא זו, או יותר נכון השימוש שיש לאדם בה, חריגה ביקום, ואך ורק בשימוש זה תתכן משמעות כלשהי. לחלק זה קוראים: רצונו של האדם, שהוא תולדת תודעתו הקיימת בבני אדם, ואך ורק בהם. להוציא מגדר ספק: לא מדובר ביישות נפרדת, אונטית, סוג של "יש", אלא היא חלק אינטגרלי מהאדם כמכלול אורגניזמי.

 

[נוצה לבנה ברוח]

להוציא הרעיון:

ש"קיים בי חלק שאינו שועה לפונקציונליות הטבעית"..
אין כל מחלוקת ביננו.

(והרי עניין זה הוא המקפל בתוכו את הפער בתפיסותנו)

ה"בשורה" האקזיסטנציאליסטית היא שאין בנו חלק כזה. ומאחר ואין בנו חלק כזה, כל שנותר לנו הוא מתן מענה אסתטי לחיים: מתן מתמיד של משמעות ברת חלוף! או בניסוח אחר: משמעות המתעדכנת תדיר- בהתאם למצב עוצמתנו. רק ככה אנו יכולים לספק את חריגות (עם שורוק) רצוננו,- נוכח ההכרה שאין בנו חלק שאינו שועה לפונקציונליות הטבעית.

 

[נוצה לבנה ברוח]

ואוסיף

שזה הוא למעשה- אילתור על פי תהום.
ובהתהוות אסתטית חוויה זו הופכת ל"ריקוד על פי תהום".
ה כ ו ר י א ו ג ר פ יה ה ד י ו נ י ס י ת!!!

 

[אשר אטדגי]

כן, נו..

שכלו של האדם סיפק ומספק לנו המצאות שונות להסבר התופעה הזו, ולמוניזם קיימות וריאציות שונות ומשונות - וזו שהצגת אינה מן המעולות שבהן. קביעתך כי ה"בשורה האקזיסטנציאליסטית" מבשרת לנו, כי אין בנו חלק שאינו שועה לפונקציונליות טבעית - טעונה ראייה "פונקציונלית טבעית" - ולא פילוסופית. בהעדר ראייה שכזו (והיא אינה קיימת, ולטעמי גם לעולם לא תימצא) דבריך אינם אלא הרהור הלב (בר חלוף?).

"הבשורה האקזיסטנציאלית" הזו - וורסיות אחרות הטובות ממנה, ואין צורך לומר הדומות לה - היא מלל, מהסיבה הפשוטה שהיא אינה יכולה להסביר אפילו את ההכרה הפשוטה שאני מקליד ברגע זה! (שלא לומר מדוע אני עושה זאת). אין זה קול מבשר, כי אם קול ענות.

 

[נוצה לבנה ברוח]

פילוסופיה שאינה יוצאת מתוך פונקציונליות טבעית

היא איננה פילוסופיה. (על כל פנים לא עבורי)

וכמובן שדבריי הם הרהור לב בר-חלוף! (אבוי אם לא היו ברי-חלוף...)
וכולי מלא ציפייה להרהורי הלב העתידיים שידיחו את הרהור ליבי הנוכחי.

הדיאלקטיקה היא תקרת זכוכית בשמי אולימפוס!
שבור את תקרת הזכוכית הזו ידידי.
הרשה לקדרות הנפלאות שעולם זה מעלה להגיע לאפך ולשאר חושיך. (ולא רק לשכלך)

אל לו לאדם להרשות לקרברוס להיות לו לכלב נחייה...

שבת שלום!

 

[רועי החושב]

...............................

שים לב שחמשת האמונות שהוא שולל במכתב לאוברבק (חופש הרצון, טלאולוגיה, סדר עולם מוסרי, אי-אנוכיות, רשע) נדמות כשאובות הישר מניתוח פסיכולוגי של חמשת סוגי הנפשות האפלטוניות בהתאמה (אריסטוקרטית, תימוקרטית, אוליגרכית, דמוקרטית, דיקטטורית).
לנפש כזו או אחרת יש נטיה לאמונה כזו או אחרת.
אצל שפינוזה יש מגמה כזו גם כן, לבסס פסיכולוגיה על הנפשות האפלטוניות ולבחון את הקונאטוס שלהן- חמשת ההפעלות שהוא מציין הן מזון, כבוד, ממון, אלכוהול ומין.
כך שאני מוצא אינספור ראיות לכך שקביעתך שאריסטו, ולא אפלטון, השפיע על שפינוזה פשוט חסרת ביסוס. שפינוזה הוא אפלטוניסט מובהק גם בפסיכולוגיה שלו וגם בעצם זה שהוא מדבר בשפת האידאליזם האפלטוני ובאמצעותה מנסה ליישב בעיות.
אז חמשת נקודות ההשקה בין האידאליזם האפלטוני-שפינוזיסטי לבין משנת ניטשה הן חשובות ומעניינות אבל מלכתחילה ניטשה לא מקבל את ההנחה המובלעת שחמשת אלו הם טיפוסי הנפשות האפשריים ואין עוד. הוא טוען במפורש שיתכנו עוד הרבה סוגי נפשות.
לי נדמה שכל הפסיכולוגיה האפלטונית הזו יסודה באותו ניסיון של סוקרטס לבסס טענה שישנם שיגעונות שיש בהם חוכמה. הוא מונה כמה וכמה שיגעונות\טירופים מלאי חוכמה וטוען שמקרב השיגעונות האלו רק השיגעון הפילוסופי יכול להיפתר ורק דרכו תיתכן חזרה לשפיות וראיית המציאות נכוחה (יש לו שם גם איזושהי איזושהי מיתולוגיה לגבי מה נחזה במצב השפיות וזה לא נשמע הכי שפוי, אם לומר את האמת, אבל נניח לזה).
אז בוריאציה אחרת- יש גם סוגי נפשות שיש בהן חוכמה. הנפש הנידונה אצלו היא מיסודה, לפיכך- נפש משוגעת (וחכמה) והדיון הוא רק בנפשות שיש בהן שיגעון וחוכמה באופן בלתי נפרד. למה? כי הפילוסוף אוהב חוכמה ומה אכפת לו מנפשות שאין בהן חוכמה שממתינה לגילוי.
עד כאן לגבי אפלטון.
שפינוזה, אחריו, נתן לנפשות האלו, המשוגעות, תודעה לגבי ההפעלות שלהן והציע להן אלטרנטיבה- ללכת אחר השימחה. השימחה, אומר שפינוזה- היא התמלאות הנפש ואילו העצב הוא התרוקנות הנפש (זה, כמובן, נגזר מהרעיון שלו לגבי מהי חוכמה, או בלשונו "שלטון התבונה").
ניטשה מוסיף לזה שיכבת עומק משל עצמו - במה יכולות הנפשות האלו להתמלא או להתרוקן? בשיגעון, כמובן. ולכן יש להקדים רפואה למכה ולשלול את האמונות האינפנטיליות שלהן כדי שיזכו בחוכמה ולא יכלו כוחותיהן על הבלים. פה נחשפת, כנראה, תפיסתו האישית של ניטשה לגבי מהי חוכמה- מעין שלילת האמונה הדוגמטית !!! (והוא מזהה חוכמה זו אצל שפינוזה שלמרבית הגיחוך החזיק בתפיסה אחרת לגבי מהי חוכמה (גבורה על ההפעלות), שהרי חוכמה והרעיון של חוכמה הם דברים שונים).
אז בכלל אין שום גאולה לעולם בהאם ניטשה מייחס כל מיני דברים להוגים אלו או אחרים. הוא גם מודה בכך- טוען בפירוש שהוא משליך עליהם תכנים. שופנהאואר, ואגנר, שפינוזה, לותר, סוקרטס- כל דמות שמופיעה אצלו היא איזשהו קולב לרעיונותיו (גם בשלילתה). נקודת השקה שממנה אפשר להתחיל (ורק להתחיל) ללמוד את כתביו וכלל לא תמצית וסיכום של משנתו.
נחזור לעניין המקורי שלשמו התחלנו בדיון- חוכמת הלא מודע של ניטשה שזורה בכל כתביו. הלא מודע, אצלו, הוא ביטוי של הרצון או ליתר דיוק- הוא המאפשר בכלל את קיומו של הרצון. זו נקודה מכרעת בהגותו.
הנקודה הזו היא ריאלית, כלומר אפשר לבחון אותה בהתנהגות האנושית- הוא טוען ששעת הרצון הגדול היא שעת הכסל.
אז אצל ניטשה יש יחסי טריידאוף בין הכרה לבין רצון! והם גם כמותיים- יש בהם "יותר" ו"פחות"- יותר מכיר = פחות רציני, יותר רציני= פחות מכיר. האדם המדעי הוא, על פי ניטשה, אחד שאין באמתחתו שום כוח רצון יותר, "חתיכת עבד", כלי של רצון חזק ממנו. הדת, ביטוי של רצינות יתר מחזורית, מגלמת מחלת ילדות שממנו תיגמל האנושות והפילוסופיה המשובחת מגיעה עדי ציניות וצחוק.
האפוליני הוא גם תנועה התרבות להכרה כמו שהדיוניסי תנועת התרבות לרצון. אלו לא דברים שמושגים ממש (הם לא ממשויות דיכוטומיות סטטיות כמו אצל ליבוביץ') אלא אלו תנועות לכיוון של הדברים הללו. המודל של ניטשה כבר מכיל את כל הדיכוטומיות של ליבוביץ' בלי להיקלע לבעיות הנוצרות כשאלו הן דיכוטומיות אידאליסטיות סטטיות.
כאמור, ההרקליטיות היא דינמית ואם אפשר לסכם את משנתו של ניטשה- זו ההרקליטיות. הרקליטוס האפל, נקרא הנ"ל, ולמה? משום שהרצון הוא אפל- הרצון אינו מודע. רצונות מודעים, גורס ניטשה- הם בדיעבד והם בבחינת פרשנות שאפשר לפקפק בה. זה כל כך קיצוני! מה לזה ולאותה תמימות ליבוביציאנית שאומרת "אני יודע שאני רוצה" וגוזרת מזה שיטה. איפה זה ואיפה בעיית גוף-נפש? על פי ניטשה אתה לא יודע שאתה רוצה!!! אתה יודע סיפור אחר, אלטרנטיבי, מניעים מדומיינים כלשהם, ואותה ידיעה של שקר משרתת מטרה שמוכרחה להסתתר מפניך, שאתה עצמך מסתיר מפני עצמך ושאסור לה להתגלות מוקדם מדי.
&nbsp
&nbsp

 

[אשר אטדגי]

את אשר הלב עושק הזמן עושק..

למרות התשובה הארוכה והמנומקת (אשר יש בה רגעי התעלות יפים, שאינם עולים לכדי המורדות) תסלח לי שאענה בתמציתיות רבה (אע"פ שתגובה זו הייתה ראויה ליותר - כי את אשר אדם חושק וכו'). שפינוזה שאב את הפרלליזם שלו מאריסטו (שאף הוא שאב, ולא בהתאמה, רבות מאפלטון). נקודה. כל ניסיון לשוות לזה אילוסטרציה אחרת במספר נקודות השקה (לטעמי קצת מפותלות) אינו עולה לכדי עיקר.

כן, ניטשה ביסס הכול על הלא-מודע, ואינני בטוח שהמשפט שלך: "הלא מודע, אצלו, הוא ביטוי של הרצון או ליתר דיוק- הוא המאפשר בכלל את קיומו של הרצון. זו נקודה מכרעת בהגותו" לא מקובל על לייבוביץ, רק מבלי לתאר את האינטרניות הפרימארית הזו בשם: "הלא מודע" או התת מודע". ואכמ"ל..

ישכוייח.

 

[רועי החושב]

סלח לי אבל

אני לא מבין מה אתה מנסה לומר.

 

[אשר אטדגי]

אתה לא הראשון

איזה חלק (או מכלול) מדבריי המתומצתים לא הובן?

 

[נוצה לבנה ברוח]

רועי חושב

כפי שכתבתי לך מעלה, מהנה לקרוא את ידיעותך הניטשאניות.
מתוך כך עולה בי הסקרנות לאיזו "מיתולוגיה לגבי מה שנחזה במצב השפיות" התכוונת?

 

[רועי החושב]

זה

משהו על כך שהנשמה שהשתחררה לאחר אלף גילגולים כפילוסוף חוזה במציאות נכוחה ורואה את הספירות השמימיות. הכתוב עצמו הרבה יותר מסוגנן ומפורט. אני לא נוהג לציין לעצמי ריפרוררים אז אולי קוראי אפלטון בפורום הזה יכולים לומר לך היכן זה כתוב בדיוק.
זה באותו הדיאלוג שבו סוקרטס מנסה להראות שישנם שיגעונות מועילים כמו נבואה, שירה וכ"ו. נדמה לי שזה בספר הראשון מבין הספרים בהוצאת שוקן (אבל אולי אני טועה).

 

[נוצה לבנה ברוח]

אה

חשבתי שייחסת הדברים לניטשה.. ולכן תמהתי על כך.
את פאתוס ההתאהבות המתגלגלת של אפלטון אני מכיר. נראה לי שזה מצוי בדיאלוג "פיידון".
תודה

 

[סינתטית אפריורית1]

לא נראה לי,

לבטח קרא את ניטשה, אבל לא הושפע ממנו. הוגי דעות שהושפעו מניטשה כגון סארטר וקאמי הנביעו בכתביהם ליריקה אקסיסטנציאליסטית דיכוטומית ודי עזה. דיוניסית כזו.