בלי קשר, ובכל זאת אולי ימצא קשר
על הטווס שמו של הטווס, pavo, נגזר מ-pavor, פחד, שכן קריאתו הפתאומית מטילה פחד בשומעיה. בשרו כה קשה שכמעט אינו נרקב, וקשה מאוד לבשל אותו. הצי של שלמה המלך הפליג לתרשיש בכל שלוש שנים והביא משם זהב, כסף, שנהב, קופים וטווסים. תרשיש היא החיפוש אחר האושר של העולם הזה, שהוא מוגבל...כשנגזלים ממך כבודך או נכסיך, או כשמת מי מידידיך, מגיע הצער; האושר בעולם הזה מהול תמיד בצער. הטווס החי בתרשיש מסמל את החלש והמנוון, אך כאשר מביא אותו הצי לירושלים, הוא מסמל את מורי-ההלכה החכמים: אי אפשר לבשל את בשרו - וכך גם רוחם של המורים, להבת-התאווה אינה שורפת אותם. קולו של הטווס מטיל פחד כמו קולו של הדרשן המדבר על אש הגיהנום; צבע הספיר על חזהו מסמל את ערגת המטיף לגן-העדן. הצבע האדום שבנוצותיו מסמל את אהבת ההרהורים. העיניים שבנוצותיו מסמלות את ראיית הנולד ומגוון הצבעים את הסגולות הטובות הרבות שלו. כשהטווס מתעורר בפתאומיות, הוא קורא בקול, כי הוא פוחד שיופיו אבד לו. רגליו מכוערות מאוד ולכן הוא מסרב לעוף גבוה, על מנת שרגליו ישארו מוסתרות. ועוד על טווס הזהב טווס הזהב היא ציפור רבת יופי וגם מיתוס חוצה תרבויות. מקורו בסיפורים קדומים על התהוות האדם והעולם ועל משמעות החיים. במיתולוגיה היוונית היה הטווס גלגול של היצור האגדי ארגוס בעל מאה העיניים שאחרי הריגתו בידי הרמס העבירה הרה את עיניו לזנבו של הטווס. בנצרות מסופר שבשר הטווס אינו נרקב לעולם והתחדשות נוצותיו בכל שנה באביב הפכו אותו לסמל של תחיית המתים. באיסלם, הטווס מעורב יחד עם השטן והנחש בפרשת החטא הקדמון. עם גירוש חווה ואדם גורשו גם הנחש והטווס שבאותו הרגע ניטל ממנו קולו היפה לעולמים. אבל רק ביהדות ציפור הטווס ממריאה לשחקים, עפה. ביהדות התפתח הרעיון של טווס הזהב אשר מסמל במעופו את הקשר שאבד עם ימי האתמול. את גלגול הימים. די גולדנע פאווע. ביהדות זו אינא הטווס הצבעונית אלא טווס מזהב. טווס אידאית. העינים הרקומות בנוצות כאילו מסתכלות על העולם מגבוה, על העבר והעתיד. אולי זו הציפור הקרובה לכסא הכבוד והעין שלה ממתיקה סוד עתיק יומין. אל הסוד הזה משתוקקת הנפש. ומה בין הטווסים הללו לבין הגבר בעידן המודרני? אולי למי מכם הפתרונים ...