במדינה חופשית, לא מתחשבים ברגשות!
לכל אחד יש רגשות למיניהם, אבל כל עוד אין פגיע פיזית של אדם או הגבלת החופש שלו שלא לצורך, זו אינה כפייה, ואינו פסול חוקית או מוסרית.
 
קח למשל ערך עליון בכל דמוקרטיה: חופש הדיבור.
מה שלא תגיד, זה יפגע ברגשות של מישהו.
 
כשחברי כנסת משמאל מדברים על "פגיע בפלסטינים" זה פוגע ברגשות של ימניים, וגם ברגשות של מי שחי בדרום וחוטף טילים על הראש.
מהצד השני, כשהימין דורש עונשי מוות למחבלים, תגובות קשות בעזה וכו' זה פוגע ברגשות שמאל קיצוני ולפחות חלק מערביי ישראל.
 
אבל זו דמוקרטיה, וכל אחד חופשי להביע דעה. שלט חוצות, למרות שנועד למטרות מסחר, עדיין מוגן ע"י חופש הדיבור.
 
כפייה דתית או חילונית, היא לכפות על האדם מנהג ספציפי, או לחלופין למנוע מאדם לפעול לפי מנהג דתי שלו.
 
למשל, אם מישהו היה מונע מאדם דתי לאכול כשר, או חמור מכך, מכריח אותו לאכול חזיר - זו היית כפייה חילונית.
לא כי אלה ערכים חילוניים, אלא כי זו פגיע מכוונת בחופש דת של אותו אדם.
 
מנגד, איסור על תחבורה ציבורית ומסחר גם בערים ושכונות חילוניות לחלוטין הוא כפיה דתית, משום שהדתיים מכריחים את החילוניים "לשמור שבת" לפי הגרסה הדתית ולא החילונית.
 
אם היינו מנסים להימנע מפגיע ברגשות של כולם, לא היינו מצליחים לחיות ביחד באותה מדינה.
ולרגשות של דתיים אין ערך גבוהה יותר מרגשות של חילוניים - והרגשות של אף אחד לא חשובים.
 
מה שחשוב זה לתת כמה שיותר חופש וצדק במסגרת של התחשבות בצרכים ומגבלות של חיים משותפים.
 
ודרך אגב, אין שום הלכה שאומרת שאסור להסתכל על שלט חוצות, אפילו אם יש בו אישה ארומה.
 
יש הלכות צניעות עבור בני אדם שקובעים איך אותם בני אדם יתלבשו בעצמם, ואף אחד בינתיים לא מפריע לדתיים לקיים את ההלכות האלה.
