הגיגים של מאומצת בוגרת
טוב אז החלטתי לשתף, לחשוף, לדבר, פשוט כי בא לי וזה נראה לי כמו מקום נכון לעשות את זה.
אני מאומצת, נולדתי בארץ. אמצו אותי בגיל צעיר וכל חיי גדלתי בידיעה שאני מאומצת (טוב עם מראה כזה שונה מהורי זו לא הייתה כזו תעלומה, ונגיע לזה בהמשך).
אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב עכשיו פתאום ככה. אני כבר זמן רב קוראת הודעות פה בפורום, עוקבת, מסתכלת, מתרגשת, מתעצבנת, ופתאום החלטתי פשוט לפרוק. מקווה שזה בסדר.
אולי זה הרצון קצת להרגיע חששות, לעזור. לשתף את החוויות הטובות שלי עם אנשים שבטח צמאים לשמוע איך זה מרגיש מהצד השני. אולי זה פשוט כי בא לי לשמוע מה אחרים חושבים.
גדלתי כל חיי עם זוג הורים מדהימים, באמת. אני כל יום מודה על זה שנכנסו לחיי ושינו אותם מהקצה. למזלי הייתי די צעירה ולא זכרתי את הבית האלים שאליו נולדתי.
גם לא את האחים הביולוגים שמעולם לא יצא לי לפגוש. גדלתי באווירה קיבוצית, גני ילדים, צהרונים, בתי ספר טובים. הייתי תלמידה מצטיינת וגם בצבא שירתתי בתפקיד משמעותי. תמיד הייתי היחידה בסביבה שלי עם עור כהה ותכלס בשנות ילדותי זה כמעט ולא באמת שיחק תפקיד. נכון, היה קשה לעשות עבודת שורשים על משפחה שלא
נולדתי אליה, ולענות בה על שאלות כמו "למי אתה יותר דומה", אבל מתגברים. באמת. עם תמיכה כמו של ההורים שלי הכל אפשרי.
זה לא שאני קמה כל בוקר, חושבת על ההורים ואומרת לעצמי "מי אלו האנשים האלו?" או "מה לעזאזל אני עושה פה, אני לא שייכת, זה לא ההורים שלי". כי אלו כן.
אלו ההורים היחידים שאי פעם הכרתי ומבחינתי זה מי שהם. כשאנשים שומעים שאני מאומצת תמיד שואלים אותי אם חיפשתי את ההורים שלי. ואני תמיד מתקנת ועונה
שלא חיפשתי כי גדלתי איתם, ואם הם מתכוונים להורים הביולוגים אז לא כרגע לא. ואז שואלים למה, ואני עונה שכרגע טוב לי בחיים ואני לא צריכה טלטלות. וכנ"ל לגבי האחים.
ואז מסתכלים עלי בפליאה: "מה?! את לא רוצה לדעת מאיפה הגעת?", ואני תמיד עונה, שבגלל שכל כך טוב לי עם ההורים שלי (ד"א מערכת יחסים שאני מאחלת
לכל אחד עם הוריו) שאני באמת לא מרגישה את הצורך למצוא אנשים שמעולם לא הכרתי. גם אם אני לא דומה להם זו המשפחה שלי ואלו השורשים שלי (אפילו
טסתי למסעות שורשים עם המשפחה).
אבל לפעמים זה בכל זאת קשה. כן, לראות את המבטים החודרים של אנשים חסרי בושה שתוהים על הקשר ביני לבין ההורים הכ"כ
שונים ממני חיצונית. לשמוע הערות כמו "מה הקשר שלך אליו" או "את בטח המטפלת שלה". אמא שלי גם דוברת אנגלית אז כשאנחנו מדברות
באנגלית בכלל תוהים מאיפה צצתי. אבל מתגברים. לומדים להמשיך הלאה, בטח במדינה כמו ישראל שלצערי רמת הגזענות בה שואפת למאה ורמת
הסובלנות לאפס (וסליחה על ההגזמה).
מצד שני יש גם את החברים הטובים והמשפחה הקרובה, שתמיד צוחקים על כמה המניירות שלי ושל ההורים שלי דומות ואיך זה שאנחנו אוהבים את אותם הדברים.
והיום? היום טוב לי! אני לומדת, עובדת, מנסה להתקדם בחיים ומקווה לייצר יום אחד תא משפחתי קטן וחמוד משל עצמי. בעבר גם השתתפתי בסדנא של
השירות למען הילד ודיברתי עם הורים מאמצים לעתיד, עניתי על שאלות וסיפרתי על החיים שלי. וסיפרתי על ההורים שלי, ההורים הנפלאים שלי, אלה שלקחו
ילדה קטנה ונתנו לה צ'אנס לגדול ולצמוח, נתנו לה בית חם ואוהב ומשפחה. ההורים שלי, שלא ילדו אותי אך בהחלט הביאו אותי לעולם, ההורים שלי שאני אוהבת כל כך.
תודה רבה לכל מי שקרא עד כאן, למרות שהיה ארוך ואולי אך מייגע. חייבת להתוודות שלא הקפדתי על דקדוק ותחביר, אז נא תסלחו לי 
טוב אז החלטתי לשתף, לחשוף, לדבר, פשוט כי בא לי וזה נראה לי כמו מקום נכון לעשות את זה.
אני מאומצת, נולדתי בארץ. אמצו אותי בגיל צעיר וכל חיי גדלתי בידיעה שאני מאומצת (טוב עם מראה כזה שונה מהורי זו לא הייתה כזו תעלומה, ונגיע לזה בהמשך).
אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב עכשיו פתאום ככה. אני כבר זמן רב קוראת הודעות פה בפורום, עוקבת, מסתכלת, מתרגשת, מתעצבנת, ופתאום החלטתי פשוט לפרוק. מקווה שזה בסדר.
אולי זה הרצון קצת להרגיע חששות, לעזור. לשתף את החוויות הטובות שלי עם אנשים שבטח צמאים לשמוע איך זה מרגיש מהצד השני. אולי זה פשוט כי בא לי לשמוע מה אחרים חושבים.
גדלתי כל חיי עם זוג הורים מדהימים, באמת. אני כל יום מודה על זה שנכנסו לחיי ושינו אותם מהקצה. למזלי הייתי די צעירה ולא זכרתי את הבית האלים שאליו נולדתי.
גם לא את האחים הביולוגים שמעולם לא יצא לי לפגוש. גדלתי באווירה קיבוצית, גני ילדים, צהרונים, בתי ספר טובים. הייתי תלמידה מצטיינת וגם בצבא שירתתי בתפקיד משמעותי. תמיד הייתי היחידה בסביבה שלי עם עור כהה ותכלס בשנות ילדותי זה כמעט ולא באמת שיחק תפקיד. נכון, היה קשה לעשות עבודת שורשים על משפחה שלא
נולדתי אליה, ולענות בה על שאלות כמו "למי אתה יותר דומה", אבל מתגברים. באמת. עם תמיכה כמו של ההורים שלי הכל אפשרי.
זה לא שאני קמה כל בוקר, חושבת על ההורים ואומרת לעצמי "מי אלו האנשים האלו?" או "מה לעזאזל אני עושה פה, אני לא שייכת, זה לא ההורים שלי". כי אלו כן.
אלו ההורים היחידים שאי פעם הכרתי ומבחינתי זה מי שהם. כשאנשים שומעים שאני מאומצת תמיד שואלים אותי אם חיפשתי את ההורים שלי. ואני תמיד מתקנת ועונה
שלא חיפשתי כי גדלתי איתם, ואם הם מתכוונים להורים הביולוגים אז לא כרגע לא. ואז שואלים למה, ואני עונה שכרגע טוב לי בחיים ואני לא צריכה טלטלות. וכנ"ל לגבי האחים.
ואז מסתכלים עלי בפליאה: "מה?! את לא רוצה לדעת מאיפה הגעת?", ואני תמיד עונה, שבגלל שכל כך טוב לי עם ההורים שלי (ד"א מערכת יחסים שאני מאחלת
לכל אחד עם הוריו) שאני באמת לא מרגישה את הצורך למצוא אנשים שמעולם לא הכרתי. גם אם אני לא דומה להם זו המשפחה שלי ואלו השורשים שלי (אפילו
טסתי למסעות שורשים עם המשפחה).
אבל לפעמים זה בכל זאת קשה. כן, לראות את המבטים החודרים של אנשים חסרי בושה שתוהים על הקשר ביני לבין ההורים הכ"כ
שונים ממני חיצונית. לשמוע הערות כמו "מה הקשר שלך אליו" או "את בטח המטפלת שלה". אמא שלי גם דוברת אנגלית אז כשאנחנו מדברות
באנגלית בכלל תוהים מאיפה צצתי. אבל מתגברים. לומדים להמשיך הלאה, בטח במדינה כמו ישראל שלצערי רמת הגזענות בה שואפת למאה ורמת
הסובלנות לאפס (וסליחה על ההגזמה).
מצד שני יש גם את החברים הטובים והמשפחה הקרובה, שתמיד צוחקים על כמה המניירות שלי ושל ההורים שלי דומות ואיך זה שאנחנו אוהבים את אותם הדברים.
והיום? היום טוב לי! אני לומדת, עובדת, מנסה להתקדם בחיים ומקווה לייצר יום אחד תא משפחתי קטן וחמוד משל עצמי. בעבר גם השתתפתי בסדנא של
השירות למען הילד ודיברתי עם הורים מאמצים לעתיד, עניתי על שאלות וסיפרתי על החיים שלי. וסיפרתי על ההורים שלי, ההורים הנפלאים שלי, אלה שלקחו
ילדה קטנה ונתנו לה צ'אנס לגדול ולצמוח, נתנו לה בית חם ואוהב ומשפחה. ההורים שלי, שלא ילדו אותי אך בהחלט הביאו אותי לעולם, ההורים שלי שאני אוהבת כל כך.
תודה רבה לכל מי שקרא עד כאן, למרות שהיה ארוך ואולי אך מייגע. חייבת להתוודות שלא הקפדתי על דקדוק ותחביר, אז נא תסלחו לי
