אם תקראי בין התגובות תראי שלא הכל שיפוט
קיבלת כאן גם הזדהות, גם אמפתיה, גם הבנה של כמה קשה.
אבל מול כל המצוקה שאת נמצאת בה אנחנו רואות את סכנת החיים והמצוקה המאד גדולה של הנער.
קיבלת שלל הצעות ורעיונות מה לעשות. אני חושבת שאת יכולה להחליט על עתיד מערכת היחסים שלך - ואם את רוצה להתחתן ולהמשיך בחייכם הזוגיים, סבבה, אבל זה חייב לבוא ביחד עם טיפול ראוי והבנה של המצב שבו הנער נמצא. מה שמשתמע מכל מה שאת כותבת זה שאת חושבת שאפשר איכשהו לדחוק את הנער מהתמונה כדי שלא יפריע לכם בזוגיות. אני מאחלת לך בכל ליבי שבן זוגך אינו כזה שיהיה מוכן להפנות גב לילד שלו שבמצוקה.
 
אני חושבת שהצעד הראשון, בעיני, הוא להבין שמה שהנער עושה אינו נגדך אלא נובע מהמצוקה שלו. זה מקשה עלייך, זה כואב לך, זה בלתי נסבל - נכון. אבל זה לא נגדך. ואם תתיחסי לזה ככה אולי תוכלי לעזור לו ולתת קצת חמלה.
את מתארת חדשים שהנער טיפל באמו הגוססת ומצב שהיא ניסתה להסיט אותו נגדכם - יש לך מושג כמה זה טראומטי? הוא נער - הוא לא אדם מבוגר. הוא חווה משבר מאד קשה והוא צריך עכשיו עזרה, לא הפניית עורף.
 
אני מדברת מנסיון אישי. אני מגדלת שני ילדים חורגים שאבדו את אימם לסרטן. הגדול חווה את המחלה שלה, הבין אותה, הבין את הטיפולים ואת ההדרדרות. כשהכרתי אותם הוא היה במשבר מאד עמוק. אני מדברת על נער בן 12-13 שיכול לעשות טנטרום שלא היה מבייש פעוט בן שנתיים. כולל צרחות, בכי, לשבור דברים בבית, להשכב על הרצפה באמצע מסעדה כי לא בא לא לאכול שם... הוא טרק לי פעם את הדלת בפנים בצרחות "לא אכפת לי שהיא בהריון!" כי סרבנו ללכת למסעדת סושי בזמן ההריון שלי.... עברתי את זה. הייתי שם. ולא היה לי קל. אבל הזכרתי לעצמי כל הזמן שזה לא בגללי ולא נגדי ושרק אמפתיה ועזרה מקצועית יועילו. לרגע לא ציפיתי מבעלי שיפנה לו גב...
