הבעייתיות שבהקבלת סיפור אימוץ משה לאימוץ שלנו

[פסיפלורה החדשה]

הבעייתיות שבהקבלת סיפור אימוץ משה לאימוץ שלנו

לפני מספר שנים קבלתי בקבוצה כלשהי שהשתתפתי בה לפני פסח רעיון לתת את סיפור אימוצו של משה כדוגמא לילדים על מצב שבו אישה יולדת ילד ומסיבות שונות לא יכולה לגדל אותו, ואז דאגה לו לפתרון הטוב ביותר שיכלה - שמישהו אחר יאמץ אותו.
מאוד שמחתי על הסיפור, ואני זוכרת שאפילו ספרתי אותו בליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת, וכולם מאוד התרגשו.

אבל עם הזמן למדתי שיש בעייתיות בדוגמא הזו, וזו התחדדה כשבנותיי צפו בטלויזיה בסרט על משה רבנו, ובו משה מתחיל לחפש את האמא "האמיתית" שלו [המילה הזו מודגשת שוב ושוב], ומוצא את הזהות שלו כנצר לעם היהודי. המשך הסיפור ידוע - הוא חזר למשפחתו, לעם המקורי שלו, לעם "הביולוגי" שלו, ואף הפך להיות המנהיג הדגול שלהם.

האם יצא לכם לשוחח עם ילדיכם על הסיפור, ואיך התייחסתם לסוגיה הזו? אשמח לשמוע.

 

[Noga Lavie]

סיפור האימוץ של משה

דומה לסיפורי הצלת ילדים בשואה יותר מאשר לסיפורי אימוץ ילדינו (אני מקווה).
יש פרטים בעייתים עבורינו בסיפור האימוץ של משה, ממש כמו סיפורי הצלת ילדים על ידי אימוץ בשואה, או במשטר הקולונלים בארגנטינה, או בכל אירוע היסטורי טראומטי דומה. כאשר המאמצים נבנו מאסונם הקולקטיבי של הביולוגים. ובחיים האמיתיים באמת רבים מבין המאומצים חוזרים לחיק עמם, גם אם לא מצאו את חיק משפחתם עצמו.

סיפורו של משה הוא סיפור מוסרי, על בת פרעה שמצאה ילד נטוש בנהר, ומייד בעקבותיו צצה נערת עבריים שידעה מייד היכן למצוא עבורו מנקת עבריה. רק אישה קשת הבנה ביותר לא תראה את הקשר בין הילד הנטוש למשפחת העבריים שמייד התייצבה לעזרה בטיפול בו. היינו מצפים מבת פרעה שתדווח מייד לאביה על הילד, אך במקום זה היא אימצה את הילד, נתנה לו שם וגידלה אותו לבגרות תוך כדי חינוך מוסרי, שלא ממש התאים למורשת מצריים אליה השתייכה (הוא הרי התנגד ליחס המצרים לעברים עוד לפני שנודע לו על מוצאו). את השם שנתנה לו בת פרעה משה שמר. זה השם בו כולם הכירוהו, כולל בני משפחתו, והוא הפך לשם מקובל בקרב בני ישראל העתידיים (בהנחה שאנו באמת חלק מבני ישראל).

על פי הסיפור התלמודי, לא רק משה חזר לעמו אלא בת פרעה הצטרפה אף היא לעם שאביה התעלל בו ובנה השתייך אליו. זה מה שהופך את הסיפור שלה לשונה מסיפורי אימוץ באירועים טראומטים הסטוריים הידועים לנו, זה מה שהופך אותו לסיפור מוסרי כלכך. היא הגיבורה הנסתרת של הסיפור - מי שהעמידה את כל המוכר לה בסכנה עבור הצלת ילד, תוך הבנה שהילד שאימצה לא היה מגיע אליה ללא אסון קולקטיבי לעמו. לכן גם האימוץ אינו יכול להיות מחיקת שורשיו של הילד, אלא מחיקת שורשיה שלה.

בסיפור האימוץ שלנו יש, במקרים רבים, אסון אישי של המאמצים, אך לא כזה שאנו גרמנו לו בצורה כלשהי, לא כזה שנגרם להם מתוך מטרה שנקבל ילד, ואין הוא אסון קולקטיבי הנגרם על ידי בני עמנו לבני עמם. לכן אין כאן את אותה שאלה מוסרית שעמדה בפני משה - להשאר בקרב העם בו גודל, העם שהתעמר באנשים שחיו בקרבם עד כדי הרג ילדיהם, או לשוב לעם מקרבו הגיע, תוך כדי הנהגתם לחופש על ידי הרג בכוריהם של העם בקרבו גדל (מה שמלמד אותנו, באותה הזדמנות, שגם מוסריות היא יחסית - הרג *כל* הבנים למול הרג *רק* בנים בכורים).
אימוצם של ילדינו שלם ואינו מצריך מחיקת שורשים מצדנו, אך אין זה אומר שהוא יגרור בעקבותיו מחיקת שורשים שלהם. הם דומים לעץ מורכב כדי להפוך לחזק יותר. אם באמת הפכנו אותם לחזקים יותר, הם יתמודדו עם מציאת שורשיהם, אך לא יעזבו את הכנה שגדלה אותם.

 

[יסמין@]

הטעות

היא בעצם הניסיון להשוות עניינים שונים. הבעייתיות מעידה על כך שזה אכן.. המממ... בעייתי

כתבתי על כך בהרחבה בעבר, ולכן הפעם אסתפק בלינק
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385160&blogcode=6085747

 

[ראובן77]

פרשנות לסיפור משה בתיבה

התנך הוא מקור לפרשנות לא ניתן להקביל אותו לשום סוג אחר של ספרות. לתורה 70 פנים כמו שנאמר. אבל הפרשנות שלי לסיפור של משה מתחילה עוד בתקופה של יוסף שהגיע לעמדת חצי מלך במצריים ורק הכסא, כלומר פרעה היה גבוהה ממנו. אם משווים את יוסף למשה רואים שהמשותף לשניהם זה החינוך בבית של שושלת מלכות פרעונית. הראשון, יוסף, פותח את פרק העם היהודי במצריים והשני, משה סוגר אותו, האחד מגיע לארמון פרעה כנער והשני כעולל, תינוק. בשני המקרים הפרעונים מאמצים את המנהיג הבא של העם היהודי וזה המסר העיקרי מהסיפור. שמנהיג נולד בדרך יסורים של הוריו. גם מנהיגים אחרים בתנך "אומצו" והולדתם הייתה בדרך יסורים. למשל שמואל הנביא. אמו, חנה, הייתה עקרה. התפילות שלה והייסורים שעברה מביאים להולדת בנה הראשון (אחריו באים עוד 7) שאותו נדרה להביא לבית האלוהים בשילה. עלי הכהן מגדל את שמואל מגיל הגמילה שלו, כלומר שנה פחות או יותר. וגם שמואל מנהיג את עם ישראל והוא דמות מפתח במקרא. הוא ממליך שאת שאול ואת דוד. המוטיב של ילד שנולד לאחר יסורי הוריו מנבא בתנך הולדת של גיבור או מנהיג והמכנה המשותף של אלו שמניתי הוא שכולם אומצו בגיל זה או אחר. אז אנחנו מתפללים לילד כזה

. בהצלחה בהמשך.

 

[גילעד 63]

לי יצא "לשוחח" עם מאומצים בוגרים

על סיפור משה רבנו. אולי הסיפור לא מתיישב כהסבר מנקודת המבט של ההורים המאמצים, יחד עם זה הוא כולל בתוכו את כל האלמנטים של חווית המאומץ. הוא ממש כמו מפת דרכים לחווית המאומץ והתחנות בהן הוא עובר וההשפעות והקונפליקטים איתן הוא מתמודד. סיפור המעטפת יכול להיות כזה או אחר. הצלה מגזירה מצרית, או הצלה מסביבה פוגענית, מבחינת הילד אין הבדל. הכל שם מטראומת ההפרדה וכל השפעותיה, הגדילה במקום שלא נולד אליו שמגדל אותו כאילו כן נולד אליו (ויהי לה לבן), יש הסתרות וסודות או לפחות מידע חסר שמשה לא נחשף אליו. הזהות שאיתה גדל למול הזהות הביולוגית שלו, וההתמודדות שלו איתה. הריגת המצרי כאילו הוא עברי, והדחייה על ידי העברים כאילו הוא מצרי. כל אלה מסמלים את המתרחש בנפשו. הבריחה שלו ממצרים ומשתי הזהויות, הבריחה מההתמודדות עם הקונפליקט (הדחקה/הכחשה), ההתוודעות לשורשיו (אנוכי אלהי אביך) העמידה למול המשימה הענקית שהוטלה עליו בעוד הוא מרגיש שאינו ראוי (בושה, אשמה, ערך עצמי נמוך.. "מי אני כי...."). הגילוי שיש לו קול אישי משל עצמו שראוי להישמע והפעם יהיה מי שישמע לקולו (ושמעו לקולך) למול קול הבכי הראשון כשהונח על שפת היאור. יישוב הקונפליקט של זהותו והשתייכותו (במקרה הזה חזרה לעמו ללא ויתור על אימו שגידלה אותו) השפעות חווית המאומץ הבוגר על ילדיו (ויקרא שמו גרשום כי גר הייתי בארץ נכריה, והוא לא אומר איזו היא הארץ הנכריה, מצרים או גושן או אולי מדיין). בסוף הסיפור הוא מוציא את עמו (ובעיקר את עצמו) ממצרים (מיצר - קונפליקט) כשלצידו אחיו אהרון ומרים, אמו יוכבד ואימו בתיה וכל הסיפור שלם. המעטפת והסיום אולי אינדיבידואלים למשה (למרות שאני מכיר לפחות מאומצת אחת שכשבגרה וגילתה את שורשיה, חזרה לשם), לכל אחד סיפור המעטפת והנסיבות שלו והבחירות שלו, יחד עם זה הסיפור של משה מאיר את כל מה שמאומץ עובר, כל אחד בדרכו ודרגתו אבל הכל שם.
אני ממליץ לאלה שיש להם זמן לפנות קצת, לצפות בסרט שאני מצרף כאן. שווה צפייה בהחלט. מעלה נקודות אמיתיות ולפעמים כואבות ולפעמים מאד מרגשות בסיפורו של תינוק קולומביאני שאומץ לשוודיה. השילוב בין האומץ והנחישות שלו לבין הכנות והדבקות של הוריו המאמצים הופכים את הסיפור הזה לחזק ביותר.

 

[KallaGLP]

סיפורים של אחרים (בדיוניים אן אמתיים)

זה הדבר האחרון המדאיג אותי בחיים. יש מספיק דברים לדאוג מהם בממציאות. בשבילי קריאת או שמיעת סיפורים זו בריחה מטרדות היומיום, לא סיבה לדאגות נוספות. ברור שתמיד ניתן למצוא דמיון והקבלות בין סיפורים שונים המערבים ילד שמאיזושהי סיבה אינו גדל במשפחתו הביולוגית, אך בדיוק באותה המידה כל סיפור הוא שונה ואינדיבידואלי ואין לי נטייה להשליך מהסיפורים האלה על המתרחש בביתנו. למשל, בתי איני גדולה במשפחת מלוכה ולא צפויה להוציא את העם הרוסי ממדבר פוטין...

 

[יסמין@]

למה את אומרת ככה?

לכי תדעי, אולי היא תגאל את העם הרוסי מפוטין

ותהיה מלכתו

 

[KallaGLP]

כן, ברוסיה לצערנו זה חייב להיות דיקטטור.

 

[יסמין@]

העיקר שהיא

 

[גילעד 63]

השימוש בסיפורים כדי לדאוג

זה משהו שהמציאו כנראה הפולנים

לא מדובר על דאגות, מדובר על האפשרות ללמוד משהו מסיפור של מישהו אחר. אין לי ספק שבביתך קוראים לא מעט ספרים וכל הילדים שלנו גדלו על כל מיני סיפורים שאפשר ללמוד מהם משהו, לא?

 

[KallaGLP]

קשה לי מאוד להעריך אם וכמה לומדים

מסיפורים שקוראים (או שומעים) מעבר להעשרת השפה, והידע ופיתוח הדמיון והיצירתיות, שמבחינתי הם התרומה העיקרית של עולם הרוח לחיינו. כמי שקוראת לא מעט, באופן אישי ומניסיוני, אני בספק שרובנו "לומדים לקח" מסיפורים, שזה משנה את צורת החשיבה שלנו באיזושהי צורה וגורם לנו בפעם הבאה לחשוב או לנהוג אחרת בסיטואציות מסוימות, כי אחרי שקראנו, ואפילו אם חשבנו הרבה על מה שקראנו, אנחנו פשוט ממשיכים להיות מי שאנחנו ולנהוג כפי שהיינו נוהגים בכל מקרה. אבל ייתכן מאוד שאני טועה, כמובן, וזו רק אני והאנשים שאני מכירה ככה, ואצל רבים אחרים זה אחרת.

 

[KallaGLP]

אם לדייק, סיפור כזה

יכול להשפיע על מצב הרוח, על האווירה הנפשית שלי בסמוך לקריאתו. הסיפורים הטובים ביותר שקראתי גם מלווים אותי לאורך החיים כמשהו שהשאיר עליי רושם עז בכך שגרם לי עונג או כאב או התרגשות גדולה וכו'. יש סיפורים שחזרתי אליהם עשרות פעמים בחיים שלי, כי מבחינה רגשית, נפשית, שכלית הם דיברו אליי, שאבו אותי פנימה וכו'. אך לזה אני קוראת העשרה של עולם פנימי, חוויה עמוקה בדומה להקשבה למוזיקה עילאית, למשל. אני לא שמתי לב שזה שינה משהו בהתנהלות שלי במציאות, את תפיסת עולמי בחיים הלא בדיוניים שלי, את נקודת המבט שלי או אופן ההתמודדות שלי עם מצבים במציאות. נורא קשה לי להניח את האצבע על ההבדל בין הדברים או להסביר אותו, אז מתנצלת מראש אם אני לא נקראת ממש מובנת או הגיונית, אך מבחינתי ההבדל ברור.

 

[fatfat]

מעבר לכל מה שנכתב אני מוצאת שבסיפור

על משה יש כמה מוטיבים מאוד בעייתיים לילדים צעירים:

1) אמו יולדתו הופכת להיות המינקת שלו אך זהותה נשמרת בסוד מפניו ומפני משפחתו החדשה ולא רק שנשמרת בסוד אלא משקרים לגביה. היא מוצגת כמינקת עבריה ולא כאמו הביולוגית של משה. מעבר לכך שילד צעיר עשוי לפתח פנטזיה לטיפול מקביל של האם הביולוגית לצד המאמצת, מה שלא קורה באימוץ סגור המאפיין את רוב האימוצים בארץ, הרי שיש כאן מוטיב של שקר, הילד עשוי להסיק שמותר לשקר וששקר הוא דבר רצוי, עובדה שנקטו בו הדמויות המשמעותיות בחייו של משה.

2) משה מאומץ על ידי בת פרעה שהיא בת מלך, הנסיכה. עשוי לגרום אכזבה לכל הילדים שלא אומצו על ידי מלכים ונסיכות והופך את משה לדמות שקשה להזדהות אתה.

3) משה לא נמסר לאימוץ מסודר. הוא מושם בתיבה ביאור אחרי שמרים אחותו לומדת קודם את מנהגיה של בת פרעה ומתי יורדת עם נערותיה לרחוץ בנהר. זאת אומרת שמרים מכוונת שמשה ימצא על ידי בת פרעה. במציאות מולידים לא יכולים לכוון לאיזו משפחה יועבר הילד שמוסרים לאימוץ.

 

[אבי351]

אני העברתי לבני שסיפור משה הוא האימוץ הראשון

שמוזכר בעולם ולא מסתכל על הפרטים הקטנים ומנתח אותם.זה סיפור על אישה שלא יכלה לגדל את בנה ושמה אותה בתיבה כדי שיהיו לו חיים אחרים וטובים יותר מאשר היא יכולה להעניק לו בעצמה

 

[סביון1]

תשמעי, מזמן לא קראתי בכתובים אבל למיטב זכרוני

1. זהותה של יוכבד נשמרת בסוד על ידי יוכבד עצמה, כלומר בת פרעה לא ידעה שיוכבד היא אימו של משה, ולכן היא לא שיקרה לו.
2. לא זכור לי שמרים למדה את מנהגיה של בת פרעה אלא שבמקרה בת פרעה ירדה לנהר באותו זמן.

 

[גילעד 63]

מסכים איתך

ובהחלט לא הייתי משתמש בסיפור הזה דווקא כדי לספר לילד על אימוץ. אני דווקא משתמש בסיפור כדי להאיר את האלמנטים השונים בתהליך שעובר המאומץ מהתחלה ועד בגרות, דווקא להורים ולמאומצים בוגרים. לילדים קטנים אכן יש פה כל מיני אלמנטים שיכולים להיות מפורשים על ידם באופן מאד בעייתי.

 

[חייכנית2]

צריך לזכור עוד משהו

מבחינת תפיסת היהדות ה'רשמית' ,ההורים הביולוגים נשארים לעולם ועד ההורים האמיתיים,אנחנו המאמצים אלה ש'עשינו מצווה'. והילד שלנו אמור לכבדנו בגלל 'הכרת הטוב'.
ומכיון שכך- ילד מאומץ לא חייב לשבת שבעה על הוריו הביולוגים.
ברור שאת כל נימי רגשותינו [של רובנו לפחות] זה מקומם,כתפיסה.
לי הספיק שישבתי עם המנהל המדהים בבית הספר של בני,ומדובר בבית ספר ממלכתי דתי שרשמתי אליו מתוך בקשת הרב המגייר ולא הצטערתי לרגע.
זה איש מיוחד שאני מרגישה חופשיה להביא אליו הרבה סוגיות.
ומה שהוא אמר לי - שהתפיסה המעשית השתנתה,שיש הרבה אנשים בעלי שיעור קומה מהמגזר הדתי שהיום רואים בהורים המאמצים לא רק מקיימי מצווה אלא מאד אמיתיים.
בכלל אני חושבת שהמינוח פחות משנה מהיחס בפועל.ואני אאפשר לבן שלי לקרוא למולידיו בדיוק כפי שיחפוץ[היום עדיין בכלל לא מתייחס אליהם] - כל עוד הוא קורא לי כל הזמן "אמא אמא אמא"ומחבק אותי חיבוק חזק ששמור לבנים שמחבקים את אימהותיהם...

 

[יסמין@]

מה זה

היהדות "הרשמית"? יש כל כך הרבה זרמים שונים ומגוונים. אין יהדות אחת, ואין יהדות "רשמית" אחת.
הרבה חרדים מאמצים. והרבה דתיים לסוגיהם ולמיניהם מאמצים. ראי למשל בלינק האחרון ששמתי המפנה לראיון עם 2 זוגות דתיים שאימצו בארץ.

 

[חייכנית2]

יסמין!

לאורך השנים אני קוראת הרבה מאד תגובות שלך שאומרות "כל מקרה אינדיבידואלי" "כל מקרה לגופו" "יש כאלה ויש כאלה".
זה תמיד נכון,מאידך אם יקרה המסלול הטבעי שאליו מייחלים ,שהילדים שלנו יחוו את מותנו ולא אנחנו את מותם- אם הילדים לא יגידו משהו מאד מסויים לחברה קדישא ,מבחינת חברה קדישא הילדים שלנו לא חלה עליהם חובת קריעה ולא צריכים לשבת שבעה!וזה מתוך קונצפט רשמי,שאפשר לשנותו בעל פה או בצוואה .
אל מנהל בית הספר הגעתי עם טקסט רשמי רבני שאינני זוכרת לאתרו כרגע.
ואפילו יעל משאלי שכתבה פה בעבר,שהיא מ א ד מתקדמת מבחינת תפיסות יהודיות רבות,ויש לה כמה וכמה ילדים שאימצה,מחזיקה,מתוך היהדות , בדעה שהאמיתיים הם מי שילדה ומי שהוליד,כתבה זאת לא פעם בפורום.

 

[יסמין@]

אני לא יודעת

מה אנשים שונים בחברא קדישא (או בכל חברה או ארגון אחר) חושבים, ולמען האמת ממש לא אכפת לי מה הם חושבים או לא חושבים.
וצריך להבחין בין מה שאנשים אחרים חושבים או לא חושבים לבין מה שהם עושים או לא עושים.
כלומר, אם זה נכון שאנשים בחברא קדישא חושבים כך - זבש"ם. השאלה מה הם יכולים לעשות
הם הרי לא יכולים למנוע מאדם לקרוע קרע בבגדו והם לא באים הבייתה לראות אם יושבים שבעה או לא.
לא הבנתי לשם מה צריך צוואה. כל אחת ואחד יכולים להחליט מה ואיך לעשות בבית הפרטי - למשל, לשבת שבעה או לא. לא צריך בשביל זה צוואה, חברא קדישא לא יודעת מה קורה בבתים הפרטיים ולכן לא מתערבת ולא יכולה להתערב.

אז בעצם מה הבעיה?

ולגבי יעל משעלי, אני לא יודעת מה דעתה בנידון, כלומר בנקודה הספציפית שהעלאת. אני זוכרת שהיא הסבירה שבספרה היא השתמשה במונחים "הורים אמיתיים" לגבי הביולוגים משום שלדעתה ככה ילדים מדברים. לא זוכרת שהיא קשרה זאת ליהדות בכלל וליהדותה בפרט.